שמונה פרקים לרמב"ם - שיעור 12
וְאָשׁוּב אֶל
כַּוָּנָתִי. שֶׁאִם יֹאמְרוּ אֵלּוּ הַמִּתְדַּמִּים בָּאֻמּוֹת מֵאַנְשֵׁי
תוֹרָתֵנוּ - שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר אֶלָּא בָהֶם – (תרגום הרב שילת: ואם יאמרו
אלו אשר הדמו לאומות מאנשי תורתנו – הואיל ודברי אינו אלא בה) שֶׁהֵם אֵינָם
עוֹשִׂים מַה שֶּׁעוֹשִׂים אוֹתוֹ: מֵהַטְרִיחוּת גּוּפוֹתָם, וּפִסּוּק
הֲנָאוֹתֵיהֶם, אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ הַלִּמּוּד לְכֹחוֹת הַנֶּפֶשׁ, כְּדֵי
שֶׁיִּהְיוּ נוֹטִים אֶל הַצַּד הָאַחֵר מְעַט, כְּפִי מַה שֶּׁבֵּאַרְנוּ בְּזֶה
הַפֶּרֶק, שֶׁרָאוּי שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם כֵּן - זוֹהִי טָעוּת מֵהֶם, כַּאֲשֶׁר
אֲבָאֵר.
בפיסקא זו
הרמב"ם חוזר לנקודה בה עסוק בפרק זה. לפני כמה פסקאות הוא הביא את מעשי
החסידים אשר מוסיפים על עצמם הנהגות שאינן כתובות בתורה, בפיסקא זו הרמב"ם
יוצא נגד הנהגות אלו ואומר שבזה, אותם חסידים התדמו לאומות (כלומר לנזירים וכד'
מהאומות) וזו טעות מצידם. מדוע זו טעות? – מפני שמה שהתורה מצווה אותנו מספיק על
מנת ליצור את ה"לפנים משורת הדין". בפיסקה הבאה הרמב"ם מרחיב באותם
דברים האמורים בתורה שמוציאים אותנו מדרך האמצע אל צד החסידות. הרעיון המרכזי
שהרמב"ם מעביר לנו פה הוא שאין לנו צורך להוסיף על מה שכתוב בתורה.
וְזֶהוּ:
שֶׁהַתּוֹרָה לֹא אָסְרָה מַה שֶּׁאָסְרָה, וְלֹא צִוְּתָה מַה שֶּׁצִּוְּתָה -
אֶלָּא מִפְּנֵי זֹאת הַסִּבָּה, רְצוֹנִי לוֹמַר: כְּדֵי שֶׁנִּתְרַחֵק מִן הַצַּד
הָאֶחָד יוֹתֵר עַל צַד הַהֶרְגֵּל. שֶׁאִסּוּר הַמַּאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת
כֻּלָּן, וְאִסּוּר הַבְּעִילוֹת הָאֲסוּרוֹת, וְהָאַזְהָרָה עַל הַקְּדֵשָׁה,
וּמַה שֶּׁהִצְרִיךְ בִּכְתֻבַּת אִשָּׁה וְקִדּוּשֶׁיהָ, וְעִם כָּל זֶה אֵינָהּ
מֻתֶּרֶת תָּמִיד, אֲבָל תֵּאָסֵר בְּעֵת הַנִּדּוֹת וְהַלֵּדָה, וְעִם כָּל זֶה
גָּזְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, לְמַעֵט הַמִּשְּׁגָל וּמְנָעוּהוּ
בַּיּוֹם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּסַנְהֶדְרִין - זֶה כֻּלּוֹ, אָמְנָם, צִוָּנוּ
הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ לְהִתְרַחֵק מִקְצֵה רֹב הַתַּאֲוָה רִחוּק גָּדוֹל, וְלָצֵאת
מִן הַמִּצּוּעַ אֶל צַד הֶעְדֵּר הַרְגָּשַׁת הַהֲנָאָה מְעַט, עַד
שֶׁתִּתְחַיֵּב וְתִתְחַזֵּק בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ תְּכוּנַת הַזְּהִירוּת. וְכֵן כֹּל מַה
שֶּׁבַּתּוֹרָה: כִּנְתִינַת הַמַּעְשְׂרוֹת, וְהַלֶּקֶט, וְהַשִּׁכְחָה,
וְהַפֵּאָה, וְהַפֶּרֶט, וְהָעוֹלֵלוֹת, וְדִין שְׁמִטָּה וְיוֹבֵל, וְהַצְּדָקָה
"דֵי מַחְסוֹרוֹ" (דברים טו ח) - זֶה כֻּלּוֹ קָרוֹב מִיִּתְרוֹן טוֹב
לֵבָב, עַד שֶׁנִּתְרַחֵק מִקְצֵה הַנְּבָלָה רִחוּק גָּדוֹל וְנִתְקָרֵב לִקְצֵה
יִתְרוֹן טוֹב לֵבָב, עַד שֶׁיִּתְחַזֵּק לָנוּ "לֵב טוֹב". וּבְזֹאת
הַבְּחִינָה בְּחַן רֹב הַמִּצְווֹת, תִּמְצָאֵן כֻּלָּן שֶׁהֵן מְלַמְּדוֹת
וּמַרְגִּילוֹת כֹּחוֹת הַנָּפֶשׁ. כְּמוֹ שֶׁאָסְרָה הַנְּקִימָה וְהַנְּטִירָה
וּגְאֻלַּת הַדָּם, בְּאָמְרוֹ: "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר" (ויקרא יט
יח); "עָזֹב תַּעֲזֹב" (שמות כג ה); "הָקֵם תָּקִים
עִמּוֹ"(דברים כב ד) - עַד שֶׁיֶּחֱלַשׁ כֹּחַ הַכַּעַס וְהָרֹגֶז. וְכֵן
"הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם" (שם שם א) - עַד שֶׁתָּסוּר תְּכוּנַת הַכִּילוּת.
וְכֵן: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" (ויקרא יט
לב); "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ יב); "לֹא
תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ" (דברים יז יא) - עַד שֶּׁתָּסוּר
תְּכוּנַת הָעַזּוּת וְתַגִּיעַ תְּכוּנַת הַבֹּשֶׁת. ואחר כך הרחיק מן הקצה
האחרון, רצוני לומר: רב הבשת. וְאָמַר: הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ (ויקרא יט
יז); לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ (דברים א יז) - עַד שֶׁיָּסוּר רֹב הַבּשֶׁת
גַּם כֵּן וְיִשָּׁאֵר בַּדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִי.
וּכְשֶׁיָּבֹא
הָאִישׁ הַסָּכָל בְּלֹא סָפֵק וְיִשְׁתַּדֵּל לְהוֹסִיף עַל אֵלּוּ הַדְּבָרִים,
כְּמוֹ: שֶׁיֶאֱסֹר הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה, מוּסָף עַל מַה שֶּׁנֶּאֱסַר מִן
הַמַּאֲכָלִים; אוֹ יֶאֱסֹר הַזִּוּוּג יוֹתֵר עַל מַה שֶּׁנֶּאֱסַר מִן
הַבְּעִילוֹת; וְיִתֵּן כָּל מָמוֹנוֹ לָעֲנִיִּים אוֹ לַהֶקְדֵּשׁ, מוּסָף עַל
מַה שֶּׁבַּתּוֹרָה עַל הַהֶקְדֵּשׁוֹת וְעַל הַצְּדָקוֹת, וְעַל הָעֲרָכִים -
יִהְיֶה עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה הָרָעִים וְהוּא לֹא יֵדַע, וְיַגִּיעַ אֶל הַקָּצֶה
הָאַחֵר וְיֵצֵא מִן הַמִּצּוּעַ לְגַמְרֵי. וְלַחֲכָמִים בְּזֶה הָעִנְיָן
דָּבָר, לֹא שָׁמַעְתִּי כְּלָל יוֹתֵר נִפְלָא מִמֶּנּוּ, וְהוּא בַּגְּמָרָא
דִּבְנֵי מַעֲרָבָא בַּפֶּרֶק הַתְּשִׁיעִי מִנְּדָרִים, דִּבֶּר בִּגְנוּת
הַמְקַבְּלִים עַל עַצְמָם שְׁבוּעוֹת וּנְדָרִים עַד שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ כְּעֵין
אֲסוּרִים. אָמְרוּ שָׁם בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: "אָמַר רַב אִידִי בְּשֵׁם
רַבִּי יִצְחָק: לֹא דַיֶּךָ בְּמַה שֶּׁאָסְרָה תּוֹרָה, אֶלָּא שָׁאַתָּה אוֹסֵר
עָלֶיךָ דְּבָרִים אֲחֵרִים"? וְזֶה הָעִנְיָן שֶׁזָּכַרְנוּ בְּשָׁוֶה
בְּלֹא תוֹסֶפֶת וּבְלֹא חִסָּרוֹן.
יוצא לפי הרמב"ם
שמצוות התורה אינן הולכות בדרך האמצע אלא בדרך החסידות, אם כן היכן שורת הדין?
והלא מצוות התורה מחייבות כל אחד ואחד מאיתנו ואם כן הן מהוות את שורת הדין
בשבילנו? עם שאלה זו מתמודד הרב יצחק שילת בפירושו לשמונה פרקים וכך עונה[1]:
כידוע, הנוסחה של דרך האמצע מקורה באריסטו בספר המידות שלו[2] והיא
מיועדת לכל אדם באשר הוא אדם. אבל ההדרכה המיוחדת לישראל, גוי קדוש, הקשורה למצוות
השמעיות – כגון מצוות המאכלות האסורות – שלא היינו יודעים לנסחן מדעתנו היא לנטות
מעט לצד הקצה האחר, דרך קדושה וחסידות. ומכיוון שזו המגמה החינוכית של התורה,
כלומר החסידות, וזו הדבקות האמיתית במידותיו של הקב"ה, לכן גם במידות שאין
לגביהן בתורה גדרים מפורשים, חכמים יכלו לצוות אותנו, לפי שיקולם המוסרי על מידת
החסידות. דוגמא להלכה כזו: "כל הרוצה למכור קרקע, ובאו שניים, כל אחד מהן
אומר אני אקח בדמים אלו, ואין אחד מהן בעל המצר (כלומר, בעל שדה שכן) --אם
היה האחד מיושבי העיר והאחד משכני השדה, בן העיר קודם; שכן ותלמיד חכמים, תלמיד
חכמים קודם; קרוב ותלמיד חכמים, תלמיד חכמים קודם; שכן וקרוב, השכן קודם:
שגם זה בכלל הטוב והישר הוא".
כלומר, רואים דין
במכירת שדה שנובע מצד הטוב והישר, כלומר, מידת החסידות. על מה שנאמר ניתן להוסיף
את דברי הרב יוסף קלנר[3]
שהתורה דיברה כלשון בני אדם ובמונחים גשמיים ביחס להקב"ה בכדי לאזן את התפיסה
של עם ישראל. היה חשש שעם ישראל כל כך יפשיט את הקב"ה עד כדי הרחקה מוחלטת,
באה התורה ודיברה בלשון בני אדם.
לפי ההסבר הנ"ל
מסביר הרב שילת סתירה לכאורה בהלכות דעות: מצד אחד כותב הרמב"ם[4]
ש"מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון, ויהיה שפל רוח ביותר--נקרא חסיד; וזו היא מידת חסידות.
ואם נתרחק עד האמצע בלבד, ויהיה עניו--נקרא חכם; וזו היא מידת חכמה. ועל דרך
זו, שאר כל הדעות." ומצד שני
כותב: "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק עד הקצה
האחר--והוא גובה הלב, שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח,
ותהיה רוחו נמוכה למאוד", אבל קודם הוא כתב שגם מי שהולך בדרך האמצע
בענווה נקרא חכם? משמע שזו דרך לגיטימית! אלא יש ליישב כפי שנכתב לעיל, שחכם הוא
מושג מוסרי כלל אנושי והרמב"ם מביא אותו לצורך ההסברה המושגית, אבל למעשה,
לאדם מישראל אסור להסתפק בעניין זה במדרגת החכם אלא עליו לשאוף למדרגת החסיד.
הִנֵּה הִתְבָּאֶר
לְךָ מִכֹּל מַה שֶּׁזְּכַרְנוּהוּ בְּזֶה הַפֶּרֶק: שֶׁצָּרִיךְ לְכַוֵּן אֶל
הַפְּעֻלּוֹת הַמְמֻצָּעוֹת, וְשֶׁלֹּא יֵצֵא מֵהֶן אֶל קָצֶה מִן הַקְּצָווֹת -
אֶלָּא עַל צַד הָרְפוּאוֹת וְלַעֲמֹד כְּנֶגְדּוֹ בְּהֵפֶךְ. כְּמוֹ שֶׁהָאָדָם
הַיּוֹדֵעַ בִּמְלֶאכֶת הָרְפוּאוֹת, כְּשֶׁיִּרְאֶה מִזְגּוֹ שֶׁנִּשְׁתַּנָּה מְעַט
שִׁנּוּי, לֹא יִשְׁכַּח וְלֹא יַנִּיחַ הֶחֳלִי לְהִתְחַזֵּק עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ
אֶל רְפוּאָה חֲזָקָה בְּתַכְלִית; וּכְשֶׁיֵּדַע שֶׁאֵבֶר מֵאֲבָרָיו חָלוּשׁ,
יִשְׁמְרוֹ תָּמִיד וְיִתְרַחֵק מִדְּבָרִים הַמַּזִּיקִים לוֹ וִיכַוֵּן לְמַה
שֶּׁיוֹעִילֵהוּ, עַד שֶׁיַבְרִיא הָאֵבֶר הַהוּא, אוֹ עַד שֶׁלֹא יוֹסִיף
חֻלְשָׁה - כֵּן הָאָדָם הַשָּׁלֵם צָרִיךְ לוֹ שֶׁיִּזְכֹּר מִדּוֹתָיו תָּמִיד,
וְיִשְׁקֹל פְּעֻלּוֹתָיו, וְיִבְחַן תְּכוּנוֹת נַפְשׁוֹ יוֹם יוֹם. וְכָל מַה
שֶּׁיִּרְאֶה נַפְשׁוֹ נוֹטָה לְצַד קָצֶה מִן הַקְּצָווֹת, יְמַהֵר בִּרְפוּאָה
וְלֹא יַנִּיחַ הַתְּכוּנָה הָרָעָה לְהִתְחַזֵּק בִּשְׁנוֹתוֹ מַעֲשֶׂה רָע,
כְּמוֹ שֶׁזָּכָרְנוּ. וְכֵן יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו הַמִּדּוֹת הַפְּחוּתוֹת
אֲשֶׁר לוֹ וְיִשְׁתַּדֵּל לְרַפֹּאתָם תָּמִיד, כְּמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ – שֶׁאִי
אֶפְשָׁר לָאָדָם מִבִּלְתִּי חִסָּרוֹן. שֶׁהַפִּילוֹסוֹפִים כְּבָר אָמְרוּ:
"כָּבֵד הוּא וְרָחוֹק שֶׁיִּמָּצֵא מִי שֶׁהוּא בְטֶבַע לְמַעֲלוֹת כֻּלָּן,
ר"ל: לְמַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת וּלְמַעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת, מְזֻמָּן
וּמוּכָן". אֲבָל בְּסִפְרֵי הַנְּבִיאִים נִמְצָא זֶה בָּהֶם הַרְבֵּה.
אָמַר: הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה (איוב ד
יח); וּמַה יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם אֵל, וּמַה יִזְכֶּה יְלוּד אִשָּׁה (שם כה ד).
וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, אָמַר סְתָם: כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק
בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב וְלֹא יֶחֱטָא (קהלת ז כ).
בפיסקא זו
הרמב"ם מזהיר אותנו להיות עם יד על הדופק וכל הזמן לבדוק את מעשינו והיכן אנו
נמצאים מבחינת המידות כיוון שיותר קל לטפל בבעיה בתחילת דרכה מאשר מאוחר יותר
כשהיא מחריפה. מוסיף הרמב"ם ומזכיר את העיקרון אותו מלמד אותנו שלמה המלך
ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[5] כלומר
שאין אדם מושלם וכולם חוטאים במשהו. עם זאת בין הפסוקים שמביא הרמב"ם על מנת
לחזק נקודה זו הוא הפסוק מאיוב[6]:
"הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה" – פירוש הפסוק הוא כך: אפילו
בעבדיו של הקב"ה, כלומר הצדיקים, לא יאמין, כלומר לא יסמוך עליהם כיוון
שעלולים לחטא. ובמלאכיו לא ישים תהלה – פירוש המילה תהלה היא הארה[7] וכך
מתפרש הפסוק: אפילו למלאכיו לא ייתן הארה שלמה. לפי זה כך לכאורה יש להבין את
הפסוק: הקב"ה אינו סומך על הצדיקים שלא יחטאו בעתיד וגם על המלאכים אינו סומך
שלא יחטאו לפניו ולכן אינו מאיר במלאכים הארה שלימה. יותר מזה, ישנם מפרשים[8]
שאומרים ש"עבדיו" המוזכרים כאן הם הם המלאכים!
אם כך עולה השאלה:
אנו מבינים כיצד אדם, ואפילו צדיק, עלול להגיע לחטא, אבל כיצד מלאך יכול לחטוא?
מלבד זאת, אנו מוצאים בחז"ל עוד ברואים שחטאו וזאת אע"פ שאין להם בחירה
חופשית, למשל הארץ. הארץ צוותה להוציא "עץ פרי עשה פרי"[9],
כלומר שטעם העץ כטעם הפרי, אבל היא הוציאה "ועץ עושה פרי"[10],
כלומר שרק לפרי יש טעם – ואומרים על כך כותב שם רש"י שזהו חטא הארץ ועל כך
נענשה. אם כן, כיצד שייך המושג חטא בארץ?
אלא שיש לחדד את
ההבנה ביחס למושג החטא. בדרך כלל כשאומרים חטא מתכוונים למעשה רע שנעשה מתוך
בחירה. עם זאת המילה חטא באה מהמילה החטאה. ישנה מטרה ובמקום לפגוע בה מחטיאים
אותה. באמת, כאשר אדם עושה מעשה רע הוא חוטא, הוא מחטיא את המטרה לשמה נוצר, הוא
מחטיא את רצון ה'. אך מכיוון שמדובר פה על החטאה, אנו יכולים להבין שכל דבר שאיננו
מכוון כלפי הקב"ה במאה אחוזים, שכל דבר שישנו איזשהו מחסום שגורם לו לא להיות
מסוגל להיות שלם – זה בעצם החטאה של השלמות ומכיוון שהעולם שלנו אינו שלם במהותו,
שהרי בסופו של דבר הוא נברא, ונברא במהותו מוגבל, ומכיוון שהנברא מוגבל הוא לא
מושלם – ומה שלא מושלם מחטיא את השלמות! מתוך כך אנו יכולים להבין מהו המושג חטא
ביחס לארץ ומהו המושג חטא ביחס למלאכים, חוסר שלמות. וכך נבין את הפסוק מאיוב:
הקב"ה אינו מאיר את מלאכיו באופן מלא כיוון שהם מצד עצמם אינם שלמים ואינם
מסוגלים להיות מוארים באור זה. וזו גם הסיבר מדוע "אין צדיק בארץ אשר יעשה
טוב ולא יחטא".
וְאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֲדוֹן הָרִאשׁוֹנִים
וְהָאַחֲרוֹנִים: משֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, כְּבָר אָמַר אֵלָיו הַשֵּׁם
יִתְבָּרֵךְ: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל (במדבר כ יב); עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה (שם כד);
עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (דברים לב נא).
וְחֶטְאוֹ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הוּא: שֶׁנָּטָה לְצַד אֶחָד מִן הַקְּצָווֹת
מִמַּעֲלַת הַמִּדּוֹת, וְהִיא: הַסַּבְלָנוּת. כַּאֲשֶׁר נָטָה לְצַד
הָרַגְזָנוּת בְּאָמְרוֹ: שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים (במדבר כ י), דִּקְדֵּק עָלָיו
הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ: שֶׁיִּהְיֶה אָדָם כָּמוֹהוּ כּוֹעֵס לִפְנֵי עֲדַת
יִשְׂרָאֵל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין רָאוּי בּוֹ הַכַּעַס?! וְכַיּוֹצֵא בָזֶה בְּדִין
הָאִישׁ הַהוּא - חִלּוּל הַשֵׁם הוּא. מִפְּנֵי שֶׁמִּתְּנוּעוֹתָיו
וּמִדְּבָרָיו כֻּלָּם לְמֵדִים, וְהָיוּ מְקַוִּים לְהַגִּיעַ בָּהֶם אֶל
הַצְלָחַת הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא - וְאֵיךְ יֵרָאֶה בוֹ הַכַּעַס,
וְהוּא מִפְעֻלּוֹת הָרַע, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְלֹא יָבֹא כִּי אִם
מִתְּכוּנוֹת רָעוֹת מִתְּכוּנוֹת הַנָּפֶשׁ. אֲבָל אָמְרוֹ בָּעִנְיָן:
"מְרִיתֶם אֶת פִּי" - הוּא כְּמוֹ שֶׁאֲבָאֵר, וְהוּא: שֶׁלֹא הָיָה
מְדַבֵּר עִם סְכָלִים, וְלֹא עִם מִי שֶׁאֵין לוֹ מַעֲלָה; אֲבָל עִם אֲנָשִׁים
שֶׁהַקְּטַנָּה שֶׁבִּנְשֵׁיהֶם הָיְתָה כִּיחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי, כְּמוֹ
שֶׁזָּכְרוּ הַחֲכָמִים, וְכָל מַה שֶּׁיֹאמַר אוֹ יַעֲשֶׂה יִבְחָנוּהוּ.
וְכַאֲשֶׁר רָאוּהוּ שֶׁכָּעַס, אָמְרוּ: שֶׁהוּא, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וַדַּאי
אֵין לוֹ פְּחִיתוּת מִדָּה, וְלוּלֵא שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ
כָּעַס עָלֵינוּ בְּבַקָּשַׁת הַמַּיִם וְשֶׁאֲנַחְנוּ הִכְעַסְנוּהוּ,
יִתְבָּרֵךְ, לֹא הָיָה כוֹעֵס - וְאָנוּ לֹא מָצִינוּ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ
כָּעַס בְּדַבְּרוֹ אֵלָיו בְּזֶה הָעִנְיָן, אֲבָל אָמַר: קַח אֶת הַמַּטֶּה
וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה וְגוֹ' (במדבר כח).
וְהִנֵּה יָצָאנוּ
מִכַּוָּנַת הַשַּׁעַר; אֲבָל הִתַּרְנוּ סָפֵק מִסְּפֵקֵי הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר
בּוֹ דְּבָרִים רַבִּים, וְנִשְׁאַל פְּעָמִים רַבּוֹת: "אֵיזֶה חֵטְא
חָטָא"? וּרְאֵה מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בּוֹ וּמַה שֶּׁאָמַרְנוּ בוֹ אֲנַחְנוּ -
וְהָאֱמֶת תַּעֲשֶׂה דַּרְכָּה.
וְאָשׁוּב אֶל
כַּוָּנָתִי: כִּי כְּשֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם שׁוֹקֵל פְּעֻלּוֹתָיו תָּמִיד
וּמְכַוֵּן אֶל אֶמְצָעוּתָם, יִהְיֶה בְּמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה מִמַּדְרֵגַת
בְּנֵי אָדָם, וּבָזֶה יִתְקָרֵב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ וְיַשִּׂיג אֶל טוּבוֹ -
וְזֶה הַדֶּרֶךְ הַשָּׁלֵם שֶׁבְּדַרְכֵי הָעֲבוֹדָה. וּכְבָר זָכְרוּ הַחֲכָמִים,
זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, זֶה הָעִנְיָן וְכָתְבוּ עָלָיו וְאָמְרוּ: כָּל הַשָּׁם
אָרְחוֹתָיו וּמַשְׁגִּיחַ בָּהֶם - זוֹכֶה וְרוֹאֶה בִישׁוּעָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ
בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים (תהלים
נ כג). אַל תִּקְרֵי "וְשָׂם", אֶלָּא "וְשָׁם".
וְהַ"שִּׁימָה" - הִיא הַשִּׁעוּר וְהַסְּבָרָא. זֶה הָעִנְיָן אֲשֶׁר
פֵּרַשְׁנוּ בְּזֶה הַפֶּרֶק כֻּלּוֹ בְּשָׁוֶה, וְזֶהוּ שִׁעוּר מַה
שֶּׁרְאִינוּהוּ שֶׁצָּרִיךְ בְּזֶה הָעִנְיָן.
[1] הקדמות הרמב"ם למשנה הוצאת מעלה אדומים
"מצוות התורה – קדושה וחסידות"
עמודים רפ"ו-רפ"ז, שנת תשנ"ז
[2] אתיקה, ספר ב' פרקים ו-ט
[3] בשיעוריו על מאמר "עבודת
א-לוקים" של הראי"ה קוק
[4] הלכות דעות פרק א' הלכה ה'
[5] קהלת פרק ז פסוק כ
[6] פרק ד' פסוק י"ח
[7] מהפסוק בישעיהו פרק י"ד
פסוק י"ב: "איך נפלת משמים הילל בן שחר..." – שהכוונה המילולית היא
לכוכב השחר. ישעיה מתכוון בנבואתו למלך בבל. יש לציין שהנוצרים טענו שמדובר בפסוק
זה על השטן, לוציפר (נושא האור) שנפל משמים, אך אף אחד ממפרשי המקרא או מחכמי
ישראל אינו מפרש כך. יותר מזה, ישנו ספר בשם מלמד התלמידים (ר' יעקב ב"ר מרי
אנטולי, חי באיזור 1200 לספירה וחותנו של ר' שמואל אבן תיבון) שם כותב בחריפות נגד
הבנה זו וכותב שהיו שטעו וחשבו שמדובר בס"מ אך "זה הענין כלו הוא רחוק
מאד שלא היה ראוי להרהר בו כל שכן לכתבו."
[8] מצודת ציון ומלבי"ם
[9] בראשית פרק א' פסוק י"א
[10] שם
תגובות
הוסף רשומת תגובה