שמונה פרקים לרמב"ם - שיעור 14

 בס"ד

< לשיעור הקודם   לשיעור הבא >

להאזנה לשיעור לחצו כאן


בשיעור הקודם למדנו שהרמב"ם מדריך אותנו לכוון את כל מעשינו לעבר מטרה אחת.

וְכֵן בְּדִבְרֵי הָאָדָם כֻּלָם: אֵין צָרִיךְ שֶׁיְּדַבֵּר בָּהֶם אֶלָּא בְּמַה שֶּׁיָּבִיא לְנַפְשׁוֹ בּוֹ תּוֹעֶלֶת, אוֹ יַרְחִיק הֶזֵּק מִנַּפְשׁוֹ, אוֹ מִגּוּפוֹ; אוֹ בְחָכְמָה, אוֹ בְמַעֲלָה; בְּשֶׁבַח מָעֲלָה, אוֹ מְעֻלֶּה; אוֹ לְגַנּוֹת גְּנוּת, אוֹ מְגֻנֶּה. כִּי קִלְלַת בַּעֲלֵי הַחֶסְרוֹנוֹת וְזִכְרָם לִגְנוּת - אִם יִהְיֶה הַכַּוָּנָה בּוֹ לְחַסְּרָם אֵצֶל בְּנֵי אָדָם, עַד שֶׁיִּתְרַחֲקוּ מֵהֶם וְלֹא יַעֲשׂוּ כְמַעֲשֵׂיהֶם - הוּא דָּבַר מְחֻיָּב, וְהִיא מַעֲלָה. הֲלֹא תִרְאֶה אָמְרוֹ יִתְבָּרֵךְ: כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ (ויקרא יח ג). וְסִפּוּר הַסְּדוֹמִים וְכָל מַה שֶּׁבָּא בַּמִּקְרָא מִסִּפּוּר גְּנוּת בַּעֲלֵי הַחֶסְרוֹנוֹת וְזִכְרָם לִגְנָאי, וְשֶׁבַח הַטּוֹבִים וְהַגְדָּלָתָם - אֵין הַכַּוָּנָה בוֹ רַק מַה שֶּׁזָּכַרְתִּי לָךְ: עַד שֶׁיִּמָּשְׁכוּ בְּנֵי אָדָם אַחֲרֵי הַדְּרָכִים הַטּוֹבִים הָאֵלֶּה, וְיִתְרַחֲקוּ מִדַּרְכֵי הָרָעִים הָהֵם.

הרמב"ם מביא דוגמא מהדיבור. לא סתם הוא מביא דווקא דוגמא זו ולא מתחום אחר בחיים כיוון שהדיבור הוא מה שמבטא את ההבדל שבין האדם לבהמה. דיבורו של האדם מוציא מן הכח אל הפועל את עולמו הפנימי, את השכל, מה שאין כן בשאר בעלי החיים. הרמב"ם[1] מחלק את סוגי הדיבור לחמישה:

א) המצווה – הדיבור בו אנו מצווים, כלומר לימוד תורה ולימודה לאחרים.

ב) האסור – כגון עדות שקר, רכילות, לשון הרע וכד'.

ג) המאוס – שיחה בטילה, כלומר דיבור ללא תועלת כגון: פוליטיקה, ספורט וכד'. על חלק זה כותב הרמב"ם שאנשי מעלה השתדלו להתרחק מדיבור זה, כגון רב, תלמידו של ר' חייא, שלא שח שיחה בטילה מימיו. הבעיה בחלק זה היא שהוא יכול לגרום להיגררות לדיבור האסור.

ד) האהוב – דיבור בשבח המעלות השכליות ובגנות הפחיתויות. "וכן לשבח המעולים ולהללם במעלותיהם כדי שייטב מנהגם בעיני בני אדם וילכו בדרכם ולגנות הרעים בפחיתויותיהם, כדי שיתגנו מעשיהם וזכרם בעיני בני אדם, ויתרחקו מהם ולא ינהגו במנהגם" – לחלק זה קורא הרמב"ם: דרך ארץ.

ה) המותר – זהו דיבור שכולל את משאו ומתנו של האדם, פרנסתו, מאכלו ושאר הדברים להם זקוק האדם. כלומר חלק זה עוסק בדיבורים נצרכים לאדם בהם אין לא מעלה מיוחדת ולא פחיתות.

בפסקא זו הרמב"ם שם דגש על החלק הרביעי. עם זאת, עולה שאלה, מדוע הדיבור בגנות הרשעים אינו מהווה לשון הרע? הרמב"ם בהמשך פירושו שם למשנה כותב כך: "ולשון הרע הוא סיפור רעות בני האדם ומומיהם, ולהחסיר אדם מישראל באיזה אופן שיהיה מן ההחסרה ואפילו היה חסר כמו שזכר...", אם כן כיצד זה מסתדר עם המעלה בגינוי הרעים? – אולי ניתן לענות על כך מתוך דברי החפץ חיים[2] שיש אנשים שמותר לקבל עליהם לשון הרע והם האפיקורסים, המלשינים (בעבר המלשינים היו יהודים שהיו מסגירים יהודים אחרים לשלטון של הגויים, אולי ניתן כיום לייחס זאת לאותם אלה שיוצאים נגד מדינת ישראל ודואגים לפרסם ברבים את קלונה) ומי שיצא מכלל עמיתך.

 וּכְשֶׁיָּשִׂים הָאָדָם כַּוָּנָתוֹ אֶל זֶה הָעִנְיָן, יְבַטֵּל מִפְּעֻלּוֹתָיו וִיחַסֵּר מִמַּאֲמָרָיו הַרְבֵּה מְאֹד. כִּי מִי שֶׁיְּכַוֵּן אֶל זֶה הָעִנְיָן - לֹא יִתְעוֹרֵר לְפַתֵּחַ הַכְּתָלִים בְּזָהָב, אוֹ לַעֲשׂוֹת רִקּוּם זָהָב בִּבְגָדָיו הַנָּאִים. הָאֱ-לֹהִים! אִם לֹא יְכַוֵּן בָּזֶה לְהַרְחִיב נַפְשׁוֹ כְּדֵי שֶׁתַּבְרִיא וְיַרְחִיק מִמֶּנָּה חָלְיָהּ, עַד שֶׁתִּהְיֶה בְּהִירָה זַכָּה לְקַבֵּל הַחָכְמוֹת. וְהוּא אָמְרָם, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "דִּירָה נָאָה, וְאִשָּׁה נָאָה, וּמִטָּה מֻצַּעַת לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים". כִּי הַנֶּפֶשׁ תִּלְאֶה וְתַעֲכֹר הַמַּחֲשָׁבָה בְּהַתְמָדַת עִיּוּן הַדְּבָרִים הָעֲכוּרִים, כְּמוֹ שֶׁיִּלְאֶה הַגּוּף בַּעֲשׂוֹתוֹ הַמְּלָאכוֹת הַכְּבֵדוֹת עַד שֶׁיָּנוּחַ וְיִנָּפֵשׁ, וְאָז יָשׁוּב לְמִזְגּוֹ הַשָּׁוֶה - כֵּן צְרִיכָה הַנֶּפֶשׁ גַּם כֵּן לְהִתְעַסֵּק בִּמְנוּחַת הַחוּשִׁים בְּעִיּוּן לַפִּתּוּחִים וְלָעִנְיָנִים הַנָּאִים, עַד שֶׁתָּסוּר מִמֶּנָּה הַלֵּאוּת. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: "כִּי הֲווֹ חָלְשֵׁי רַבָּנָן מִגִּרְסַיְהוּ הֲווֹ אָמְרֵי מִלְתָא דִּבְדִיחוּתָא". וְיַחְשֹׁב שֶׁעַל זֶה הַצַּד - לֹא יִהְיוּ אֵלֶּה רָעוֹת וְלֹא מַעֲשֵׂה הֶבֶל, רְצוֹנִי לוֹמַר: עֲשִׂיַּת הַפִּתּוּחִים וְהַצִּיּוּרִים בַּבִּנְיָנִים וּבַכֵּלִים וּבַבְּגָדִים.

שימו לב הרמב"ם לא מתייחס בשלילה לעשיית דירה נאה וכד'. הוא אומר שאם זה נעשה על מנת ליצור מנוחת נפש – שאם זה משמש כחלק מהשגת המטרה של קרבת ה', הדבר חיובי. לעומת זאת, אם זה נעשה למען ערך אחר – יש בכך משהו שלילי.

הערה ביחס למילי דבדיחותא שמזכיר הרמב"ם אותה מציע הרב אורי שרקי[3]. מה מיוחד בבדיחה? מדוע רב המנונא סבא היה מספר בדיחות בשיעורים שלו בנסתר? מדוע רבה פתח את שיעוריו בבדיחה[4]? – מסביר רש"י: כיוון שנפתח ליבם של התלמידים מחמת השמחה. כלומר, הבדיחה יוצרת אצל האדם יכולת הכלה ומתוך כך ניתן להגיע ולהתעמק בלימוד.

וְדַע, שֶׁזֹּאת הַמַּדְרֵגָה הִיא מַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה מְאֹד וַחֲמוּרָה, לֹא יַשִּׂיגוּהָ אֶלָּא מְעַט מִזְעָר וְאַחַר הֶרְגֵּל גָּדוֹל. וּכְשֶׁיִּזְדַּמֵּן מְצִיאוּת הָאָדָם שֶׁזֶּה עִנְיָנוֹ - אֵינִי אוֹמֵר שֶׁהוּא לְמַטָּה מִן הַנְּבִיאִים. רְצוֹנִי לוֹמַר: שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ כֹּחוֹת נַפְשׁוֹ כֻּלָם וְיָשִׂים תַּכְלִיתָם - יְדִיעַת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ לְבָד; וְלֹא יַעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה קָטֹן אוֹ גָדוֹל, וְלֹא יְדַבֵּר דָּבָר - אֶלָּא שֶׁהַפֹּעַל הַהוּא, אוֹ הַדָּבָר הַהוּא מֵבִיא לְמַעֲלָה, אוֹ לְמַה שֶּׁמֵבִיא אֶל מַעֲלָה. וְהוּא יַחְשֹׁב וְיִסְתַּכֵּל בְּכָל פֹּעַל וּתְנוּעָה וְיִרְאֶה אִם יָבִיא אֶל הַתַּכְלִית הַהִיא, אוֹ לֹא יָבִיא - וְאָז יַעֲשֵׂהוּ.

וְזֶהוּ אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ שֶׁנְּכַוֵּן אֵלָיו, בְּאָמְרוֹ: וְאָהַבְתָּ אֵת ד' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. רָצָה לוֹמַר: בְּכָל חֶלְקֵי נַפְשֶׁךָ - שֶׁתַּעֲשֶׂה תַּכְלִית כָּל חֵלֶק מִמֶּנָּה תַּכְלִית אַחַת וְהִיא: לְאַהֲבַת הַשֵּׁם יִתְבָּרָךְ. וּכְבָר הִזְהִיר הַנָּבִיא, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, עַל זֶה גַּם כֵּן וְאָמַר: בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ (משלי ג ו), וּפֵרְשׁוּ הַחֲכָמִים, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְאָמְרוּ: "אֲפִילוּ לִדְבַר עֲבֵרָה". וּרְצוֹנָם לוֹמַר: שֶׁתָּשִׂים לַפֹּעַל הַהוּא תָּכְלִית, וְהִיא - הָאֱמֶת, אַף-עַל-פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲבֵרָה מִצַּד אֶחָד. (מסביר בעל מנורת המאור[5]: "רוֹצֶה לוֹמַר, אֲפִילוּ בְּצָרְכֵי הַגּוּף, שֶׁהֵם נִקְרָאִים עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הַמֻּשְׂכָּלוֹת") וּכְבָר כָּלְלוּ הַחֲכָמִים, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, זֶה הָעִנְיָן כֻּלּוֹ בִּקְצָרָה בְּמִלּוֹת מוּעָטוֹת מוֹרוֹת עַל זֶה הָעִנְיָן הוֹרָאָה שְׁלֵמָה מְאֹד, עַד כְּשֶׁאַתָּה תִבְחַן הַמִּלּוֹת, אֵיךְ סִפְּרוּ זֶה הָעִנְיָן הַגָּדוֹל וְהֶעָצוּם כֻּלּוֹ, אֲשֶׁר חִבְּרוּ בוֹ חִבּוּרִים וְלֹא הִשְׁלִימוּהוּ - תֵּדַע שֶׁנֶּאֱמַר בְּכֹחַ אֱלֹהִים בְּלֹא סָפֵק, וְהוּא אָמְרָם בְּצַוָּאוֹתֵיהֶם: "וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם". וְזֶהוּ הָעִנְיָן אֲשֶׁר בֵּאַרְנוּהוּ בְּזֶה הַפֶּרֶק; וְזֶהוּ שִׁעוּר מַה שֶּׁרְאִינוּהוּ רָאוּי לְזָכְרוֹ הֵנָּה, לְפִי זֹאת הַהַקְדָּמָה. 

 

פֶּרֶק שִׁשִּׁי

 (בְּהֶפְרֵשׁ אֲשֶׁר בֵּין הֶחָסִיד הַמְעֻלֶּה וּבֵין הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ וְהַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ)

 

הרמב"ם כבר הזכיר, שהמטרה של היהודי, ובייחוד השופטים, אינה להיות צדיק בלבד אלא להתעלות למדרגת החסיד. אבל מה ההבדל בין החסיד לצדיק? הרי גם הצדיק וגם החסיד מקיימים את מה שהם מצווים לעשות? בפרק זה הרמב"ם דן בשאלה זו.

כהערת אגב, נזכיר שלא רק הרמב"ם עושה חלוקה זו אלא חכמים נוספים במהלך הדורות הזכירו אותה, למשל: ר' יהודה הלוי[6], הרמח"ל[7] ועוד.

על מנת לענות על שאלה זו הרמב"ם מביא בתחילה את דעת הפילוסופים, לאחר מכן את דעת חכמי תורתנו ולבסוף מראה שאין סתירה בין שתי הדעות.

אָמְרוּ הַפִּילוֹסוֹפִים: שֶׁהַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ – אַף עַל פִּי שֶׁעוֹשֶׂה הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים וְהַחֲשׁוּבִים - הוּא עוֹשֶׂה אוֹתָם וְהוּא מִתְאַוֶּה אֶל הַפְּעֻלּוֹת הָרָעוֹת וְנִכְסָף אֲלֵיהֶן וְיִכְבֹּשׁ אֶת יִצְרוֹ; וְיַחֲלֹק עָלָיו בִּפְעֻלּוֹתָיו, עַל מַה שֶּׁיְּעִירוּהוּ אֵלָיו כֹּחוֹתָיו וְתַאֲוָתוֹ וּתְכוּנַת נַפְשׁוֹ. וְיַעֲשֶׂה הַטּוֹבוֹת - וְהוּא מִצְטַעֵר בַּעֲשִׂיָּתָם וְנִזּוֹק. אֲבָל הֶחָסִיד - הוּא שֶׁנִּמְשָׁךְ בִּפְעֻלָּתוֹ אַחַר מַה שֶּׁתְּעִירֵהוּ תַּאֲוָתוֹ וּתְכוּנָתוֹ; וְיַעֲשֶׂה הַטּוֹבוֹת - וְהוּא מִתְאַוֶּה וְנִכְסָף אֲלֵיהֶן. וּבְהַסְכָּמָה מִן הַפִּילוֹסוֹפִים: שֶׁהֶחָסִיד יוֹתֵר חָשׁוּב וְיוֹתֵר שָׁלֵם מִן הַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ.

כלומר, לפי הפילוסופים ההבדל הבסיסי בין המושל ביצרו לבין החסיד הוא האם האדם עדיין תאב לעשות את הרע אך מצליח לשלוט בעצמו או לא. הצדיק, מצליח לכבוש את תאוותיו אף על פי שהוא צריך ללחום בעצמו עוד ועוד. לעומתו החסיד כבר נמצא מעבר לכך, אצלו התאוות אינן מהוות עניין שיש להתעסק עמו.

אֲבָל (פירוש המילה אבל בהקשר זה הוא: באמת) אָמְרוּ: שֶׁהַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ כֶּחָסִיד בְּעִנְיָנִים רַבִּים; וּמַעֲלָתוֹ לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּהֶכְרַח, לִהְיוֹתוֹ מִתְאַוֶּה לַפֹּעַל הָרַע - וְאַף-עַל-פִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתוֹ - מִפְּנֵי שֶׁתְּשׁוּקָתוֹ לְרַע הִיא תְּכוּנָה רָעָה בַּנָּפֶשׁ. וּכְבָר אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, כַּיּוֹצֵא בָזֶה: נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה רָע (משלי כא י). וְאָמַר בְּשִׂמְחַת הֶחָסִיד בְּמַעֲשֵׂה הַטּוֹב, וְהִצְטַעֵר מִי שֶׁאֵינוֹ צַדִּיק בַּעֲשִׂיָּתָהּ, זֶה הַמַּאֲמָר: שִׂמְחָה לַצַדִּיק עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּמְחִתָּה לְפֹעֲלֵי אָוֶן (שם כא טו). זֶהוּ הַנִּרְאֶה מִדִּבְרֵי הַנְּבִיאִים נָאוּת לְמַה שֶּׁזְּכָרוּהוּ הַפִּילוֹסוֹפִים.

הפסוק שמביא הרמב"ם ביחס לחסיד מובן: "שִׂמְחָה לַצַדִּיק עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּמְחִתָּה לְפֹעֲלֵי אָוֶן" – כאשר יש משפט, הצדיק שמח – כלומר, מתעוררים אצל הצדיק רגשות שמחה כאשר הצדק נעשה, כאשר דרך הישר מתקיימת. ולעומתו, כאשר יש מחיתה, כאשר יש מצב של פחד ואנרכיה (מחיתה מלשון "חת", פחד) ישנה שמחה לפועלי האון (פועלי הרֶשַע).

עם זאת, הפסוק שמביא הרמב"ם ביחס למושל ביצרו, לא כל כך ברור: " נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה רָע", כלומר, שנפשו של הרשע מתאווה באמת לרע, זו העמדה הנפשית בה מצוי. הפסוק המלא הוא: "נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה רָע לֹא יֻחַן בְּעֵינָיו רֵעֵהוּ" – ומפרש המלבי"ם[8]: "הגם שבאר החוקר שהאהבה תמצא בין השוים, ומהראוי שתמצא האהבה בין הרשעים, באר החכם, שהרשע לא יוחן (לא ימצא חן) רעהו בעיניו, מצד שנפש רשע אותה רע, וזה משני פנים, א] שכל רשע יש לו נטיה לרעה אחרת, זה נואף זה גונב וכדומה, ואינם שוים בתאותם, ב] שגם הרע שישוה בה עם רעהו אינו רוצה את הרע, כי יודע שהוא בלתי נרצה אצל הרצון והבחירה השכליית, רק מתאוה אל הרע ותאותו תאלצהו אל זה ויודע שהוא רע ושהוא מגונה, וע"כ חברו הרשע נבזה בעיניו כי יודע שהוא בעל תאוה ורע".

אם כך ניתן לשאול: לפי הפילוסופים, המושל בנפשו איננו רשע, הוא אמנם אינו מצוי במדרגת השלמות של החסיד אך הוא לא רשע ומדוע הרמב"ם משתמש דווקא בפסוק זה? וצריך בירור.

וְכַאֲשֶׁר חָקַרְנוּ דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּזֶה הָעִנְיָן נִמְצָא לָהֶם: שֶׁהַמִּתְאַוֶּה לַעֲבֵרוֹת וְנִכְסָף אֲלֵיהֶן - הוּא יוֹתֵר חָשׁוּב וְיוֹתֵר שָׁלֵם, מֵאֲשֶׁר לֹא יִתְאַוֶּה אֲלֵיהֶן וְלֹא יִצְטַעֵר בַּהֲנָחָתָן; עַד שֶׁאָמְרוּ: שֶׁכֹּל אֲשֶׁר יִהְיֶה הָאָדָם יוֹתֵר חָשׁוּב וְיוֹתֵר שָׁלֵם - תִּהְיֶה תְּשׁוּקָתוֹ לַעֲבֵרוֹת וְהִצְטַעֲרוֹ בַּהֲנָחָתָן יוֹתֵר גָּדוֹל. וְהֵבִיאוּ בְּזֶה הַדְּבָרִים וְאָמְרוּ: "כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ". וְלֹא דַיָּם זֶה, עַד שֶׁאָמְרוּ: שֶׁשְּׂכַר הַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ גָּדוֹל לְפִי רֹב צַעֲרוֹ בְּמָשְׁלוֹ בְּנַפְשׁוֹ, וְאָמְרוּ: "לְפוּם צַעֲרָא - אַגְרָא". וְיוֹתֵר מִזֶּה - שֶׁהֵם צִוּוּ לִהְיוֹת הָאָדָם מִתְאַוֶּה לַעֲבֵרוֹת, וְהִזְהִירוּ מִלּוֹמַר: שֶׁאֲנִי בְּטִבְעִי לֹא אֶתְאַוֶּה לְזֹאת הָעֲבֵרָה, וְאַף-עַל-פִּי שֶׁלֹּא אָסְרָה הַתּוֹרָה. וְהוּא אָמְרָם: "רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא יֹאמַר אָדָם: אִי אֶפְשִׁי לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּחָלָב; אִי אֶפְשִׁי לִלְבֹּשׁ שַׁעַטְנֵז; אִי אֶפְשִי לָבוֹא עַל הָעֶרְוָה - אֶלָּא: אֶפְשִׁי, וּמָה אֶעֱשֶׂה - אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם גָּזַר עָלָי".

לעומת דעת הפילוסופים מביא הרמב"ם את דעת חכמי ישראל. על פניו נראים דבריהם סותרים את דברי הפילוסופים, אך בפסקה הבאה הוא יראה כיצד יש מקום לשתי השיטות.

חכמים אומרים שדווקא מי שמתאווה לעבירות ומתגבר על עצמו הוא יותר חשוב ויותר שלם וכפי שנאמר[9]: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". אבל מדוע? אם מישהו משתוקק לעבור על מצוות התורה אבל עוצר את עצמו, מה כל כך גדול בזה? בנוסף, מה המשמעות של האמירה הנ"ל - היינו חושבים שככל שהאדם גדול יותר כך הוא ברמה גבוהה יותר ורחוק מהבלים ומרצון רע?

על מנת לענות על כך נראה את הגמרא בשלמותה (תרגום אחרי הציטוט):

"כי הא, דאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא: נקדים וניזיל באורחא. אמר: איזיל אפרשינהו מאיסורא. אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא. כי הוו פרשי מהדדי שמעינהו דקא אמרי: אורחין רחיקא וצוותין בסימא. אמר אביי: אי מאן דסני לי הוה - לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה. אזל, תלא נפשיה בעיבורא דדשא, ומצטער. אתא ההוא סבא, תנא ליה: כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו."

 

(תרגום: אביי שמע אדם שאומר לאישה: בואי נלך יחד בדרך. אמר אביי לעצמו: אלך אחריהם ואוכל להצילם מאיסור (אביי חשש שיגיעו לידי עבירה כיוון שהלכו לבדם). הלך אחריהם מרחק של שלש פרסאות בשדות ולא אירע דבר. כאשר נפרדו והלכו כל אחד לדרך שונה שמע אותם אומרים אחד לשני: יש לנו דרך רחוקה ללכת ואם היינו הולכים יחד היה נעים לנו. אמר אביי לעצמו: אם השונא שלי היה שם (לשון סגי נהור, הוא דיבר ביחס לעצמו) לא הייתי יכול שלא לחטוא. הלך אביי ונשען על בריח דלת והצטער על כך שסתם אדם היה במדריגה גבוהה יותר ממנו. הגיע ההוא סבא (כינוי לאליהו הנביא) ואמר לו: אין לך מה להצטער ולחשוב שאתה פחות ממנו שהרי למדנו שכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו.)

על מנת להבין את דברי ההוא סבא לאביי יש להבין דבר ראשון מהו היצר הרע. היצר הרע אינו שדון קטן שעומד על כתף האדם ומסית אותו. היצר הרע זה הדחיפה שיש לאדם לפעול, או לחילופין לחדול. זהו שם נרדף לדחפים של האדם. באופן בסיסי אין רוע ביצר הזה, ללא היצר הרע האנושות לא היתה מתרבה, אנשים לא היו מפתחים את העולם. הרצון של האדם להשיג ולצבור נכסים גורם לו לפעול בעולם ולהיות פרודוקטיבי, למשל. עם זאת, כאשר האדם נסחף אחר יצרו, משתעבד לדחפים שלו, אז היצר הופך לרע. ברגע שהולכים אחריו ומתנתקים ממטרת העל של קרבת ה' וכד' היצר יכול לקחת למחוזות לא טובים ואז אנשים מגיעים לכדי גניבה, ניאוף, רצח, גאווה וכן על זו הדרך.

אבל ברגע שהאדם שולט ביצר הוא יכול לעלות מעלה מעלה למחוזות שללא היצר לא היה מגיע אליהם.

לאחר שהבנו זאת ניתן להבין את דברי אליהו לאביי: מה הופך את האדם לאדם גדול? היכולת שלו לכלול את כל כוחות חייו לעבודת ה' בלי לדכא אותם, כולל את הדחפים הכי נמוכים שבו. ברגע שהאדם משעבד את כל כוחות חייו לעבודת ה' ולא מדכא אותם הוא חי יותר (שהרי הוא מביא לידי ביטוי את כל כוחות חייו ואף מעבר לכך, הקב"ה משפיע עליו עוד חיים[10]), מתוך כך האדם חי עוד יותר וממילא כוחות חייו נעשים יותר חזקים – מה שאומר שהחיים והדחפים שלהם, היצר הרע, הופכים ליותר חזקים וזו משמעות העניין שככל שהאדם גדול יותר, וממילא חי יותר, יצרו גדול ממנו.

לפני שנסביר כיצד שתי הדעות מתיישבות זו עם זו יש להתייחס לשאלה נוספת: מדוע בכלל הרמב"ם מנסה ליישב את שתי הדעות יחד? מדוע לא תופס את דעת חכמי ישראל וגמרנו, מה זה משנה מה חושבים חכמי אומות העולם? – אלא שהרמב"ם מצא נקודת אמת בטענת הפילוסופים: באופן אינטואיטיבי אנו מרגישים שאדם שיש בו שאיפות לעשות דברים רעים הוא לא שלם, אפילו שהוא מצליח להשתלט על נטיותיו. אי אפשר לבטל את ההרגשה הזו בהינף יד רק בגלל שהיא בוטאה על ידי הפילוסופים, וכפי שהרמב"ם כבר כתב בהקדמתו לשמונה פרקים: שמע האמת ממי שאמרה. הרמב"ם רוצה למצוא את המקום הנכון בו ניתן להציב את דברי הפילוסופים ועל ידי כך לתת מענה כולל.

 



[1] פירוש המשניות להרמב"ם על מסכת אבות, פרק א' משנה ט"ז

[2] חפץ חיים כלל ז, הלכה י"ג

[3] בשיעורים שונים אותם מעביר

[4] מסכת שבת דף ל' עמוד ב'

[5] מנורת המאור חלק שישי פרק שלישי

[6] בספר הכוזרי מאמר שלישי

[7] בסיפרו מסילת ישרים

[8] בפירושו למשלי שם

[9] סוכה נ"ב עמוד א

[10] כפי שהוזכר בהקדמה לשמונה פרקים ביחס למחשבה היסודית שמהווה כעין חלון דרכו הנשמה יכולה לזרוח ולהשפיע עוד ועוד חיים ובמעשיו, מחשבותיו ובכלל חייו של האדם יש את היכולת למרק את החלון או חלילה לאטום אותו.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז

קול הנבואה - שיעור 10

קול הנבואה - שיעור 9