שמונה פרקים לרמב"ם - שיעור 15

בס"ד

< לשיעור הקודם   לשיעור הבא >

להאזנה לשיעור לחצו כאן

בשיעור הקודם עסקנו בדברי הפילוסופים מצד אחד ובדברי חכמי ישראל מן הצד השני ביחס לשאלה מיהו צדיק ומיהו חסיד. הפילוסופים אמרו שאדם בעל נטיות ותאוות רעות, יכול להיות צדיק, אבל לא חסיד. אדם חסיד, לדבריהם, הוא אדם בעל נטיות טובות. לעומתם, חכמי ישראל אומרים שלא צריך להתכחש לנטיות שלנו אלא להתגבר עליהן ולנתב אותן לעבודת ה' – כל זה, בלי לדכא אותן. כעת הרמב"ם מחבר בין שתי הדעות.

וּלְפִי הַמּוּבָן מִפְּשׁוּטֵי שְׁנֵי הַמַּאֲמָרִים בִּתְחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה הֵם סוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה - וְאֵין הָעִנְיָן כֵּן; אֲבָל שְׁנֵיהֶם אֱמֶת וְאֵין מַחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם כְּלָל. וְהוּא: שֶׁהָרָעוֹת אֲשֶׁר הֵן אֵצֶל הַפִּילוֹסוֹפִים רָעוֹת, אֲשֶׁר אָמְרוּ: שֶׁמִי שֶׁלֹּא יִתְאַוֶּה אֲלֵיהֶן יוֹתֵר חָשׁוּב מִן הַמִּתְאַוֶּה אֲלֵיהֶן וְיִכְבּשׁ אֶת יִצְרוֹ מֵהֶן - הֵם הָעִנְיָנִים הַמְפֻרְסָמִים אֵצֶל כָּל בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם: "רָעוֹת": כִּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וּגְנֵבָה, וּגְזֵלָה, וְאוֹנָאָה, וּלְהַזִּיק לְמִי שֶׁלֹּא הֵרַע לוֹ, וְלִגְמֹל רַע לְמֵיטִיב לוֹ, וְלִבְזוֹת אָב וָאֵם וְכַיּוֹצֵא בָאֵלּוּ. וְהֵן הַמִּצְווֹת שֶׁאָמְרוּ עֲלֵיהֶן הַחֲכָמִים, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "שֶׁאִלּוּ לֹא נִכְתְּבוּ רְאוּיוֹת הֵן לִכָּתֵב". וְיִקְרְאוּ אוֹתָן קְצָת מֵחֲכָמֵינוּ הָאַחֲרוֹנִים אֲשֶׁר חָלוּ חֳלִי הַמְדַבְּרִים: "מִצְווֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת", וְאֵין סָפֵק שֶׁהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּכְסֹף לְדָבָר מֵהֶם וְתִשְׁתּוֹקֵק אֵלָיו - שֶׁהִיא חֲסֵרָה; וְשֶׁהַנֶּפֶשׁ הַחֲשׁוּבָה לֹא תִתְאַוֶּה לְאֶחָד מֵאֵלּוּ הָרָעוֹת כְּלָל, וְלֹא תִצְטַעֵר בְּהִמָּנְעָה מֵהֶם. אֲבָל הַדְּבָרִים שֶׁאָמְרוּ עֲלֵיהֶם הַחֲכָמִים, שֶׁהַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ מֵהֶם הוּא יוֹתֵר חָשׁוּב וּגְמוּלוּ יוֹתֵר גָּדוֹל - הֵם: "הַתּוֹרוֹת הַשִּׁמְעִיּוֹת", וְזֶה אֱמֶת; שֶׁאִלְמָלֵא הַתּוֹרָה לֹא הָיוּ רָעוֹת כְּלָל. וּמִפְּנֵי זֶה אָמְרוּ: שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם שֶׁיַּנִּיחַ נַפְשׁוֹ אוֹהֶבֶת אוֹתָן וְלֹא יִהְיֶה לוֹ מוֹנֵעַ מֵהֶן רַק הַתּוֹרָה. וּבְחַן חָכְמָתָם, עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם, וּבְמַה שֶּׁהִמְשִׁילּוּ. שֶׁהֵם לֹא אָמְרוּ: "אַל יֹאמַר אָדָם: אִי אֶפְשִׁי לַהֲרֹג הַנֶּפֶשׁ; אִי אֶפְשִׁי לִגְנֹב; אִי אֶפְשִׁי לְכַזֵּב, אֶלָּא: אֶפְשִׁי, וּמָה אֶעֱשֶׂה – אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם גָּזַר עָלַי"; אֲבָל הֵבִיאוּ דְבָרִים "שִׁמְעִיִּים" כֻּלָּם: בָּשָׂר בְּחָלָב, וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז, וַעֲרָיוֹת. וְאֵלּוּ הַמִּצְווֹת וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, הֵן אֲשֶׁר קְרָאָן הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ: "חֻקּוֹת". וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "חֻקִּים שֶׁחָקַקְתִּי לְךָ - אֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר בָּהֶם"; וְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶם, וְהַשָּׂטָן מְקַטְרֵג בָּהֶם, כְּגוֹן: פָּרָה אֲדֻמָּה וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְכוּ'. וְאֲשֶׁר קָרְאוּ אוֹתָן הָאַחֲרוֹנִים: שִׂכְלִיּוֹת, יִקָּרְאוּ: מִצְווֹת, כְּפִי מַה שֶּׁבֵּאֲרוּ הַחֲכָמִים.

הִנֵּה הִתְבָּאֵר לְךָ מִכֹּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ אֵיזוֹ מִן הָעֲבֵרוֹת יִהְיֶה מִי שֶׁלֹא יִשְׁתּוֹקֵק אֲלֵיהֶן יוֹתֵר חָשׁוּב מִן הַמִּשְׁתּוֹקֵק אֲלֵיהֶן וְכוֹבֵשׁ יִצְרוֹ מֵהֶן, וְאֵיזוֹ מֵהֶן יִהְיֶה הָעִנְיָן בְּהֵפֶךְ. - וְזֶה חִדּוּשׁ נִפְלָא בְּהַעֲמִיד שְׁנֵי הַמַּאֲמָרִים; וּלְשׁוֹנָם מוֹרָה עַל אֲמִתַּת מַה שֶּׁבֵּאַרְנוּ.

וּכְבָר נִשְׁלְמָה כַּוָּנַת זֶה הַפֶּרֶק.

 

הרמב"ם מחלק בין שני סוגי מצוות: א) מצוות שלולא היו כתובות בתורה הן היו מתפרסמות כדברים שחייבים לעשות או לחילופין להימנע מהם. ביחס לסוג כזה של מצוות צודקים הפילוסופים, אדם שיש לו נטייה לרצוח אך משתלט על עצמו ולא עושה זאת נמצא במקום נמוך יותר מאשר אדם שאיננו מתאווה לזה כלל – אלו מצוות המכונות מצוות שכליות. ב) מצוות שאלמלא היו נכתבות בתורה לא היו חושבים כלל לקיימם כיוון שעל פניו אין בהם שום פגם מוסרי, למשל בשר בחלב. ביחס לסוג זה של מצוות מתייחסים דברי חז"ל לפי הרמב"ם. ש"אל יאמר אדם אינני רוצה לאכול בשר בחלב אלא יאמר אני רוצה מאוד אך מה אעשה והתורה אסרה לי זאת" – מצוות אלו מכונות מצוות שמעיות.

בין השיטין אנו רואים שהרמב"ם יוצא נגד החלוקה של המצוות למצוות שכליות לבין מצוות שמעיות ואומר שבזה טעו מחכמי אומתנו ודמו בכך לכת המדברים (כת הכלאם). הרמב"ם מסביר במורה נבוכים[1] שלפי כת האשעריה (אחת משתי הכתות המרכיבות את אסכולת הכלאם) אין כוונה, אין חכמה פנימית, מאחורי פעולותיו של הבורא אלא רצון בלבד, ומתוך כך מגיעים להסבר שאין למצוות טעם או תכלית. מתוך כך מובנת ביקורתו של הרמב"ם על מושגים אלו, כיוון שברגע שמגדירים חלק מהמצוות כשכליות, כלומר כמצוות בעלות תכלית מובנת כל שהיא, מגדירים בהכרח את שאר המצוות כחסרות טעם. האשעריה אמנם חשבו שלכל המצוות אין טעם ולכן הרמב"ם כתב על החכמים שחילקו כך: שנדבקו בחולי המדברים (ולא שהלכו בדרכם).

הרמב"ם אומר שלפי התורה גם לחוקים יש חכמה וטעם פנימיים, אע"פ שלפי שעה טעמים אלה נעלמים מאיתנו. כלומר, לפי הרמב"ם כל המצוות הן מצוות שכליות והחלוקה האמיתית היא בין מצוות שהאדם מבין באופן אינטואיטיבי לבין מצוות שהאדם צריך להעמיק בכדי להבינם.

ראוי לציין בהקשר זה את דעתו של הרב דוד הכהן, המכונה "הרב הנזיר", המופיעה בהרחבה בספרו "קול הנבואה", שמצוות שמעיות הן מצוות שניתן להבינם באופן שמעי. מה הכוונה? – שהבנתם אינה מבוססת על האינטלקט אלא על חוויית החיים, מתוך רגישות למוזיקה של המצווה, לאווירה שיוצרת, להשפעה שלה, מבינים את משמעותה.

אגב כך, כאשר רב סעדיה גאון מדבר על מצוות שמעיות, גם הוא אומר שיש למצוות הללו טעמים, אלא שייקח לאדם הרבה מאוד דורות להגיע לאותם הטעמים. בקיימו את מצוות התורה, הישראלי מקדים את זמנו.

 

פֶּרֶק שְׁבִיעִי

 (בַּמְּחִיצָה וְעִנְיָנָהּ)

 

בפרקים הקודמים הסברנו שככל שאדם מקיים יותר מצוות וככל שהוא יותר מוסרי כך הוא נותן יותר מקום להקב"ה להופיע בחייו. מתוך כך דברנו שהאדם השלם הוא האדם החסיד, זה שמושל בכל כוחותיו ומכוון אותם למטרה אחת שהיא: עבודת ה'. בפרק זה הרמב"ם עובר לדון בתוצאה של החסידות, בנבואה. הוא יתאר לנו מה מפריד בין הנביא לבין דבר ה' ויקרא לכך מחיצות הרמב"ם יסביר שככל שאדם יותר עובד על מידותיו כך ישנן פחות מחיצות בינו לבין הקב"ה.

הַרְבֵּה יִמָּצֵא בַּמִּדְרָשׁוֹת וּבָאַגָּדוֹת, וְיֵשׁ מֵהֶן בַּגְּמָרָא: שֶׁיֵּשׁ מִן הַנְּבִיאִים מִי שֶׁיִּרְאֶה הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ מֵאַחֲרֵי מְחִיצוֹת רַבּוֹת; וּמֵהֶם, מִי שֶׁיִּרְאֵהוּ מֵאַחֲרֵי מְחִיצוֹת מוּעָטוֹת - לְפִי קִרְבָתָם אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ וּלְפִי מַעֲלָתָם בַּנְּבוּאָה. עַד שֶׁאָמְרוּ: מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, רָאָה הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ מֵאַחֲרֵי מְחִיצָה אַחַת בְּהִירָה, כְּלוֹמַר: מַזְהִירָה. וְהוּא אָמְרָם: "הִסְתַּכֵּל בָּאַסְפֶּקְלַרְיָא הַמֵּאִירָה". וְ"אַסְפֶּקְלַרְיָא" - שֵׁם הַמַּרְאָה הַנַּעֲשָׂה מִגּוּף הַמַּזְהִיר כְּשֹׁהַם וּזְכוּכִית, כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר בְּסוֹף כֵּלִים.

 

פיסקא זו מהווה, בעצם, את הכותרת של הפרק כולו. ישנם נביאים שרואים כביכול את הקב"ה דרך הרבה מחיצות, וממילא נבואתם פחות בהירה, וישנם דרך פחות מחיצות.

מעניין לציין שבפתיחה ל"מורה נבוכים" הרמב"ם גם עוסק בהשגת ה' אך אין הוא מדבר על המחיצות:

 

"והנה יש ממנו מי שיברק לו הברק פעם אחר פעם במעט הפרש ביניהם עד כאילו הוא באור תדיר לא יסור וישוב הלילה אצלו כיום, וזאת היא מדרגת גדול הנביאים אשר נאמר לו ואתה פה עמוד עמדי, ונאמר בו כי קרן עור פניו.

ויש מי שיהיה לו בין ברק וברק הפרש רב והיא מדרגת רוב הנביאים. ומהם מי שיבריק לו פעם אחת בלילו כלו והיא מדרגת מי שנאמר בהם ויתנבאו ולא יספו. ומהם מי שיהיה בין בריקה לבריקה הפרשים רבים או מעטים. ויש מי שלא יגיע למדרגת שיאור חשכו בו בברק, אבל בגשם טהור זך, או כיוצא בו מן האבנים וזולתם אשר יאירו במחשכי הלילה, ואפילו האור ההוא הקטן אשר יזריח עליו גם כן אינו תדיר, אבל יציץ ויעלם כאלו הוא להט החרב המתהפכת, וכפי אלו העניינים יתחלפו מדרגות השלמים.

אמנם אשר לא ראו אור כלל אפילו יום אחד אבל הם בלילה יגששו והם אשר נאמר בהם, לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, ונעלם מהם האמת כולו עם חוזק היראותו כמו שנאמר בהם ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים, והם המון העם אין מבוא לזֹכרם הנה בזה המאמר."

 

בהקדמה למורה נבוכים הרמב"ם עוסק בהשגת האמיתות הא-לוקיות. יש אנשים שמשיגים זאת כמו ברק, הם רואים את האמת, משיגים את השם ומיד זה נעלם מהם – אך עם זאת נשאר בהם רושם, זיכרון מהברק והוא מכוון אותם. יש כאלה שרואים זאת בתדירות גבוהה ויש בתדירות נמוכה. עם זאת, יש כאלה שלא מצויים במדרגה כזו שיאיר בשבילם ברק אלא יהיה להם אור מעצם מאיר כלשהו, המאיר לפרקים (כעין מחזיר אור).

נשים לב שהרמב"ם, בפיסקא הנ"ל מהמורה נבוכים, מציב את האדם בעמדה פאסיבית. יש מי שזוכה שיבריק לו ברק ויש מי שלא. הרמב"ם רומז לנו בפסקא זו על מחלוקתו עם שתי תפיסות הקיימות ביחס לנבואה:

התפיסה הראשונה – דעת הפילוסופים: הנבואה שורה על כל מי שהתאמץ מספיק ועבד על עצמו. כל מי שעבר סף מסויים של עבודה עצמית, חלה עליו בהכרח הנבואה.

התפיסה השניה – הקב"ה מנבא את כל מי שהוא רוצה, בין אם הוא חכם ובין אם לאו. היו וישנם לא מעט סיפורים על שוטה הכפר שהתנבא או הפך למושיע הרוחני של המדינה בה חי.

הרמב"ם רומז לנו שמצד אחד, הנבואה היא מתנת שמיים, גם אדם שעבד על עצמו קשה ובאופן עקרוני ראוי להתנבא צריך סייעתא דשמיא. ומצד שני, אף על פי שהנבואה היא מתנת שמיים, הקב"ה מנהיג את עולמו בצורה כזו שרק מי שעבר סף מסויים יכול להתנבא.

אם כך, כיצד זה מסתדר עם תחילת פירקנו (הפרק השביעי בשמונה פרקים)? הרי הרמב"ם רק עוסק ביכולת של האדם לקלוט את דבר ה' ומשמע שרק בזה הדבר תלוי? – אלא שבשמונה פרקים הרמב"ם עוסק בשאלה כיצד מכשירים את האדם על מנת שיהיה ראוי לנבואה, וכמו שכותב בהמשך הפרק: "וְדַע, שֶׁכָּל נָבִיא לֹא נִתְנַבֵּא אֶלָּא אַחַר שֶׁיִּהְיוּ לוֹ כָּל הַמַּעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת, וְרֹב מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת וְהַחֲזָקוֹת שֶׁבָּהֶן" – כלומר, שרק לאחר שיהיו לנביא את המעלות הללו תהיה לו היכולת העקרונית להתנבא.

 

וְהַכַּוָּנָה בְּזֶה הָעִנְיָן מַה שֶּׁאֹמַר לְךָ, וְהוּא שֶׁאֲנַחְנוּ בֵּאַרְנוּ בַּפֶּרֶק הַשֵּׁנִי: שֶׁהַמַּעֲלוֹת, מֵהֶן - מַעֲלוֹת שִׂכְלִיּוֹת, וּמֵהֶן - מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת. וְכֵן הַפְּחִיתִיּוֹת, מֵהֶן - פְּחִיתִיּוֹת שִׂכְלִיּוֹת: כְּסִכְלוּת וּמִעוּט הַהֲבָנָה, וְדֹחַק הַתְּבוּנָה; וּמֵהֶן - פְּחִיתִיּוֹת הַמִּדּוֹת: כְּרֹב הַתַּאֲוָה, וְהַגַּאֲוָה, הָרֹגֶז, וְהַכַּעַס, וְהָעַזּוּת, וְאַהֲבַת הַמָּמוֹן וְהַדּוֹמֶה לָהֶן, וְהֵן רַבּוֹת מְאֹד. וּכְבָר זָכַרְנוּ הַסֵּדֶר בִּידִיעָתָן בַּפֶּרֶק הָרְבִיעִי. וְאֵלּוּ הַפְּחִיתִיּוֹת כֻּלָּן-הֵן מְחִיצוֹת הַמַּבְדִּילוֹת בֵּין הָאָדָם וּבֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרָךְ. מַאֲמַר הַנָּבִיא מְבָאֵר זֶה: כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּילִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם (ישעיה נט ב). יֹאמַר: שֶׁעֲוֹנוֹתֵינוּ - וְהֵן אֵלּוּ "הָרָעוֹת", כְּמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ - הֵן הַמְּחִיצוֹת הַמַּבְדִּילוֹת בֵּינֵינוּ וּבֵינוֹ יִתְבָּרָךְ.

 

כפי שהסברנו בעבר, הפחיתויות הן אלו המהוות מחיצות. דבר זה מדגים לנו היטב את האמירה שהקב"ה מעניש את האדם מידה כנגד מידה - אותה מידה שהאדם חוטא בה, היא זו שהופכת למחיצה בינו לבין דבר ה'. אותם כוחות חיים הבאים לידי ביטוי במידה הרעה או בחטא, אותו רושם שנשאר באדם בעקבותם, הופך אותו ליותר אטום, לפחות רגיש לסביבתו, ליותר ציני וממילא גם לפחות קשוב ופתוח לדבר ה'.

החטאים של האדם כובלים אותו ולא מאפשרים לו להיפתח לכל מה שסביבו, לקלוט ולהכיל אותו. למשל: כאשר אדם גונב ממון מחבירו הוא גורם לעצמו להיות פחות רגיש לרכוש של האחר, למצוקה של האחר, הוא גורם לעצמו להיות אדיש יותר ומחוספס כלפי סביבתו, הוא מעמיד את עצמו במרכז ומטפח את האגואיזם של עצמו. השפעה זו ממשיכה ומשפיעה על חייו כמו גלים שמתפשטים עוד ועוד. אדם כזה, חסם את עצמו מלהיות מסוגל להכיל באופן שלם את השפע הא-לוקי ה"משביע לכל חי רצון".

 

יוצא לכאורה ממה שאמרנו פה שההנהגה של מידה כנגד מידה נובעת כתוצאה ישירה ממעשיו של האדם, כלומר שהעונש מגיע על האדם באופן של סיבה ותוצאה ואין הקב"ה צריך להתערב באופן אקטיבי. אבל אין להבין כך, שהרי אנו יכולים למצוא מצבים שהעונש של מידה כנגד מידה מגיע דווקא מצדו של הקב"ה בצורה אקטיבית, למשל, לאחר הסיפור של דוד ובת שבע מגיע נתן הנביא ואומר לדוד[2]: "כֹּה אָמַר ה', הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ, וְלָקַחְתִּי אֶת-נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ, וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ; וְשָׁכַב עִם-נָשֶׁיךָ, לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת: כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ". כפי שהזכרנו קודם, הרמב"ם עוסק בפרק זה באדם, בעבודתו ובהשלכותיה. עונש שמגיע מאת הקב"ה באופן אקטיבי תפקידו לתקן את אותו פגם במציאות שנוצר וזה נעשה בדרך של מידה כנגד מידה.

 

וְדַע, שֶׁכָּל נָבִיא לֹא נִתְנַבֵּא אֶלָּא אַחַר שֶׁיִּהְיוּ לוֹ כָּל הַמַּעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת, וְרֹב מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת וְהַחֲזָקוֹת שֶׁבָּהֶן, וְהוּא אָמְרָם: "אֵין הַנְּבוּאָה שׁוֹרָה, אֶלָּא עַל חָכָם, גִּבּוֹר וְעָשִׁיר". וְ"חָכָם"- הוּא כּוֹלֵל כָּל הַמַּעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת בְּלִי סָפֵק, וְ"עָשִׁיר" - הוּא מִמַּעֲלוֹת הַמִּדּוֹת, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַהִסְתַּפְּקוּת, מִפְּנֵי שֶׁהֵם קוֹרְאִים הַמִּסְתַּפֵּק - עָשִׁיר. וְהוּא אָמְרָם בְּגֶדֶר הֶעָשִׁיר: "אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? - הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ", רְצוֹנוֹ לוֹמַר: שֶׁיַּסְפִּיק לוֹ בְּמַה שֶּׁהִמְצִיא לוֹ זְמַנּוֹ, וְלֹא יִכְאַב בְּמַה שֶּׁלֹא הִמְצִיא לוֹ. וְכֵן "גִּבּוֹר" - הוּא גַם כֵּן בְּמַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת, רְצוֹנִי לוֹמַר: שֶׁיַנְהִיג כֹּחוֹתָיו כְּפִי הַדַּעַת וְהָעֵצָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בַּפֶּרֶק הַחֲמִישִי, וְהוּא אָמְרוֹ: "אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר? - הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ".

 

 

---

[1] חלק ג' פרק י"ז

[2] שמואל ב' פרק יב פסוקים יא-יב