שמונה פרקים לרמב"ם - שיעור 18
בס"ד
להאזנה לשיעור לחצו כאן
אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּוָּלֵד הָאָדָם מִתְּחִלַּת עִנְיָנוֹ בְּטֶבַע
בַּעַל מַעֲלָה, וְלֹא בַעַל חִסָּרוֹן, כְּמוֹ שֶׁאִי-אֶפְשָׁר שֶׁיִּוָּלֵד
הָאָדָם בְּטֶבַע בַּעַל מְלָאכָה מִן הַמְּלָאכוֹת. אֲבָל אֶפְשָׁר לָאָדָם
שֶׁיִּוָּלֵד בְּטֶבַע מוּכָן לְמַעֲלָה אוֹ לְחִסָּרוֹן, בִּהְיוֹת פְּעֻלַּת
הָאַחַת מֵהֶן יוֹתֵר קַלָּה עָלָיו מִפְּעֻלָּה הָאַחֶרֶת. וְהַמָּשָׁל בּוֹ:
כְּשֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מִזְגּוֹ נוֹטֶה אֶל הַיֹּבֶשׁ וְיִהְיֶה עֶצֶם מֹחוֹ
זַךְ, וְהַלֵּחוּת בּוֹ מְעַטָּה - יֵקַל עָלָיו לִגְרֹס וְלִזְכֹּר, וּלְהָבִין
הָעִנְיָנִים יוֹתֵר מִבַּעַל לֵחָה לְבָנָה רַב הַלֵּחוּת בַּמֹּחַ. אֲבָל אִם
יוּנַח הָאִישׁ הַהוּא הַמּוּכָן בְּמִזְגּוֹ אֶל זֹאת הַמַעֲלָה מִבִּלְתִּי
לְמֹד כְּלָל, וְלֹא יְעוֹרֵר כֹּחוֹתָיו - יִשָׁאֵר סָכָל בְּלִי סָפֵק. וְכֵן
כְּשֶׁיְּלַמְּדוּ וְיָבִינוּ זֶה הָעָב הַטֶּבַע, רַב הַלֵּחוּת - יֵדַע
וְיָבִין, אֲבָל בְּקשִׁי. וְעַל זֶה הַמִּין בְּעַצְמוֹ יִמָּצֵא אִישׁ שֶׁמֶזֶג
לִבּוֹ יוֹתֵר חַם מִמַּה שֶּׁצָּרִיךְ - יִהְיֶה גִבּוֹר, רְצוֹנִי לוֹמַר:
מוּכָן לִגְבוּרָה. אִם יְלַמְּדוּהוּ הַגְּבוּרָה - יִהְיֶה גִבּוֹר בִּמְהֵרָה
בְּלִי סָפֵק. וְאַחֵר, מֶזֶג לִבּוֹ יוֹתֵר קַר מִמַּה שֶּׁצָּרִיךְ וְהוּא
מוּכָן לְצַד הַמֹּרֶךְ וְהַפַּחַד, וּכְשֶׁיְּלַמְּדוּהוּ וְיַרְגִּילוּהוּ -
יְקַבְּלֵם מְהֵרָה. וְאִם יְכַוֵּן בּוֹ הַגְּבוּרָה - לֹא יָשׁוּב גִּבּוֹר רַק
בְּקֹשִׁי גָדוֹל, אֲבָל יָשׁוּב כְּשֶׁיַּרְגִּילוּה וּבְּלִי סָפֵק.
הרמב"ם מלמד אותנו שהאדם לא נולד
כלוח חלק אלא עם נטיות לכיוון זה או אחר המבוססות על נתונים פיסיים. יותר מכך,
ניתן להוסיף ולומר שאופיו של האדם אינו נובע רק מנתונים פיסיים אלא גם מנתונים
רוחניים וכך כותב הגר"א בסיפרו "אבן שלמה"[1]:
"ז) אף מי שטבעו רע לא ילך נגד הטבע לגמרי כי לא יתקיים בידו, רק צריך להתחנך
לילך בדרך הישר על פי טבעו. למשל: מי שהוא נולד במזל מאדים שהוא מוכרח להיות שופך
דם, אז יש בידו להתחנך להיות שוחט שהוא בינוני או מוהל שהוא צדיק ולא להיות לסטים,
וזה שכתוב: "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה"[2].
ח) יש מי שנפשו טובה בטבע מידותיה ואף
על פי כן הוא רשע ולזה נותנין לו כל שכרו בעולם הזה שלא יהיה לו חלק לעולם הבא
מפני שהיה נקל לו מאוד לעשות טוב ולא רצה ועליו נאמר: "אוי לנפשם כי גמלו להם
רעה"[3], אבל מי שנפשו רעה ויש לו
תמיד מלחמת היצר אז לפום צערא אגרא ואף אם לפעמים נכשל בעבירה חס ושלום אין
הקב"ה נכנס עמו לפנים משורת הדין..."
כלומר הגר"א מדבר גם על הרובד
הנפשי של האדם, יש אדם שנוצר עם נפש הנוטה לטוב ויש עם נפש הנוטה לרע. אגב,
הגר"א מלמד אותנו שכאשר אדם נולד עם טבע בעייתי, למשל במזל מאדים שאז טבעו
נוטה לשפיכות דמים, לא ישבור את טבעו לגמרי וידכא אותו, אלא ינתבו וייתן לו ביטוי
במקום שיכול, או כשוחט או כמוהל.
הרמב"ם מדגיש שאין תכונות אלו
קובעות את פעולותיו של אותו אדם, הם רק מהוות מאיצים או קשיים לאדם אך אין הן
מונעות ממנו לפעול כרצונו. כלומר, למרות כל הנתונים הללו האדם הוא חופשי בבחירתו
ואחראי על מעשיו וכפי שירחיב מיד הרמב"ם בעניין זה.
וְאָמְנָם
בֵּאַרְתִּי לְךָ זֶה, שֶּׁלֹא תַחְשֹׁב הַשִּׁגְעוֹנוֹת אֲשֶׁר יְשַׁקְּרוּ בָהֶם
חַכְמֵי הַכּוֹכָבִים - אֲמִתִּיּוֹת. כִּי יַחְשְׁבוּ שֶׁמּוֹלַד הָאָדָם
יְשִׂימֵהוּ בַּעַל מַעֲלָה, אוֹ בַעַל חֶסְרוֹן; וְשֶׁהָאִישׁ מֻכְרָח עַל
הַמַּעֲשִׂים הָהֵם בְּהֶכְרֵחַ. אָמְנָם אֲנִי יוֹדֵעַ, שֶׁהַדָּבָר הַמֻּסְכָּם
עָלָיו מִתּוֹרָתֵנוּ וּמִפִּילוֹסוֹפֵי יָוָן, כְּמוֹ שֶׁאִמְּתוּהוּ טַעֲנוֹת
הָאֱמֶת: שֶׁפְּעֻלּוֹת הָאָדָם כֻּלָּן מְסוּרוֹת לוֹ אֵין מַכְרִיחַ אוֹתוֹ
בָּהֶן, וְלֹא מֵבִיא אוֹתוֹ - זוּלַת עַצְמוֹ - כְּלָל, שֶׁיַּטֵּהוּ לְצַד
מַעֲלָה, אוֹ לְצַד חֶסְרוֹן – אֶלָּא אִם כֵּן תִּהְיֶה לוֹ הֲכָנַת הַמְּזָגִים
לְבָד, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: שֶיֵּקַל לוֹ עִנְיָן, אוֹ יִכְבַּד; אֲבָל שֶׁיִּתְחַיֵּב,
אוֹ יִהְיֶה בּוֹ נִמְנָע - אֵין זָה כְּלָל. וְאִלּוּ הָיָה הָאָדָם מֻכְרַח עַל
פְּעֻלּוֹתָיו - יִהְיוּ בְּטֵלוֹת מִצְווֹת הַתּוֹרָה וְאַזְהָרוֹתֶיהָ וְהָיָה
הַכֹּל שֶׁקֶר גָּמוּר, אַחַר שֶׁאֵין בְּחִירָה לָאָדָם בְּמַה שֶּׁיַעֲשֶׂה.
וְכֵן הָיָה מִתְחַיֵּב בִּטוּל הַלִּמּוּד וְהַהִתְלַמְּדוּת, וְלִמּוּד כָּל
מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת. הָיָה כָּל זֶה הֶבֶל וּלְבַטָּלָה, אַחַר שֶׁהָאָדָם אִי אֶפְשָׁר
לוֹ כְּלָל - מִפְּנֵי הַגּוֹרֵם הַמַּכְרִיחַ אוֹתוֹ מִחוּץ זוּלָתוֹ, לְפִי
דַעַת הָאוֹמְרִים זֶה - שֶּׁלֹּא יַעֲשֶׂה הַפֹּעַל הַפְּלוֹנִי, וּמְבְּלִי
שֶׁיֵּדַע הַחָכְמָה הַפְּלוֹנִית, וְשֶׁלֹּא תִּהְיֶה לוֹ הַמִּדָּה
הַפְּלוֹנִית. וְהָיָה הַגְּמוּל וְהָעֹנֶשׁ גַם כֵּן עָוֶל גָּמוּר: הֵן
מִמֶּנּוּ קְצָתֵנוּ לִקְצָתֵנוּ, הֵן מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ לָנוּ. שֶׁזֶּה
שִׁמְעוֹן שֶׁהָרַג לִרְאוּבֵן - אַחַר שֶׁזֶּה מֻכְרָח שֶׁיַּהֲרֹג, וְזֶה
מֻכְרַח שֶׁיֵּהָרֵג, - לָמָה נֶעֱנָשׁ שִׁמְעוֹן? וְאֵיך יִתָּכֵן גַם כֵּן
עָלָיו יִתְבָּרֵךְ, צָדִּיק וְיָשָׁר הוּא, שֶׁיַּעֲנִישֵׁהוּ עַל פֹּעַל
שֶׁאִי-אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ; וַאֲפִילּוּ הִשְׁתַּדֵּל שֶׁלֹּא
יַעֲשֵׂהוּ לֹא הָיָה יָכוֹל? וְהָיוּ בְטֵלוֹת גַּם כֵּן הַהֲכָנוֹת כֻּלָן עַד
סוֹפָן: מִבְּנוֹת בָּתִּים, וְכִנּוּס הַמָּמוֹן, וְלִבְרֹחַ בְּעֵת הַפַּחַד,
וְזוּלָתָם מִן הַדּוֹמִים לָהֶם - כִּי אֲשֶׁר נִגְזַר שֶׁיִּהְיֶה, אִי-אֶפְשָׁר
מִבִּלְתִּי הֱיוֹת? וְזֶה כֻּלּוֹ שֶׁקֶר גָּמוּר וּכְנֶגֶד הַמֻּשְׂכָּל
וְהַמֻּרְגָּשׁ; וַהֲרִיסוּת חוֹמַת הַתּוֹרָה; וְלִגְזֹר עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ
בְּעָוֶל, חָלִילָה לּוֹ מִמֶּנּוּ.
הרמב"ם מוכיח שאין כזה דבר
דטרמיניזם והאדם הוא בעל שליטה מלאה על עצמו מכיוון שאין הקב"ה עושה עוול עם
בריותיו ומכיוון ש-ה' פועל לפי הנהגה של שכר ועונש בהכרח שלאדם יש שליטה ואחריות
על מעשיו. יש לציין שבפסקה הנ"ל הרמב"ם יוצא מנקודת הנחה שהוא מדבר אל
מאמינים בהקב"ה ובתורה שאילו לא היינו מבינים זאת היה ניתן לשאול עליו מה פשר
ההוכחה שלו נגד הדטרמיניזם? מה אולי נאמר שאין כזה דבר א-לוקים והכל דטרמיניסטי? –
אלא שהרמב"ם אינו מתעכב על השאלה האם יש או אין א-לוקים כיוון שאין זה עניינו
של הספר.
הרמב"ם מלמד אותנו שכיוון
שהקב"ה טוב, ונוהג איתנו בהנהגה של שכר ועונש, בהכרח צריך לומר שיש לנו חירות
במעשינו ואין אנו מוכרחים לעשות פעולה זו או אחרת, כיוון שאם לא כך, כל הנהגת השכר
והעונש בטלה ומבוטלת. אין עניין להעניש מישהו שמוכרח לעשות פעולה זו או אחרת.
הרמב"ם מדבר איתנו על רובד נוסף, מעבר לדטרמיניזם: אם האדם מוכרח לעשות פעולה
זו או אחרת עקב גזירותיו של הקב"ה, לא היה עניין בכלל שהאדם ילמד מלאכה או
יעבוד הרי בכל מקרה מה שגזר הקב"ה צריך להתקיים.
כאן, אגב, אנו יכולים לראות את גישתו
בנושא האמונה והביטחון. ישנן מספר גישות בשאלה עד כמה האדם צריך להשתדל במעשיו ועד
כמה הוא צריך לבטוח ב-ה' שיתקיים הדבר. ננסח את השאלה אותה העלינו כעת: הקב"ה
הרי משגיח על העולם והבריאה, הוא גוזר מה יהיה, למשל: מזונותיו של האדם קצובים לו
מראש השנה עד ראש השנה[4] - אם
כך כאשר האדם עובד ומנסה להשיג פרנסה הוא מביע, לכאורה, חוסר ביטחון בהשגחתו של
ה'? – אם כן, היכן עובר הגבול?
מי שמסכם נושא זה הוא רבי אברהם בן
הרמב"ם בסיפרו: "המספיק לעובדי ה'"[5]. הוא
מחלק את סוגי הביטחון לשלושה: א) הצדיקים העליונים - "ביטחון הנביאים הקרובים אל השכינה
ותלמידיהם מן הצדיקים הישרים, והוא התערטלות מכל האמצעים הרגילים" – אך
גם אלו שהגיעו למדריגה זו אינם יכולים להישאר בה באופן תמידי וממשיך וכותב: "וביטחון
כזה, שהוא ביטחון בנסים לא נשמעו, ובחסדי אלו-ה שמעלתם קרובה למעשה נסים, יתכן רק
בזכות רוח הקודש ובמצוות אלוקים"! ולכן כותב בהמשך שכיוון שאין אנו בדרגה
זו, אין אנו יכולים לסמוך על סוג השגחה זו ולכן מי שבכל אופן סומך עליה "הריהו מתאוה למה שאיננו מתאים לו
וחוטא בחוצפה המביאה לידי חילול השם".
ב) הכופרים – "בטחונם של
הכופרים והנלווים אליהם באמצעים הקרובים, הרגילים והחיצוניים, כגון מי שבוטח בענין
פרנסתו רק על מאמציו ובשעת מחלתו רק ברופאו וברפואותיו, וזוהי מדרגת הכופרים".
ג) רוב האנשים – "הריהו הביטחון
המוטל על כל שומרי הדת והוא שיהא נעוץ הכן באמונתו של אדם, וברור בלבו, שהעילות (הסיבות)
הטבעיות והאמצעים הרגילים (להצליח בכל תחום שהוא) מסורים (באמת)
בידי השגחה אלוקית פרטית לגבי כל אחד ואחד, לכל זמן ולכל מצב. וברצותו יתעלה
הולכות העילות בדרכן הטבעית שהותוותה להן מראש, וברצותו סוטות הן מדרכן הרגילה
וחורגות מתוך טיבען...וצריך שיהא דבר זה חוזר ונשנה בדעתו של אדם בשעת
מאמציו (להשיג את מבוקשו) ומחוור לו היטב היטב, כדי שלא יסטה ממנו, ואז לא
יהיה להוט יותר מדי אחר התועלת (דהיינו המאמץ הטבעי וההשתדלות) ולא יקדיש
לה את כל מעיינותיו ...(וגם אם יפעל האדם
פעולות להשגת צרכיו, יהיה זה) בלי הפרזה והתמכרות יתרה...ואין כוונת
הפסוקים המעוררים על הביטחון, כי מפני בטחונו רשאי שומר הדת לישב בחיבוק ידיים,
ללא מאמץ להשגת פרנסתו, ולחכות שמזונותיו יבואו לו מן השמיים. כי זוהי מדרגה שלא
כל אחד יכול להשיגה, ואפילו גדולי התנאים עבדו בפרך לפרנסתם. הלל היה חוטב עצים
וקרנא היה דולה מים, רבי יהושע היה פחמי ורבי חלקיה היה חורש שכיר יום. ולא עוד
אלא שיועצים הם לאדם לטרוח לפרנסתו כמו שכתבו (תהילים קכ"ח ב):
"יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך".
ולא עוד, אלא שמי שרוממות הביטחון
בגרונו ואינו משתדל כדי מחייתו והשגת צרכיו אינו אלא כלשון רבי אברהם
"עצלן הראוי לגנאי", וגם, "חוטא בחילול השם. כי הרשעים
רואים את שפל מצבם (של אנשים מסוג אלו שמטעים את עצמם כי הנם בעלי ביטחון
ואינם משתדלים להתפרנס למחיתם כראוי), שהם נזקקים לנדבות, (ואז הרשעים)
נאחזים אפוא (בגלל אותם אנשים) במשנה תוקף בהבלי העולם הזה, ומשקיעים בהם
את כל מעייניהם ואינם נותנים דעתם על שום ענין אחר".
ר' אברהם מלמד אותנו שהביטחון ב-ה' יכול
להתבסס רק על מצבו הרוחני העכשווי של האדם, אם אתה נמצא ברמה רוחנית גבוהה עליך
לסגל לעצמך ביטחון גבוה בהקב"ה ואם אתה ברמה רגילה עליך לעבוד על מנת להרוויח
את מה שהקב"ה קצב לך. מי שאינו נמצא ברמה גבוהה כל חייו לא יזכה לקבל את מה
שהקב"ה קצב לו. במילים אחרות, מזונותיו של האדם שהקב"ה קוצב לו הם מה
שהאדם יכול באופן פוטנציאלי להרוויח, אם יעבוד, ירוויח זאת ואם לא, לא. ר' אברהם
מדגיש נקודה נוספת, שהקב"ה לא משועבד לחוקים הללו, כלומר, יכול להיות שאדם
יעבוד קשה ולא ירוויח את מה שיגיע לו או להיפך, יכול לתת לו יותר ממה שמגיע לו – בסופו של דבר האדם צריך להיות זורע ומאמין.
כך גם עולה מדברי הרמב"ם בדברו על
הגזירות של הקב"ה. אם הן היו הדבר היחיד שקובע מה יהיה, לא היתה משמעות כלל
למלאכות, ללימודים וכד', אך לא כן הוא – הכל תלוי בכמה האדם מתאמץ להשיג את מה
שהקב"ה קצב לו. וכפי שנראה בפיסקא הבאה.
אָמְנָם, הָאֱמֶת אֲשֶׁר אֵין סָפֵק
בּוֹ, שֶׁפְּעֻלּוֹת הָאָדָם כֻּלָּן מְסוּרוֹת לוֹ: אִם יִרְצֶה - יַעֲשֶׂה;
וְאִם לֹא יִרְצֶה - לֹא יַעֲשֶׂה, מִבִּלְתִּי הֶכְרַח שֶׁיַכְרִיחֵהוּ עָלָיו -
וּמִפְּנֵי זֶה רָאוּי לְצָוּוֹתוֹ. אָמַר: רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים
וְאֶת הַטּוֹב, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה - וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים ל
טו-יט), וְשָׂם הַבְּחִירָה לָנוּ בָּהֶם. וְחִיֵּב הָעֹנֶשׁ לְמִי שֶׁיַּמְרֶה;
וְהַגְּמוּל לְמִי שֶׁיַּעֲבֹד: אִם תִשְׁמְעוּ; וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ. וְחִיֵּב
הַלִּמּוּד וְהַהִתְלַמְּדוּת: וְלִמַּדְתֶּם אוֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם (שם יא יט)
וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם (שם ה א), וְכָל מַה שֶּׁבָּא
בְּלִּמּוּד הַמִּצְווֹת. וְחִיֵּב גַּם כֵּן הַהֲכָנוֹת כֻּלָּן, כְּמוֹ
שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ
וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ (דברים כב ח); פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה (שם כ
ה-ז); בַּמֶּה יִשְׁכַּב; (שמות כב יז); לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב (דברים כד
ו), וְהַרְבֵּה בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים מִזֶּה הָעִנְיָן, רְצוֹנִי לוֹמַר:
הַהֲכָנוֹת.
לפי הרמב"ם, כאמור, האדם הוא בעל
חירות, הוא אוטונומי ואחראי עם מעשיו. יותר מכך, התורה מצווה עלינו לקיים מצוות
מסויימות שעל פניהן נראות כסותרות את אמונת השגחת ה' בעולם – אך זוהי בדיוק הנקודה אותה
הרמב"ם בא ללמדנו וכפי שהזכרנו קודם.
אֲבָל מַה שֶּׁנִּמְצָא
לַחֲכָמִים, עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם, וְהוּא אָמְרָם: "הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם
חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם" - הִיא גַּם כֵּן אֱמֶת, וְנוֹטֶה לְצַד מַה שֶּׁזָּכָרְנוּ.
אֶלָּא שֶׁהַרְבֵּה פְעָמִים יִטְעוּ בוֹ בְּנֵי אָדָם וְיַחְשְׁבוּ קְצַת
פְּעֻלּוֹת הָאָדָם הַבָּאוֹת לִבְחִירָתוֹ, שֶׁהוּא מֻכְרָח עֲלֵיהֶם: כְּזִוּוּג
פְּלוֹנִי, אוֹ הֱיוֹת הַמָּמוֹן בְּיָדוֹ - וְזֶה בִּלְתִּי אֱמֶת. כִּי זֹאת
הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לְקָחָהּ בִּכְתֻבָּה וְקִדּוּשִׁין וְהִיא כְשֵׁרָה לוֹ,
וּלְקָחָהּ לוֹ לְפִרְיָה וּרִבְיָה, וְהִיא מִצְוָה – וְהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ לֹא
יִגְזֹר בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה. וְאִם יְהֵא בַּנִּשׂוּאִין אִסּוּר, הִיא
עֲבֵרָה - וְהַשֵּׁם לֹא יִגְזֹר בַּעֲשִׂיַּת הָעֲבֵרָה. וְכֵן זֶה אֲשֶׁר גָזַל
מָמוֹן פְּלוֹנִי, אוֹ גְנָבוֹ מִמֶּנּוּ, אוֹ הוֹנָה אוֹתוֹ וְכִחֶשׁ בּוֹ
וְנִשְׁבַּע עָלָיו בְּשֶׁקֶר - אִם נֹאמַר, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ גָּזַר עַל זֶה
שֶּׁיַּגִּיעַ זֶה הַמָּמוֹן לְיָדוֹ, וְשֶׁיֵּצֵא מִיַּד זֶה הָאַחֵר - כְּבָר
גָּזַר בָּעֲבֵרָה? וְאֵין הָעִנְיָן כֵּן. אֲבָל כֹּל פְּעֻלּוֹת הָאָדָם
מְסוּרוֹת לוֹ וּתְלוּיוֹת בִּבְחִירָתוֹ - בָּהֶן בְּלֹא סָפֵק יִמָּצְאוּ
הַמִּצְווֹת וְהָעֲבֵרוֹת. כִּי כְּבָר בֵּאַרְנוּ בַּפֶּרֶק הַשֵּׁנִי:
שֶׁמִּצְווֹת הַתּוֹרָה וְאַזְהָרוֹתֶיהָ הֵן בַּפְעֻלּוֹת אֲשֶׁר לָאָדָם בָּהֶן
בְּחִירָה שֶּׁיַּעֲשֵׂם, אוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂם. וּבְזֶה הַחֵלֶק מִן הַנֶּפֶשׁ
תִּמָּצֵא יִרְאַת שָׁמַיִם, וְאֵינָהּ בִּידֵי שָׁמַיִם - אֲבָל נִמְסְרָה
לְבְחִירַת הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אִם כֵּן מַהוּ אָמְרָם: "הַכֹּל
בִּידֵי שָׁמַיִם"? אָמְנָם יִרְצוּ בוֹ הָעִנְיָנִים הַטִּבְעִיִּים, אֲשֶׁר
אֵין בְּחִירָה לָאָדָם בָּהֶם, כְּגוֹן: בִּהְיוֹתוֹ אָרֹךְ, אוֹ קָצָר; אוֹ
רֶדֶת הַמָּטָר, אוֹ עֲצִירָה, אוֹ הֶפְסֵד הָאֲוִיר, אוֹ זַכּוּתוֹ וְכַיּוֹצֵא
בָּהֶם מִכָּל מַה שֶּׁבָּעוֹלָם - זוּלַת תְּנוּעַת הָאָדָם וּמְנוּחָתוֹ.
לאחר שהרמב"ם הציג בפנינו את שיטתו
בדבר האוטונומיה של האדם ואחריותו על מעשיו, הוא עובר להתמודד עם קושיות העולות
בעקבות שיטתו. בשלב הראשון מביא הרמב"ם את הגמרא ממסכת ברכות[6]:
"ואמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר ועתה ישראל מה ה'
אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה [את ה' א-לוקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את
ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך]" – לפי דברי חז"ל נראה לכאורה שאין
לאדם שום שליטה על מעשיו, נראה שהדבר היחיד אותו האדם יכול לעשות נמצא בתחום של
יראת ה': או להיות ירא שמים או לא – משמע, שאין לכאורה לאדם אוטונומיה, בחירתו
החופשית באה לידי ביטוי לכאורה רק במשמעות שנותן לפעולותיו, האם הן נובעות מיראת
ה' או לא. על כך עונה הרמב"ם שאמירה זו דווקא מסתדרת עם שיטתו ואינה סותרת
אותה: כל הפעולות הקשורות למצוות ולעבירות נכנסות גם הן לתחום של "יראת
השמים", וכל פעולות האדם הטבעיות שאינן קשורות אליהן הינן בידי שמים. ישנן
יותר פעולות הקשורות ליראת שמים ונתונות לבחירתנו מאשר אנו חושבים. ככלל, כל פעולה
שתוצאתה היא מצווה או עבירה נכנסת לקטגוריה של יראת שמים המסורה לאדם. למשל, אדם
בוחר להתחתן עם אישה מסויימת, הוא יכול לעשות זאת בצורה של מצווה, לקחת אישה
המותרת לו על ידי חופה וקידושין. או לעשות זאת בצורה של עבירה: להתחתן עם אישה
האסורה לו או לבוא עליה.
עם זאת על הדוגמא שמביא הרמב"ם
לכאורה קשה: בגמרא במסכת סוטה[7] נאמר:
"והא אמר רב יהודה אמר רב ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת
בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני..." – משמע מכאן
לכאורה שנגזר על האדם מי תהיה אשתו, ומדוע הרמב"ם כותב שמדובר בדבר המסור
לבחירתו ולמעשיו של האדם? וגם אם היינו עונים שהרמב"ם עוסק בזיווג שני עליו
נאמר: "א''ר שמואל בר רב יצחק כי הוה פתח ריש לקיש בסוטה אמר הכי אין
מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו" – טיעונו של הרמב"ם נשאר עומד,
הרי גם בזיווג ראשון יכול האדם לבחור האם לשאת אישה המותרת לו או האסורה לו (למשל
גרושה או גיורת לכהן).
בקונטרס "אוצר הידיעות"[8] מביא
את דברי שבולי הלקט[9] שהובאו בספרו של החיד"א
"פתח עיניים"[10]:
"שהבת קול אינה "גוזרת שכך יהיה" אלא "אומרת" שכך הוא טוב, ובכח הנוצר
לבחור בטוב או ברע, וכשהולך בדרך הטוב הכרזת הבת קול מתקיימת למעשה, וכשאינו הולך
בדרך הטוב מקבל דבר אחר שלא הכריזה הבת קול, ומשום שביד האדם להרע או להיטיב" – כלומר, שהכרזת בת הקול היא
המלצה ולא גזירה.
אגב, ניתן לציין שלעניין זה יש השלכה
הלכה למעשה ממש: החתם סופר נשאל ביחס לברכת שהחיינו בזמן הטבילה הראשונה של האישה[11],
במהלך התשובה הוא מביא את דברי ה"שמלה חדשה"[12]
שכותב שאין לברך שהחיינו על קידושי אישה ונישואין. החתם סופר מסביר (הוא מבאר
באופן אחר מהשמלה חדשה) שהסיבה לכך היא שברכת שהחיינו נתקנה רק על דברים התלויים
בהקב"ה עצמו: "כי אנו מברכים להקב"ה שהגיענו לזמן הזה לקנות כלי
חדש זה או להנות מפרי חדש ומכ"ש בקדושת זמן עצמו כרגלים וכדומה והכל תלוי בהקב"ה
עצמו הוא יעץ (צוה) ומי יפיר, אבל דבר התלוי בבחירת וחפץ האדם ואין הקדוש ברוך הוא
משנה בחירתו של אדם ואילו לא רצה הזוג הזה להזדווג זה עם זו לא היה ממעשי שמים לכופם
לכך...מכל מקום כיון שלא נגמר ע"י הקדוש ברוך הוא לבדו אין לברך עליו".
לפי הסברו של הרמב"ם שכל דבר הקשור
למצווה או לעבירה נכנס בגדר יראת שמים, ניתן להרחיב את היריעה ולכלול כמעט את כל
סוגי התנהגויותיו של האדם! כמעט בכל דבר ניתן לומר שהאדם עסוק כעת ביראת שמים או
בהתרחקות ממנה, וכדברי הגר"א[13]:
"אם אין אדם משתדל תמיד לעלות מעלה מעלה על כרחו ירד מטה מטה",
וכדברי הגמרא[14]: "דרש בר קפרא:
איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה? 'בכל דרכיך דעהו, והוא יישר ארחתיך",
כלומר בכל דבר ודבר שהאדם עושה באה לידי ביטוי עבודת ה' שלו. אם כן, היכן מצוי
ה-"הכל בידי שמים"? – על כך עונה הרמב"ם: אלו הם "העניינים
הטבעיים, אשר אין בחירה לאדם בהם, כגון בהיותו ארוך (גבוה) או קצר (נמוך); או רדת
המטר או העצירה (של המטר – כלומר, בצורת) או הפסד האויר או זכותו
(בריאותו של האדם) וכיוצא בהם מכל מה שבעולם".
[1] פרק א' סעיפים ז'-ח'
[2] משלי פרק כ"ב פסוק ו'
[3] ישעיה פרק ג'
[4] מסכת ביצה דף ט"ז עמוד
א'
[5] שער הביטחון
[6] דף ל"ג עמוד ב
[7] דף ב' עמוד א' וכן במסכת מועד
קטן דף י"ח עמוד ב'
[8] נכתב על ידי הרב יחיאל מיכל
שפירא, רב שכונת עזרת התורה בירושלים ויצא לאור בשנת תש"ע
[9] חובר על ידי רבי צדקיה בן רבי
אברהם הרופא שחי במאה ה-13. הספר כולל הלכות פסוקות, מנהגים וטעמיהם ובפירוש
לתפילה.
[10] על סנהדרין דף כ"ב עמוד
א'
[11] שו"ת חתם סופר חלק א',
אורח חיים, תשובה נ"ה
[12] נכתב על ידי הרב אלכסנדר סנדר
שור ועוסק בהלכות שחיטה וטרפות. חי בסוף המאה ה-17 עד שנות ה-40 של המאה ה-18
[13] אבן שלמה פרק ד' סעיף ט'
[14] ברכות ס"ג עמוד א'
תגובות
הוסף רשומת תגובה