שמונה פרקים לרמב"ם - שיעור 13

 בס"ד

< לשיעור הקודם     לשיעור הבא >

להאזנה לשיעור לחצו כאן

פֶּרֶק חֲמִישִׁי

 (בְּהִשְׁתַּמֵּשׁ הָאָדָם בְּכֹחוֹת הַנֶּפֶש לְצַד תַּכְלִית אֶחָת)

 

צָרִיךְ לָאָדָם שֶׁיְּשַׁעְבֵּד כֹּחוֹת נַפְשׁוֹ כֻּלָּם לְפִי הַדַּעַת, כְּפִי מַה שֶּׁהִקְדַּמְנוּ בַּפֶּרֶק שֶׁלִּפְנֵי זֶה. וְיָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו תָּמִיד תַּכְלִית אַחַת, וְהִיא: הַשָּׂגַת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ, כְּפִי יְכֹלֶת הָאָדָם לָדַעַת אוֹתָהּ. וְיָשִׂים פְּעֻלּוֹתָיו כֻּלָּן: תְּנוּעוֹתָיו וּמְנוּחוֹתָיו וְכָל דְּבָרָיו מְבִיאִים לְזוֹ הַתַּכְלִית, עַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בִּפְעֻלּוֹתָיו דָּבָר מִפֹּעַל הַהֶבֶל, רְצוֹנִי לוֹמַר: פֹּעַל שֶׁלֹא יָבִיא אֶל זֹאת הַתַּכְלִית. וְהַמָּשָׁל בּוֹ: שֶׁיָּשִׂים הַכַּוָּנָה בַּאֲכִילָתוֹ וּבִשְׁתִיָתוֹ, וּמִשְׁגָּלוֹ, וּשְׁנָתוֹ וִיקִיצָתוֹ, וּתְנוּעָתוֹ וּמְנוּחָתוֹ - בִּבְרִיאוּת גּוּפוֹ לְבָד. וְהַכַּוָּנָה בִּבְרִיאוּת גּוּפוֹ - שֶׁתִּמְצָא הַנֶּפֶשׁ כֵּלִים בְּרִיאִים וּשְׁלֵמִים לִקְנוֹת הַחָכְמוֹת וּקְנוֹת מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת וּמַעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת עַד שֶׁיַּגִּיעַ לַתַּכְלִית הַהִיא.

 

עד כה עסקנו ברפואת כוחות הנפש, בצד של ה"סור מרע". בפרק זה הרמב"ם עובר הרמב"ם לעסוק ב"עשה טוב", בשאלה כיצד להשתמש נכון בכוחות הנפש. הרמב"ם מלמד אותנו שבאופן האידיאלי האדם צריך שכל כוחות נפשו, כל פעולותיו ורצונותיו יהיו מכוונים כלפי תכלית אחת והיא: השגת ה' כפי יכולתו של האדם. כיצד זה יעשה? – על האדם לעשות את כל הפעולות הנצרכות לגוף על מנת שיש בריא ועל ידי כך יוכל לקנות את החכמות, מעלות המידות והמעלות השכליות.

הרמב"ם בעצם אומר לנו שמטרת העל של האדם היא השגת ה' והדרך אליה מתחילה בסיפוק צרכי הגוף באופן שיחזק אותו ויבריא אותו. יש לשים לב שהרמב"ם אינו מסתכל על סיפוק הצרכים הפיסיים כעל בסיס למוטיבציה של האדם להתפתח ולהתקדם בחייו. על מנת להבהיר זאת נציג את השוני בין דברי הרמב"ם לבין תיאוריית הצרכים של אברהם מאסלו[1]. על פי תיאוריה זו[2] על מנת שתהיה לאדם מוטיבציה להתפתח הוא צריך לספק צרכים מסויימים. אברהם מאסלו הציג זאת כפירמידת צרכים כאשר בבסיסה מונחים הצרכים הפיסיים של האדם כגון אוכל, אוויר וכד' ובראשה המוסריות, פתרון הבעיות וכד'. על מנת שתהיה מוטיבציה לעלות לשלב הבא יש לספק את כל צרכי השלב הנוכחי בו נמצא האדם. עקרון זה של סיפוק צרכים על מנת ליצור מוטיבציה חוזר בתיאוריות נוספות כגון: תיאורית קיום-השתייכות-צמיחה (ERG)[3] הדומה לתיאוריה של מאסלו. החידוש של התיאוריה השניה הוא שכאשר אדם לא מספק את אחת הרמות הנ"ל הוא זה ייצור אצלו מוטיבציה להשקיע יותר באחת הרמות הנמוכות. למשל: בתוך החלק של הצמיחה כלול החלק של ההערכה העצמית של האדם, ברגע שאדם חווה הערכה עצמית נמוכה הוא ייטה להשקיע יותר בתחושת השייכות.

בניגוד לתיאוריות הללו הרואות בסיפוק הצרכים את הבסיס ליצירת מוטיבציה, הרמב"ם רואה בסיפוק הצרכים כלי בלבד. הוא אינו מתייחס אליהם כאל גורמים מניעים אלא כאל גורמים מונעים. כלומר, ללא סיפוק הצרכים הבסיסיים, עדיין יכולה להיות לאדם מוטיבציה להתקדם אך הוא לא יצליח בכך, או שיהיה לו מאוד קשה לעשות זאת כיוון שלא יהיו לו הכלים להצליח.

 

וְעַל זֶה הַהֶקֵּשׁ לֹא תִהְיֶה אָז כַּוָּנָתוֹ אֶל הַהֲנָאָה לְבָד עַד שֶׁיִּבְחַר מִן הַמָּזוֹן וְהַמִּשְׁתֶּה הֶעָרֵב, וְכֵן בִּשְׁאָר הַהַנְהָגוֹת - אֲבָל יְכַוֵּן אֶל הַמּוֹעִיל. וּכְשֶׁיִּזְדַּמֵּן שֶׁיִּהְיֶה עָרֵב - יִהְיֶה; וּכְשֶׁיִּזְדַּמֵּן שֶׁיִּהְיֶה בִּלְתִּי עָרֵב - יִהְיֶה. אוֹ יְכַוֵּן אֶל הֶעָרֵב עַל דֶּרֶךְ חָכְמַת הָרְפוּאָה: כְּמִי שֶׁחָלְשָׁה תַאֲוָתוֹ לְמַאֲכָל - יְעִירָהּ בִּמְזוֹנוֹת הַמְתֻבָּלִים הָעֲרֵבִים שֶׁנֶּפֶשׁ הָאָדָם מִתְאַוָּה לָהֶם. וְכֵן מִי שֶׁהִתְעוֹרְרָה עָלָיו מָרָה שְׁחוֹרָה - יְסִירָהּ בִּשְׁמִיעַת הַנִּגּוּנִים, וּבְמִינֵי זֶמֶר, וּבְטִיּוּל הַגַּנּוֹת, וּבְבִנְיָנִים הַנָּאִים, וְחֶבְרַת הַצּוּרוֹת הַיָּפוֹת (ארכיטקטורה) וְכָיּוֹצֵא בָהֶם מִמַּה שֶּׁיַּרְחִיב הַנֶּפֶשׁ, וְיָסִיר חֳלִי הַמָּרָה הַשְּׁחוֹרָה מִמֶּנּוֹ. וְהַכַּוָּנָה בְּכָל זֶה - שֶּׂיַּבְרִיא גוּפוֹ. וְתַכְלִית הַכַּוָּנָה בִּבְרִיאוּת גּוּפוֹ - לִקְנוֹת חָכְמָה. וְכֵן כְּשֶׁיִּתְעַסֵּק לִקְנוֹת מָמוֹן - תִּהְיֶה תַכְלִית כַּוָּנָתוֹ בְּקִבּוּצוֹ, שֶׁיּוֹצִיאוֹ בְּמַעֲלוֹת וְשֶׁיִּמְצָאֵהוּ לְחוּשֵׁי גוּפוֹ וּלְהַמְשִׁיךְ מְצִיאוּתוֹ, עַד שֶׁיַּשִּׂיג וְיֵדַע מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לְדַעְתּוֹ.

 

יש לשים לב לנקודה אותה מדגיש הרמב"ם בפרק זה: התכלית האחת – השגת ה'.

האדם יכול להיות באחד מתוך שלשה מצבים בהם בוחר להיות: או שתהיה לו מטרה בחיים, או שתהיינה לו מספר מטרות בחיים או שלא תהיה לו מטרה כלל. כאשר הוא חי בתודעה חסרת מטרות הוא בהכרח מגיע לנהיליזם מוסרי (כלומר לחיים השוללים מוסר), ולתפיסת עולם אקזיסטנציאליסטית (כלומר, לתחושת בדידות קיומית וחוסר משמעות של החיים).

אדם שחי בתוך עולם בו יש לו יותר ממטרה אחת אליה שואף נמצא בבעיה כיוון שבהכרח הוא יגלה נקודות בהן שתי המטרות סותרות אחת את השניה. דוגמא לדבר: הלך רוח מודרני ותורה, שלא תמיד רואים עין בעין את אותם ערכים כבעלי אותו משקל, מה שיוצר מתח ודיסוננס אצל האדם והוא נאלץ להכריע לכאן או לכאן, או למצער לא להכריע כלום ולצאת קרח מכאן ומכאן.

המצב השלישי הוא שתהיה לו מטרה אחת בחיים. כאשר יש לאדם מטרה אחת הוא יכול לפעול לפיה ללא שתיווצר אצלו סתירה מסויימת. עם זאת, קיימת בכך בעייתיות, כיוון שכשבוחרים ערך מסויים או מטרה מסויימת היא דוחקת לצד חלק מכוחות החיים שלנו. למשל: אדם שחי למען ערך האהבה ובו הוא רואה את הערך האולטימטיבי ידחיק אצלו את רגש השנאה או רגש הנקמה למשל. אך כיוון שאין הדבר טבעי לו זה יצור אצלו דחק ותחושת חנק שיתפרצו בזמן אחר ובמקום אחר (כפי שהנצרות דחקה ודחקה את האנושות עד שבסופו של דבר זה התפרץ בשתי מלחמות עולם). אם כן, מה יעשה האדם? כל ערך שיבחר עלול ליצור אצלו מצב של דחק! יש להעיר שזה בדיוק מה שמאפיין את העבודה הזרה. העבודה הזרה, עבודת האלילים של פעם לקחה ערכים מוגבלים והפכה אותם לערכים האולטימטיבים. למשל: המרקוליס היתה עבודה זרה בה היו מציבים אבן על שתי אבנים, היו עומדים אנשים מסביב וזורקים עליה אבנים. עבודה זו היוותה סגידה לכוח, לעוצמה. או למשל בעל פעור היה אליל שדרך הפולחן שלו היתה עשיית הצרכים בפניו. בעל פעור ביכר, כלומר נתן את הבכורה, לתפיסה לפיה כל החיים כולם חסרי משמעות (באמרו שהכח אליו צריך לסגוד הוא הפסולת ולכל שאר הדברים אין משמעות אמיתית).

אלא עלינו לנסות לשאוף להגיע לערך כזה שכולל בתוכו את כל כוחות חיינו, מכוחות החיים הנמוכים ביותר עד הגבוהים ביותר. ככל שאנו מתקדמים למשהו שהוא יותר כולל, מקיף ומכיל כך חיינו הופכים להיות יותר מלאים, עשירים וממילא גם נטולי מצבי דחק.

הרב קוק מרחיב על העניין במאמריו "דעת א-לוקים"[4] ו"עבודת א-לוקים"[5] שם מדבר על כך שהיחס לא-לוקים ועבודת א-לוקים צריך לכלול את כל כוחות חיינו, דבר שיכול לנבוע רק מתוך הבנה שאין אנו מנסים בעבודתינו לגעת בעצם הא-לוקי ולספק את רצונו בעוד הוא עומד כמשהו חיצוני לנו, אלא לחיות את האידיאלים הא-לוקיים, הרצון הא-לוקי, בעולמינו זה ולהביא אותו לידי ביטוי דרך כל כוחות חיינו עד כדי כך שהאדם הופך להיות בסופו של דבר גילוי של רצון ה'. אך אין כאן מקום להרחיב בסוגיה גדולה זו והקורא המעוניין בכך מופנה למאמרים הנ"ל.

 

הרמב"ם מדגיש שכל הטיפול בגוף מיועד למטרה אחת, קניית החכמה והשגת ה'. כלומר, הרמב"ם רואה בגוף כלי שמשמש לקניית החכמה. זאת בניגוד לתפיסת המקובלים הרואים בקידוש הגוף גם תכלית – שעל ידי קידוש הגוף מגיעים להשגת ה' דרך החיים עצמם (ולא רק דרך הצד האינטלקטואלי בלבד). על נקודה זו תקף הרמב"ן באיגרת הקודש שלו את הרמב"ם, שהרמב"ם אינו כולל את מידת הקדושה. כלומר, במידת הקדושה האדם רואה בפניה לעולם החומרי גילוי שלם יותר של רצונו של הקב"ה.

 

וְעַל זֶה הַהֶקֵּש יֵשׁ לִמְלֶאכֶת הָרְפוּאוֹת מָבוֹא גָדוֹל מְאֹד בְּמַעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת וְהַמִּדּוֹת וּבִידִיעַת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ, וּבְהַגִּיעַ אֶל הַהַצְלָחָה הָאֲמִתִּית. וְיִהְיֶה לִמּוּדָהּ וּבַקָּשָׁתָהּ עֲבוֹדָה מִן הָעֲבוֹדוֹת הַגְּדוֹלוֹת, וְלֹא תִהְיֶה אָז כַּאֲרִיגָה וּכְנַגָּרוּת. כִּי בָהּ נְשַׁעֵר פְּעֻלּוֹתֵינוּ, וְיָשׁוּבוּ פְּעֻלּוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת מְבִיאוֹת אָל הַמַּעֲלוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת. כִּי הָאָדָם שֶׁיָּבֹא וְיֹאכַל מָזוֹן עָרֵב אֶל הַחֵךְ, טוֹב הָרֵיחַ שֶׁנֶּפֶשׁ אָדָם מִתְאַוָּה לוֹ, וְהוּא מַזִּיק לוֹ; וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה סִבָּה לָחֳלִי קָשֶׁה, אוֹ לְמִיתַת פִּתְאֹם - זֶה וּבְהֵמוֹת אֶצְלִי שָׁוִין. וְאֵין זֶה פֹּעַל הָאָדָם, מֵאֲשֶׁר הוּא אָדָם בַּעַל שֵׂכֶל; אָמְנָם הוּא פֹּעַל אָדָם מֵאֲשֶׁר הוּא חַי, נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ (תרגום הרב שילת: ואין זה פועל האדם מאשר הוא אדם, ואמנם הוא פועל האדם מאשר הוא בעל חיים, "נמשל כבהמות נדמו"). וְאָמְנָם יִהְיֶה פֹּעַל אֱנוֹשִׁי, כְּשֶׁיֹאכַל הַמּוֹעִיל לְבָד. וּפְעָמִים יַנִּיחַ הֶעָרֵב וְיֹאכַל הַנִּמְאָס, כְּפִי בַּקָּשַׁת הַמּוֹעִיל - וְזֶה פֹּעַל לְפִי הַדַּעָת, וּבָזֶה נִבְדָּל הָאָדָם בִּפְעֻלּוֹתָיו מִזּוּלָתוֹ. וְכֵן כְּשֶׁיִּבְעַל כְּשֶׁיִּתְאַוֶּה, מִבִּלְתִּי שֶׁיִּשְׁמֹר הַנֶּזֶק וְהַתּוֹעֶלֶת - יֵשׁ לוֹ זֶה הַפֹּעַל מֵאֲשֶׁר הוּא בַּעַל חַי, לֹא מֵאֲשֶׁר הוּא אָדָם.

 

כלומר, כאשר האדם חי את חייו ללא חשיבה על המשמעות של פעולותיו אין הבדל אמיתי בינו לבין הבהמה. מותר האדם מן הבהמה הוא השכל לפי הרמב"ם, היכולת לחשוב על מה שאתה עושה ומתוך כך גם לכוון את מעשיך כולם למען התכלית של ידיעת ה'. כאשר האדם לא משתמש בשכלו לשם תכלית זו אין שום הבדל בין מעשהו לבין מעשה הבהמה.

מתוך תפיסה זו מגדיר הרמב"ם את הרפואה כמלאכה גדולה וחשובה כיוון שלה יש השלכה מעשית על הכוונתו של האדם כלפי ידיעת הבורא וזאת בניגוד למלאכות כמו תפירה ונגרות להן אין שום קשר להשגת ה', חוץ מקשר עקיף ביותר.

וְאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה הַנְהָגָתוֹ כֻּלָּהּ לְפִי הַמּוֹעִיל, כְּמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ, אֶלָּא שֶׁיָּשִׂים הַתַּכְלִית: בְּרִיאוּת גּוּפוֹ וּשְׁלֵמוּתוֹ מֵהֶחֳלָיִים לְבָד - וְאֵין זֶה חָסִיד. כִּי כְמוֹ שֶׁבָּחַר זֶה הֲנָאַת הַבְּרִיאוּת, בָּחַר זֶה הָאַחֵר הֲנָאַת הַמַּאֲכָל, אוֹ הֲנָאַת הַמִּשְׁגָּל - וְכֻלָּם אֵין תַּכְלִית אֲמִתִּית לִפְעֻלּוֹתָם; אֲבָל הַנָּכוֹן: שֶׁיָּשִׂים תַּכְלִית כֹּל מַה שֶּׁיִּתְעַסֵּק בּוֹ בִּבְרִיאוּת גּוּפוֹ וְהֶמְשֵׁךְ מְצִיאוּתוֹ עַל הַשְּׁלֵמוּת, כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ כְּלֵי כֹחוֹת נַפְשׁוֹ - אֲשֶׁר הֵם אֶבְרֵי הַגּוּף - שְׁלֵמִים; וְתִתְעַסֵק נַפְשׁוֹ מִבְּלִי מוֹנֵעַ בְּמַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת וּבְמַעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת. וְכֵן כָּל מַה שֶּׁיִּלְמָדֵהוּ מִן הַחָכְמוֹת וּמִן הַדֵּעוֹת שֶׁיַּשִּׂיג. מַה שֶּׁהוּא מֵהֶן דֶּרֶךְ לַתַּכְלִית הַהִיא - אֵין בּוֹ דִּין וּדְבָרִים; וּמַה שֶּׁאֵין בּוֹ תּוֹעֶלֶת בַּתַכְלִית הַהִיא: כִּשְׁאֵלַת הַחֶשְׁבּוֹן, וְסֵפֶר הַחֲרוּטִים וְהַתַּחְבּוּלוֹת, וּלְהַרְבּוֹת מִשְׁאֲלוֹת אַל-הַנְדָּסָה, וּמְשִׁיכַת הַמִּשְׁקָלִים, וְהַרְבֵּה כַּיּוֹצֵא בָאֵלּוּ - תִּהְיֶה הַכַּוָּנָה בָּהֶם לְחַדֵּד הַשֵּׂכֶל וּלְהַרְגִּיל כֹּחַ הַשִּׂכְלִי בְּדַרְכֵי הַמּוֹפֵת, עַד שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ לָאָדָם קִנְיַן יְדִיעַת הַהֶקֵּשׁ הַמּוֹפְתִי מִזּוּלָתוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ זֶה הַדֶּרֶךְ שֶׁיַּגִּיעַ בּוֹ לִידִיעַת אֲמִתַּת מְצִיאוּת הַשֵׁם יִתְבָּרָךְ.

 

הרמב"ם מחלק בין שני סוגי אנשים: אנשים ששומרים על בריאותם בכדי לא להיות חולים – על דבר זה כותב הרמב"ם שהוא בסדר, אך אין אדם כזה חסיד. רק אדם ששומר על בריאותו וכוונתו בכך היא אותה תכלית אחת, הוא הוא האדם החסיד.

פיסקא זו מזכירה את מה שהוא כותב ביחס להבדל שבין חכמי אומות העולם לבין חסידי אומות העולם[6]: "כל המקבל שבע מצוות, ונזהר לעשותן--הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא:  והוא שיקבל אותן ויעשה אותן, מפני שציווה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה, והודיענו על ידי משה רבנו, שבני נוח מקודם נצטוו בהן.  אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת--אין זה גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם"

 



[1] היה פסיכולוג חברתי יהודי אמריקאי שחי במאה ה-20 ונחשב לאחד התאורטיקנים המרכזיים של הפסיכולוגיה ההומניסטית.

[2] A Theory of Human Motivation, A.H. Maslow, 1943, Psychological Review, 50, 370-396

[3] Clayton P. Alderfer – Existence, Relatedness, and Growth; Haman Needs in Organizational Settings

[4] עקבי הצאן, בתוך אדר היקר עמודים ק"ל – קמ"א

[5] שם, עמודים קמ"ב – קנ"ו

[6] משנה תורה להרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק ח' הלכה י"א

[7] פירוש המשניות להרמב"ם על מסכת אבות, פרק א' משנה ט"ז

[8] חפץ חיים כלל ז, הלכה י"ג

[9] בשיעורים שונים אותם מעביר

[10] מסכת שבת דף ל' עמוד ב'


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז

קול הנבואה - שיעור 10

קול הנבואה - שיעור 9