שמונה פרקים לרמב"ם - שיעור 17

 בס"ד

< לשיעור הקודם    לשיעור הבא >

להאזנה לשיעור לחצו כאן

וְלֹא תַרְחִיק הֱיוֹת חֶסְרוֹן קְצָת הַמִּדּוֹת מְמַעֵט מִמַּדְרֵגַת הַנְּבוּאָה - שֶׁאֲנַחְנוּ מָצִינוּ קְצָת פְּחִיתוּת הַמִּדּוֹת יִמְנְעוּ הַנְּבוּאָה לְגַמְרֵי, כַּכַּעַס. אָמְרוּ: "כָּל הַכּוֹעֵס, אִם נָבִיא הוּא - נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ". וְהֵבִיאוּ רְאָיָה מֵאֱלִישָׁע שֶׁנִּסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ הַנְּבוּאָה כְּשֶׁכָּעַס - עַד שֶׁהֵסִיר כַּעְסוֹ, וְהוּא אָמְרוֹ: וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן (מלכים ב ג טו). 

וּבַעֲבוּר הָאֲנָחָה וְהַדְּאָגָה שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, כָּל יְמֵי הִתְאַבְּלוֹ עַל יוֹסֵף - נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, עַד שֶׁנִּתְבַּשֵּׂר בְּחַיָּיו. אָמַר: וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם (בראשית מה כז). וְאָמַר הַמְתַרְגֵּם: "וּשְׁרַת רוּחַ נְבוּאָה עַל יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן". וּלְשׁוֹן הַחֲכָמִים: "אֵין הַנְּבוּאָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת - אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה".

יש מידות שאם הן מתקיימות אצל האדם הוא אינו יכול להתנבא, הרמב"ם מביא לנו שלש מהן: הכעס, העצלות והעצבות. יש להעיר שבפיסקא הקודמת ראינו שביחס למידת הכעס הרמב"ם הביא כדוגמא את אליהו ואילו בפיסקא הזו שעוסקת בהסתלקות הנבואה לגמרי הוא מביא את אלישע הנביא שכעס (כפי שיורחב בהמשך), מדוע לא חוזר על הדוגמא של אליהו? מדוע בכלל מביא בפיסקא הקודמת את אליהו הנביא כדוגמא הרי מידת הכעס מבטלת את היכולת להתנבא - ומדוע בפיסקא הקודמת אנו לומדים שהיא רק מורידה במעלת הנבואה (ומשמע שאינה מבטלת אותה כלל)?

אלא שבפיסקא הקודמת מדברים על נטיות מידותיות שקיימות אצל האדם ואילו בפיסקא זו מדובר על הזמן שבו המידות הללו באות לידי ביטוי בפועל. בפיסקא שלנו מדובר על אלישע הנביא בזמן שפגש את יהורם בן אחאב מלך ישראל[1]: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט, הַאֵין פֹּה נָבִיא ל-ה', וְנִדְרְשָׁה אֶת-ה' מֵאוֹתוֹ; וַיַּעַן אֶחָד מֵעַבְדֵי מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר, פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט, אֲשֶׁר-יָצַק מַיִם עַל-יְדֵי אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר, יְהוֹשָׁפָט, יֵשׁ אוֹתוֹ דְּבַר-ה'; וַיֵּרְדוּ אֵלָיו, מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט--וּמֶלֶךְ אֱדוֹם.וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, מַה-לִּי וָלָךְ--לֵךְ אֶל-נְבִיאֵי אָבִיךָ, וְאֶל-נְבִיאֵי אִמֶּךָ; וַיֹּאמֶר לוֹ, מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אַל כִּי-קָרָא ה' לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה, לָתֵת אוֹתָם בְּיַד-מוֹאָב וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, חַי-ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ-יְהוּדָה, אֲנִי נֹשֵׂא--אִם-אַבִּיט אֵלֶיךָ, וְאִם-אֶרְאֶךָּ וְעַתָּה, קְחוּ-לִי מְנַגֵּן; וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן, וַתְּהִי עָלָיו יַד-ה'" – יהורם מלך ישראל, יהושפט מלך יהודה ומלך אדום יצאו למלחמה נגד מישע מלך מואב. כשהגיעו חיפשו נביא שיתנבא מה יהיה במלחמה. אלישע ראה את מלך ישראל וכעס מאוד ולא יכול היה להתנבא עד שהביאו מישהו שינגן לו ויפיס את דעתו וכך היה יכול להתנבא.

רואים שהדוגמא מאלישע עוסקת במקרה קונקרטי של כעס וכן הדבר ביחס ליעקב אבינו, שבשעה שהתאבל על יוסף לא היה יכול להתנבא.

חז"ל מלמדים אותנו שהנבואה יכולה לשרות מתוך שמחה בלבד, מדוע? –המלבי"ם[2] מסביר שהשמחה היא הרגשה פנימית (בניגוד לששון שהוא ביטוי חיצוני של שמחה). אדם שמח כאשר הוא מרגיש שלמות פנימית. בעקבות כך דעתו מתרחבת והוא פתוח וקשוב יותר ולכן יכול לפגוש בדבר ה'. וכמו שכותב רבי נחמן מברסלב[3]: "עיקר ישוב הדעת הוא על ידי שמחה, כי על ידי השמחה יוכל להנהיג את המוח כרצונו ולישב דעתו ולחשוב על תכליתו הנצחית".

על מנת להבין את המשמעות של השמחה באופן עמוק יותר נראה את מה שכותב הראי"ה קוק זצ"ל ביחס לימים נוראים וסוכות[4]: "התשובה וכל ההליכות המעשיות שלה, עם הרוח הכללית השולטת בעיקרה בימים המיוחדים לתשובה עם גודל התועלת שלה לזכך את הנפשות, לעדן את הרוח ולטהר את המעשים מכעורם, היא מוכרחת להיות סופגת עמה איזו חולשה, שלא נמלט ממנה אפילו הגבור שבגבורים. כשמקמצים את הרצון, כשכופפים את עז החיים ע"י הסלידה הפנימית, והנטיה לשוב מכל חטא, מתקמץ ג"כ הרצון של הטוב, ועז החיים הטהורים מתחלש גם הוא. נמצא האדם סובל מטהרתו המוסרית חולשה כזאת, שסובל חולה שהתרפא ע"י הזרמה אלקטרית חזקה, שאמנם גרשה את הארס שבמחלתו, אבל החלישה את הכח החי והבריא שבו. שבים, ע"כ, ימים של שמחת קדש, של חדות הנפש, לקומם את הרצון הטוב ועז החיים הטהור. אז תהיה התשובה שלמה" – במהלך הימים הנוראים בהם אנו עסוקים בחזרה בתשובה נוצרת בנו סלידה מהעוונות, אנו לא רוצים בהם. אנו מבחינים שעשינו עוון ומתביישים בכך, אנו מרגישים שאין אנו מכוונים לדרך הנכונה ושמעשינו הינם חסרי משמעות. סלידה זו מהחטאים "מקמצת את רצוננו", כלומר גורמת לנו להפסיק לרצות לעשות דברים, כי אם אין להם משמעות והם אף מרחיקים אותנו מהמטרה, למה לעשותם? – אבל כשם שזה פוגע ברצון להתרחק מהחטאים זה פוגע גם ברצון הבריא של האדם. העצבות הזו מהחטא מכבידה עליו וכשהאדם עצוב הוא פחות רוצה (זה יכול להתבטא במשפט "לא בא לי עכשיו, עזוב אותי"). לכן, לאחר הימים הנוראים מגיעים ימי השמחה של חג הסוכות, על מנת לאזן זאת. מה עושה השמחה? – יוצרת באדם מוטיבציה, רצון וכשהאדם רוצה יותר הוא גם פועל יותר, הוא מרגיש תחושת שלימות וממילא, עקב הפתיחות הזו, הוא גם מסוגל לשמוע את דבר ה'.

וְכַאֲשֶׁר יָדַע משֶׁה רַבֵּנוּ, עָלַיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁלֹּא נִשְׁאֲרָה לוֹ מְחִיצָה שֶׁלֹּא הֵסִיר אוֹתָהּ, וְכִי נִשְׁלְמוּ בוֹ מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת כֻּלָּן וְהַמַּעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת כֻּלָּן - בִּקֵּשׁ לְהַשִּׂיג מַהוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ עַל אֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ - אַחַר שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לוֹ מוֹנֵעַ - וְאָמַר : הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבוֹדֶךָ (שמות לג יח). וְהוֹדִיעוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ: שֶׁאִי-אֶפְשָׁר לוֹ זֶה, בִּהְיוֹתוֹ שֵׂכֶל נִמְצָא בְּחֹמֶר, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: מֵאֲשֶׁר הוּא אָדָם, וְהוּא אָמְרוֹ: כִּי לֹא יִרְאַנִּי הָאָדָם וָחָי (שם כ). הִנֵּה לֹא נִשְׁאֲרָה לוֹ בֵּינוֹ וּבֵין הַשָּׂגַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ אֶלָּא מְחִיצָה אַחַת בְּהִירָה - וְהוּא הַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי שֶׁאֵינוֹ נִבְדָּל. וְגָמַל אֵלָיו יִתְבָּרֵךְ חֶסֶד בְּתֵת לוֹ מִן הַהַשָּׂגָה - אַחַר שֶׁשְּׁאַלָהּ - יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיָה אֶצְלוֹ קֹדֶם שְׁאֵלָתוֹ, וְהוֹדִיעוֹ: שֶׁתַּכְלִית הַהִיא אִי-אֶפְשָׁר לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בַּעַל גָּשֶׁם. וְכִנָּה אֲמִתַּת הַהַשָּׂגָה בִּ"רְאִיַּת פָּנִים" - כִּי הָאָדָם כְּשֶׁיִּרְאֶה פְּנֵי חֲבֵרוֹ, תִּהְיֶה אָז בְּנַפְשׁוֹ חֲקוּקָה צוּרָתוֹ עַד שֶׁלֹּא יִתְעָרֵב לוֹ עִם זוּלָתוֹ, אֲפִלּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתוֹ. אֲבָל כְּשֶׁיִּרְאֶה אֲחוֹרָיו - אַף-עַל-פִּי שֶׁהוּא מַכִּירוֹ בָּרְאִיָּה הַהִיא - פְּעָמִים יְסֻפַּק עָלָיו וְיִתְעָרֵב לוֹ עִם זוּלָתוֹ. כֵּן הַשָּׂגָתוֹ יִתְבָּרֵךְ עַל הָאֱמֶת - הִיא: יְדִיעַת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ מֵאֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ מַה שֶּׁלֹּא יִשְׁתַּתֵּף בַּמְצִיאוּת הַהִיא זוּלָתוֹ מִן הַנִּמְצָאוֹת; עַד שֶׁיִּמְצָא בְּנַפְשׁוֹ מְצִיאוּתוֹ חֲזָקָה וְנִבְדֶּלֶת עַל מַה שֶּׁמָּצָא בְנַפְשׁוֹ מִמְּצִיאוּת שְׁאָר הַנִּמְצָאוֹת. וְאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לְהַשִּׂיג זֶה הַשִּׁיעוּר מִן הַהַשָּׂגָה - אֶלָּא שֶׁהוּא, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הִשִּׂיג לְמַטָּה מִזֶּה מְעָט. וְהוּא אֲשֶׁר כִּנָּה וְאָמַר: וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי (שמות לג כג). וַאֲנִי עָתִיד לְהַשְׁלִים זֶה הָעִנְיָן בְּסֵפֶר הַנְּבוּאָה.

וְכַאֲשֶׁר יָדְעוּ חֲכָמִים, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁשְּׁנֵי הַמִּינִים הָאֵלּוּ מִן הַפְּחִיתִיּוֹת, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַשִּׂכְלִיּוֹת וְהַמִּדּוֹת, הֵם אֲשֶׁר יַבְדִּילּוּ בֵּין הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ וּבֵין הָאָדָם, וּבָהֶן הוּא יִתְרוֹן מַעֲלוֹת הַנְּבִיאִים, אָמְרוּ עַל קְצָתָם בְּמַה שֶּׁרָאוּ מֵחָכְמָתָם וּמִדּוֹתֵיהֶם: רְאוּיִים הֵם שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עֲלֵיהֶם כְּמשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם. וְלֹא יֵעָלֵם מִמְּךָ עִנְיַן הַדִּמְיוֹן - שֶׁהֵם דִּמּוּ אוֹתָם בּוֹ, לֹא שֶׁהִשְׁווּם אֵלָיו חָלִילָה. וְכֵן אָמְרוּ עַל אֲחֵרִים: כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, עַל הַצַּד אֲשֶׁר זָכָרְנוּ. וְזֶה עִנְיָן אֲשֶׁר כִּוַּנּוּ לְבָאֵר בְּזֶה הַפֶּרֶק.

 

 

פֶּרֶק שְּמִינִי

(בַּיְצִירָה הָאֱנוֹשִׁית)

בפרק זה עובר הרמב"ם לעסוק בחירותו של האדם ומתוך כך לדיון בנושא הבחירה החופשית. פרק זה הוא בעל אופי יותר פילוסופי ביחס לפרקים הקודמים אך עם זאת עוסק בשאלות המונחות בבסיס כל מה שנדון עד כה.

בתחילה עוסק הרמב"ם במושג החירות. אך מהי חירות? – אנו רואים שמושג החירות האישית מזוהה עם מושג החופש של האדם והוא נתפס כאחת מזכויות האדם הבסיסיות – כפי שמבוטא במוטו של צרפת "Liberté, Égalité, Fraternité", "חירות, שוויון אחווה". אך האם הדבר נתפס כך גם בתורת ישראל?

 

אם אנו מעיינים בתורה לא נמצא את המושג הזה שנקרא חירות, למשל: ביחס לחג הפסח מראה ד"ר אביעד הכהן[5] שהשם "חג החירות" מופיע לראשונה בכלל בימי התנאים[6]:  "רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר. פֶּסַח, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם. מַצָּה, עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם. מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה, וּלְקַלֵּס, לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו הַלְלוּיָהּ."

לא רק שערך החירות איננו מופיע בתורה כערך עצמי, ההיפך הוא הנכון בתהילים כתוב[7]: "במתים חופשי" – רק כשהאדם נפטר הוא נהיה חופשי, משמע שעד אז לא, וכפי שמבוטא בספר איוב[8]: "אדם לעמל יולד".

בנוסף, עוד בבריאת האדם אנו רואים שהוא נברא כמצוּוה ולא כבן חורין[9]:" ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן, לעבדה ולשמרה. ויצו ה' אלקים על האדם לאמר, מכל עץ הגן אכל תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" – מיד לאחר בריאתו הוא מצווה "לעבדה ולשמרה" וכן מצווה מהיכן יכול לאכול ומהיכן לא.

מכל הנ"ל נראה שהתורה לא רואה בחירות ערך עצמי שיש לשמרו, היא לא רואה בכך ערך בכלל. עד כדי כך הדבר מושרש בתורה, שהאדם מצווה לפחות ביישובו של עולם, שחכמים רואים במי שאינו עוסק ביישובו של עולם פסול לעדות[10].

עם זאת, אנו מוצאים גם אמירות הפוכות: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה"[11] וכותב רבי יהודה הלוי: "עבדי זמן עבדי עבדים הם – עבד ה' הוא לבדו חפשי"[12]. יוצא מכך שלפי תורה ישראל האדם המצוי תחת עול המצוות נחשב כבן חורין, זאת בניגוד לתפיסה הרווחת בימינו הסוברת שרק אם האדם אוטונומי הוא בן חורין.

מדוע הדבר כך? כיוון שאדם אוטונומי באמת הוא אדם הנאמן לעצמיותו ואינו משועבד לדבר הגורם לו לפעול באופן שונה מכך. ביטוי יפה לכך ניתן למצוא אצל אפיקטטוס[13]: "אדם נעשה חופשי לא באמצעות סיפוקה של התשוקה, אלא על ידי התגברות עליה. כי מיהו האדם החופשי? זה שכובש את יצרו".

מצוות התורה נועדו לגרום לאדם להיות נאמן לעצמו ובכך אדם המחובר למצוות התורה הוא אדם חופשי.

 

אך כל ההקדמה הנ"ל נועדה לצורך דבר אחד: ללמד אותנו במה אין הרמב"ם עוסק. כאשר הרמב"ם דן איתנו בדבר חירותו של האדם, אין הוא עוסק במושג החירות ביחס לעבדות. אין הוא עוסק במושג האוטונומיה של האדם ביחס לכמה הוא מצוּוה. הרמב"ם עוסק בשאלה עד כמה האדם בעל שליטה על מעשיו, עד כמה הוא בר אחריות על מעשיו.



[1] מלכים ב' פרק ג' פסוקים י"ג – ט"ו

[2] בביאור המילות על ישעיהו פרק כ"ב פסוק י"ג

[3] קיצור ליקוטי מהר"ן

[4] אורות התשובה פרק ט פיסקא י

[5] "חירות מן התורה מניין? על חירות, חופש ודרור בעולמה של תורת ישראל", ד"ר אביעד הכהן, סקירות על המשפט העברי, מכללת הרצוג, פרשת שמיני, גליון 405

[6]  המונח מופיע בנוסח ברכת ההגדה המשוקע במשנה: "הוציאנו מעבדות לחירות" (פסחים י, ה), וממנו נגזרו שמות תואר כגון "נכסים בני חורין" במשמעות 'נכסים שאינם משועבדים' (משנה, בבא בתרא י, ח(

[7] פרק פח פס' ו'

[8] פרק ה' פסוק ז'

[9] בראשית פרק ב פס' ט"ו-י"ז

[10] מסכת סנהדרין דף כ"ד ע"ב ביחס למשחקים בקוביא ומפריחי יונים.

[11] מסכת אבות פרק קניין תורה (פרק ו) משנה ב'

[12] "עבדי זמן", משירי ר' יהודה הלוי

[13] פילוסוף יווני מהאסכולה הסטואית שחי בערך מ-55 עד 135 אחרי הספירה למניינם. מעניין לציין שהוא עצמו החל את דרכו כעבד


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז

קול הנבואה - שיעור 10

קול הנבואה - שיעור 9