שמונה פרקים לרמב"ם - שיעור 19

 בס"ד

< לשיעור הקודם   לשיעור הבא >

להאזנה לשיעור לחצו כאן

וְאָמְנָם זֶה הָעִנְיָן אֲשֶׁר בֵּאֲרוּ חֲכָמִים, שֶׁהַמִּצְווֹת וְהָעֲבֵרוֹת אֵינָן בִּידֵי שָׁמַיִם וְלֹא בִרְצוֹנוֹ, אֲבָל בִּרְצוֹן הָאָדָם - נִמְשְׁכוּ בָזֶה אַחַר דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהוּא אָמְרוֹ: מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב (איכה ג לח). שֶׁ"הָרָעוֹת" - הֵם: הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים, וְ"הַטּוֹב" - הֵם: הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים. וְאָמַר: שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ אֵינוֹ גוֹזֵר עַל הָאָדָם לַעֲשׂוֹת רַע אוֹ טוֹב. וְאַחַר שֶׁהָעִנְיָן כֵּן - רָאוּי לָאָדָם לְהִתְאוֹנֵן וְלִבְכּוֹת עַל מַה שֶּׁעָשָׂה מִן הַחֲטָאִים וְהָעֲבֵרוֹת, אַחַר שֶׁפָּשַׁע בִּרְצוֹנוֹ, וְאָמַר: מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חַי, גֶּבֶר עַל חֲטָאָיו (שם לט). וְאַחַר-כָּךְ שָׁב וְאָמַר: שֶׁרְפוּאוֹת זֶה הֶחֳלִי בְּיָדֵינוּ. כִּי כְּמוֹ שֶׁפָּשַׁעְנוּ בִּבְחִירָתֵנוּ - כֵּן לָנוּ לָשׁוּב מִמַּעֲשֵׂינוּ הָרָעִים; וְאָמַר אַחַר כָּךְ: נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקוֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ד', נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם, אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם (שם מ-מא).

אֲבָל הַמַּאֲמָר הַמְפֻרְסָם אֵצֶל בְּנֵי אָדָם, וְגַם יִמָּצְאוּ מִמֶּנוּ בְּדִבְרֵי הַחֲכָמִים וּבְדִבְרֵי הַנְּבִיאִים גַם כֵּן, וְהוּא: שֶׁיְּשִׁיבַת הָאָדָם וְקִימָתוֹ, וְכָל תְּנוּעוֹתָיו בִּרְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ וְחֶפְצוֹ - הוּא מַאֲמָר אֲמִתִּי עַל צַד אֶחָד, וְהוּא: כְּמִי שֶׁהִשְׁלִיךְ אֶבֶן עַל הָאֳוִיר וְיָרְדָה לְמַטָּה, שֶּׁאָמַרְנוּ בָהּ: שֶׁבִּרְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ יָרְדָה "לְמַטָּה", וְהוּא מַאֲמָר אֲמִתִּי: שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ רָצָה שֶּׁתִּהְיֶה הָאָרֶץ כֻּלָּה בַּמֶּרְכָּז; וּמִ‎פְּנֵי זֶה בְּכָל עֵת שֶׁיַּשְׁלִיכוּ חֵלֶק מִמֶּנָּה לְמַעְלָה, יִתְנוֹעֲעוּ אֶל הַמֶּרְכָּז. וְכֵן כָּל חֵלֶק מֵחֶלְקֵי הָאֵשׁ מִתְנוֹעֵעַ לְמַעְלָה בָּרָצוֹן שֶׁקָּדַם לִהְיוֹת מִתְנוֹעֵעַ לְמָעְלָה. לֹא שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ רָצָה בְּעֵת שֶׁהִתְנוֹעֵעַ זֶה הַחֵלֶק מִן הָאָרֶץ, שֶׁיִּתְנוֹעֵעַ לְמָטָּה. וּבָזֶה חוֹלְקִים הַמְדַּבְּרִים. כִּי שָׁמַעְתִּי אוֹמְרִים: שֶׁהָרָצוֹן בְּכָל דָּבָר עֵת אַחַר עֵת תָּמִיד. וְלֹא כֵן נַאֲמִין אֲנָחְנוּ. אַךְ הָרָצוֹן הָיָה בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, שֶׁיִּמָּשְׁכוּ הַדְּבָרִים כֻּלָּם עַל טִבְעָם תָּמִיד, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה, וְאֵין כָּל חָדָשׂ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קהלת א ט). וּמִפְּנֵי זֶה הֻצְרְכוּ הַחֲכָמִים לוֹמַר: כִּי כָל הַמּוֹפְתִים הַיּוֹצְאִים חוּץ לַטֶּבַע אֲשֶׁר הָיוּ, וְגַם אֲשֶׁר עֲתִידִים לִהְיוֹת מֵאֲשֶׂר יָעַד בָּהֶם הַכָּתוּב - כֻּלָּם קָדַם בָּהֶם הָרָצוֹן בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית; וְהוּשַׂם בְּטֶבַע הַדְּבָרִים אָז שֶׁיִּתְחַדֵּשׁ בָּהֶם מַה שֶּׁיִּתְחַדֵּשׁ. וְכַאֲשֶׁר יִתְחַדֵּשׁ הַדָּבָר בְּעֵת הַצֹּרֶךְ יַחְשְׁבוּ הָרוֹאִים בּוֹ שֶׁעַתָּה נִתְחַדֵּשׁ - וְאֵין הַדָּבָר כֵּן.

הרמב"ם מתמודד עם אמירה נוספת המקובלת בין האנשים: "כל דבר שמתרחש בעולם, נעשה עקב רצונו של הקב"ה".

במורה נבוכים[1] הרמב"ם מביא חמש שיטות המסבירות מה פירוש המושג "השגחת ה'":

א) דעת אפיקורס – אין בכלל השגחה. כל מה שמתרחש בעולם הוא מקרי. אפיקורס אף האמין בחלקיקים (אטומים) ודעתו היא שהם זזים ממקום למקום בצורה אקראית לחלוטין ולכן כל המציאות עובדת באופן מקרי.

ב) דעת אריסטו – הקב"ה משגיח על הגלגלים ומה שבהם אך השגחה זו מסתיימת אצל גלגל הירח, כפי שמסבירו אלכסנדר איש אפרודיסיאס. לשיטת אריסטו מכיוון שהעולם קדמון הא-ל משגיח רק על דברים קבועים ולא על הדברים המשתנים. כל מה שנמצא מתחת לגלגל הירח משתנה כל הזמן, אך מה שנמצא מעליו – קבוע ומושגח.

ג) דעת כת האשעריה – הא-ל משגיח על הכל וכל הזמן. כל מה שמתרחש, כל עלה שנושר כל אבק פורח הכל הכל נעשה מתוך השגחה. גם מעשי האדם מכוונים לפי רצון הא-ל ואין לאדם באמת בחירה חופשית. אומר הרמב"ם: יוצא לפיהם שלמעשי הא-ל אין תכלית. מדוע הוא מעניש את הרשעים ונותן שכר לצדיקים? הרי גם מעשיהם נעשו מתוך הנהגתו! על כך הם עונים: כי כך הוא רצה. עד כדי כך העניין, שלפי דעתם יכול אדם להיות טוב ולהתייסר גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.

ד) דעת כת המועתזלה – אמנם הכל נעשה מרצון הא-ל, אבל לאדם יש אוטונומיה ולכן יש מקום לציווי והאיסור, לשכר והעונש. כל מעשי ה' מיוסדים על החכמה ואי אפשר שיעשה עוול. יש מי שסובר שלאדם יש יכולת מוחלטת אבל כת המועתזלה עצמם סוברים שאין לו יכולה מוחלטת אלא רק חלקית. הם מאמינים שהוא משגיח על כל עלה שנופל או על כל נמלה שנרמסה. אך, אומר הרמב"ם, גם דעה זו (של המועתזלה ושל האחרים שסוברים שהאדם אוטונומי באופן מוחלט) אינה מושלמת כיוון שמתחייבים ממנה אבסורדים, למשל: מה יאמרו על אדם שנולד בעל מום מבלי שחטא בכלל? – על כך, אגב, עונים שזה על מנת להטיבו בעולם הבא. אך הם הכילו את תפיסתם כלפי כל המציאות, לפיהם יש השגחה מוסרית גם על בעלי חיים (גם להם יהיה עולם הבא לפי המועתזלה).

ה) דעת היהדות - הרמב"ם אומר שהאמירה שכל מה שמתרחש בעולם נעשה עקב רצונו של הקב"ה - נכונה, אך רק מצד אחד. כלומר, אין אמירה זו נכונה ביחס לכל הדברים המתרחשים במציאות. מה הכוונה? – משל לאבן, שכשמשליכים אותה באויר היא אמנם עפה, אך בסופו של דבר היא נופלת על הקרקע. ניתן לומר, וזה נכון, שהאבן נפלה לקרקע עקב כך שהקב"ה רצה שהיא תיפול, אך יש לקחת אמירה זו בערבון מוגבל. זה לא שהקב"ה רצה שהאבן הספציפית הזו תיפול אלא כך הוא ברא את העולם, באופן שיציית לחוקי טבע אותם ברא ה' ובעקבות כך האבן תיפול. במילים אחרות, האבן איננה נופלת עקב השגחה פרטית של הקב"ה על האבן אלא עקב חוק שחקק ה' במציאות.

הרמב"ם מסביר לנו שאת הכלל "שכל מה שמתרחש בעולם יש לייחס לרצון ה'" יש להבין באופן מורכב יותר מהמשמעות הראשונית אותה ניתן להבין. אם כך, האם אין הקב"ה יודע מה מתרחש עם האבן הזו? האם אין היא עושה משהו מחוץ לשליטתו? – הקב"ה יודע מה קורה עם האבן, אך הוא אינו משגיח עליה בהשגחה מוסרית. יש שני סוגי השגחה: כללית ומוסרית. הכללית נתונה לחוקי הטבע ואילו המוסרית נתונה לחוקיות אחרת ושיקולים אחרים. ההשגחה המוסרית, האישית, חלה רק על בני האדם וככל שהאדם מתקרב יותר למושכלות כך הוא נתון יותר תחת השגחתו של הקב"ה ופחות להשגחה כללית.

 

אם כך, עולה שאלה: מה בדבר הניסים? אם החוקיות לפיה עובד העולם נקבעה כבר בזמן הבריאה, כיצד יתכנו הניסים? – הרמב"ם הרגיש בקושיה ועל כך עונה שגם הניסים נקבעו בזמן ימי בראשית. הקב"ה קבע שבזמן מסויים ובתקופה מסויימת יבקע הים לשנים, הוא גם קבע שבזמן מסויים יצאו מים מהאבן וכן שתרד אש מן השמים. אבל אם כך, מה נס בכך? זה בסך הכל טבע יותר משוכלל! – אלא שיש להבין שהנס היה התזמון. העובדה שבדיוק כשעם ישראל היה צריך לעבור את הים התרחשה בקיעתו – זה הנס.

וּכְבָר הִרְחִיבוּ בְּזֶה הָעִנְיָן הַרְבֵּה בְּמִדְרַשׁ קֹהֶלֶת וְזוּלָתוֹ, וּמַאֲמָרָם בְּזֶה הָעִנְיָן: "עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג". וְתִמְצָאֵם, עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם, תָּמִיד בְּכָל דִּבְרֵיהֶם בּוֹרְחִים מִתֵּת הָרָצוֹן בְּדָבָר אַחַר דָּבָר, וּבָעֵת אַחַר עֵת. וְעַל זֶה הַצַּד יֵאָמֵר בָּאָדָם כְּשֶׁיָּקוּם וְיֵשֵׁב: שֶׁבִּרְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ קָם וְיָשַׁב, רוֹצֶה לוֹמַר: שֶׁהוּשַׂם בְּטִבְעוֹ בִּתְחִלַּת בְּרִיאָתוֹ שֶׁיָּקוּם וְיֵשֵׁב בִּבְחִירָתוֹ; לֹא שֶׁהוּא רוֹצֶה עַתָּה בְּעֵת קוּמוֹ שֶׁיָּקוּם, אוֹ שֶׁלֹּא יָקוּם, כְּמוֹ שֶׁלֹּא רוֹצֶה עַתָּה בִּנְפִילַת הָאֶבֶן הַזֹּאת שֶׁתִּפֹּל. וּכְלַל הַדָּבָר שֶׁנַּאֲמִין בּוֹ, הוּא: כִּי כְמוֹ שֶׁרָצָה הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם נִצַּב הַקּוֹמָה, רְחַב הֶחָזֶה, בַּעַל אֶצְבָּעוֹת - כֵּן רָצָה שֶׁיִּתְנוֹעֵעַ וְיָנוּחַ מֵעַצְמוֹ, וְיַעֲשֶׂה פְּעֻלּוֹת בִּבְחִירָתוּ: אֵין מַכְרִיחַ לוֹ עֲלֵיהֶם, וְלֹא מוֹנֵעַ מֵהֶם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאַר בַּתּוֹרָה הָאֲמִתִּית, הַמְבָאֶרֶת זֶה הָעִנְיָן בְּאָמְרָהּ: הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע (בראשית ג כב). וּכְבָר בֵּאֵר הַתַּרְגּוּם בְּפֵרוּשׁ, שֶׁהָרָצוֹן בּוֹ: "מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרַע" - רוֹצֶה לוֹמַר: שֶׁהוּא הָיָה אֶחָד בָּעוֹלָם, רְצוֹנִי לוֹמַר: מִין שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ מִין אַחֵר שֶׁיִּשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ בְּזֶה הָעִנְיָן אֲשֶׁר נִמְצָא בוֹ, וְהוּא: שֶׁמֵּעַצְמוֹ וּמִנַּפְשׁוֹ יֵדַע הַטּוֹב וְהָרַע וְיַעֲשֶׂה אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה, וְאַין מוֹנֵעַ לוֹ מֵהֶם. וְאַחַר שֶׁהוּא כֵן, אֶפְשָׁר שֶׁיִּשְׁלַח יָדוֹ וְיִקַּח מִזֶּה וְאָכַל וָחַי לְעוֹלָם (שם).

וְאַחַר שֶׁיִּתְחַיֵּב זֶה בִּמְצִיאוּת הָאָדָם, רְצוֹנִי לוֹמַר: שֶׁיַּעֲשֶׂה בִּבְחִירָתוֹ פְּעֻלּוֹת הַטּוֹב וְהָרַע כַּאֲשֶׁר יִרְצֶה, אִם כֵּן יִתְחַיֵּב לְלַמְּדוֹ דַּרְכֵי הַטּוֹב וְהָרַע, וְשֶׁיְּצַוֵּהוּ וְיַזְהִירֵהוּ וְיַעֲנִישֵׁהוּ וְיִגְמְלֵהוּ - וְיִהְיֶה כָּל זֶה יֹשֶׁר. וְכֵן רָאוּי לוֹ לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בַּפְּעֻלּוֹת הַטּוֹבוֹת, עַד שֶׁיִּהְיוּ לוֹ הַמַּעֲלוֹת; וְיִתְרַחֵק מִן הַפְּעֻלּוֹת הָרָעוֹת, עַד שֶׁיָּסוּרוּ מִמֶּנּוּ הַפְּחִיתִיּוֹת, אֲשֶׁר הֵן נִמְצָאוֹת אִתּוֹ. וְלֹא יֹאמַר שֶׁהֵן בְּעִנְיַן שֶׁאֵינָן יְכוֹלוֹת לְהִשְׁתַּנּוֹת - כִּי כָל עִנְיָן אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּנּוֹת מִן הַטּוֹב אֶל הָרָע וּמִן הָרַע אֶל הַטּוֹב, וְהַכֹּל בִּבְחִירָתוֹ. וּמִפְּנֵי זֶה הָעִנְיָן זָכַרְנוּ כָּל מַה שֶּׁזָּכַרְנוּ מֵעִנְיַן הַמִּצְווֹת וְהָעֲבֵרוֹת.

לסיכום העניין, שיטת הרמב"ם היא שכשם שהניסים תוכננו במהלך בריאת העולם כך גם בחירתו החופשית של האדם, האוטונומיה של האדם, נקבעה בזמן ששת ימי בראשית. והמסקנה הנגזרת מכך היא שניתן לצוות על האדם ולחנכו ללכת בדרך הטוב ולא בדרך הרע.

וְהִנֵּה נִשְׁאַר עָלֵינוּ לְבָאֵר דָּבָר אֶחָד מִזֶּה הָעִנְיָן, וְהוּא: שֶׁיֵּשׁ מִפְּסוּקִים יַחְשְׁבוּ בָהֶם בְּנֵי הָאָדָם, שֶׁהַשֵּם יִתְבָּרֵךְ יִגְזֹר בְּמֶרִי, וְשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ יַכְרִיחַ עָלָיו - זֶה שֶׁקֶר, וּצְרִיכִים אָנוּ לְבָאֲרָם, כִּי הַרְבֵּה מִבְּנֵי הָאָדָם הִתְבַּלְבְּלוּ בָהֶם. וּמִזֶּה מַה שֶּׁנֶּאֱמַר לְאַבְרָהָם: וַעֲבַדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (בראשית טו יג), אָמְרוּ: הֲלֹא תִרְאֶה שֶׁגָּזַר עַל הַמִּצְרִיִּים שֶׁיַּחְמְסוּ זֶרַע אַבְרָהָם - וְלָמָה עֲנָשָׁם, הֲלֹא בְהֶכְרַח, בִּגְזֵרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ יִתְעַלֶּה הִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁגָּזַר עֲלֵיהֶם? וְהַתְּשׁוּבָה לָאֵלּוּ: שֶׁזֶּה הָעִנְיָן דּוֹמֶה כְּאִלּוּ אָמַר הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ שֶׁהַנּוֹלָדִים לֶעָתִיד יִהְיֶה מֵהֶם מוֹרֵד, וְעוֹבֵד וְחָסִיד וָרָע -וְזֶה אֲמִתִּי. וְלֹא מִפְּנֵי זֶה הַמַּאֲמָר הִתְחַיֵּב פְּלוֹנִי הָרַע לִהְיוֹת רָע; וְלֹא פְּלוֹנִי הַצַּדִּיק לִהְיוֹת צַדִּיק עַל כָּל פָנִים. אֲבָל כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה מֵהֶם לִהְיוֹת רַע - יִהְיֶה בִּבְחִירָתוֹ; וְאִלּוּ הָיָה רוֹצֶה לִהְיוֹת צַדִּיק - הָיָה יָכוֹל, וְאֵין מוֹנֵעַ לוֹ. וְכֵן כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק אִלּוּ הָיָה רוֹצֶה לִהְיוֹת רַע, לֹא הָיָה מוֹנֵעַ לוֹ מִזֶּה. כִּי הַדְּבָרִים שֶׁאָמַר הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא, לֹא אֲמָרָם עַל אִישׁ יָדוּעַ, עַד שֶׁיֹּאמַר: "כְּבָר נִגְזַר עָלָיו"; וְאָמְנָם בָּאוּ הַדְּבָרִים לַכְּלָל וְנִשְׁאַר כָּל אִישׁ וָאִישׁ בְּבְחִירָתוֹ בְּעִיקַּר יְצִירָתוֹ. וְכֵן כָּל אִישׁ וָאִישׁ מִן הַמִּצְרִיִּים אֲשֶׁר חָמְסוּ וְעִנּוּ אוֹתָם, הָיָה בְּבְחִירָתוֹ שֶׁלֹּא יַחְמְסֵם, אִלּוּ הָיָה רוֹצֶה, כִּי לֹא נִגְזַר עַל הָאִישׁ בְּפְרָט שֶׁיַחְמְסֵם. 

היה ניתן לשאול, אם יש לאדם בחירה חופשית, איך יכול להיות שהקב"ה אמר לאברהם אבינו שהמצרים ישעבדו ויענו את עם ישראל? הרי עצם ההבטחה הזו כבר מונעת מהמצרים את הבחירה החופשית להתנהג כשורה? – על כך עונה הרמב"ם שמעשי המצרים עליהם מדבר הכוונה על כלל המצרים, אך לא על הפרטים. כלומר, מבחינה סטטיסטית רוב המצרים ישעבדו את עם ישראל, אך לכל אחד ואחד מהם כפרטים תהיה הבחירה החופשית אם לענות או לא לענות אותם.

וְזֹאת הַתְּשׁוּבָה בְּעַצְמָהּ נָשִׁיב עַל אָמְרוֹ: הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכָר (דברים לא, טז). שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה, וּבֵין אָמְרוֹ: "כָּל מִי שֶׁיַעֲבֹד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים - יֵעָשֶׂה בּוֹ כַּךְ וְכָךְ". שֶׁאִם לֹא יִמָּצֵא לְעוֹלָם מִי שֶׁיַּעֲבֹד אוֹתָהּ, תִּהְיֶה הַהַפְחָדָה לְבַטָּלָה; וְיִהְיוּ הָקְּלָלוֹת כֻּלָּן לְבַטָּלָה. וְכֵן הָעֳנָשִׁים אֲשֶׁר בַּתּוֹרָה. אֵין לָנוּ לוֹמַר, כַּאֲשֶׁר מָצָאנוּ דִּין סְקִילָה בַּתּוֹרָה - שֶׁזֶּה שֶׁחִלֵּל שַׁבָּת הָיָה מֻכְרָח לְחַלֵּל; וְלֹא מִפְּנֵי הַקְּלָלוֹת שֶׁבָּאוּ בַתּוֹרָה, נאֹמַר: שֶׁאֲשֶׁר עָבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְחָלוּ עֲלֵיהֶם הַקְּלָלוֹת הָהֵן, שֶׁנִּגְזַר עֲלֵיהֶם לְעָבְדָהּ - אֲבָל בִּבְחִירָתוֹ עֲבָדָהּ כָּל מִי שֶׁעֲבָדָה וְחָל עָלָיו הָעֹנֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וְגוֹ' (ישעיה סו ג) גַם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלוּלֵיהֶם וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם (שם ד).

אומר הרמב"ם שאת אותה התשובה הסטטיסטית שענינו קודם ביחס למצרים נענה גם ביחס לעם ישראל. הקב"ה אומר למשה: "הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וגו'", הכוונה שהרבה מהעם יעבדו עבודה זרה כיוון שסטטיסטית כך מסתבר, אבל לכל יחיד מהעם יש עדיין את הבחירה החופשית כיצד לנהוג.

מעניין לציין את דברי הרב קוק בשו"ת משפט כהן[2]. בחלק המצוטט הוא מסיים להתמודד עם השאלה מדוע אנו מחוייבים להלחם ולהגן על כלל ישראל אם מובטח לנו שעם ישראל ככלל לא יכחד. השואל רצה לומר: בכל מה שקשור ליראת שמיים, אין הבדל בין הכלל לבין הפרט, אבל במה שקשור לקיום האומה ככלל, אין צורך להתאמץ. על כך עונה לו הרב קוק:

"ומה שכתב כת"ר שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים נאמר על הפרט ועל הכלל בשווה ומשום הכי כל מה שנוגע ליראת שמים והקמת הדת אפילו אצל כלל ישראל כולו הרינו מחויבים בדבר, אבל אם נוגע לחיי כלל ישראל מזה אנו פטורים. הנה בעקידה פרשת נצבים מאריך הוא לבאר תוכן הברית שכרת הקב"ה עם ישראל בערבות מואב שהוא בנוי על יסוד סילוק הבחירה מהכלל כולו, ולדבריו לא נאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כ"א דווקא על הפרט אבל כלל ישראל, כשם שיש כריתות ברית על קיומו כן יש כריתות ברית שלא יעזוב, בכללו, ברית ד'. ולא ראיתי מחכמי ישראל הגדולים מי שחלק עליו בזה, ופשיטא שכשם שהקמה הדת בכללה הויא למגדר מילתא ה"נ הצלת כלל האומה, שהיא היסוד לכל התורה ולכל קדושה"

כלומר, המשפט שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים נכון ביחס לפרט אבל לא ביחס לכלל. כלומר, לכלל אין בחירה חופשית. עם ישראל, ככלל, אינו יכול לעזוב את רבש"ע. לא משנה מה יעשה, תמיד ישאר קשור אליו ותמיד הקב"ה ישגיח על העם. הרב קוק דוחה את טענת השואל שהסיבה שיש להגן על כלל ישראל היא מפני שמד רוחני – הוא אומר שאנו מובטחים ששמד רוחני לא יתקיים בעם ישראל.

עוד נקודה שנשאר איתה בשאלה. הרמב"ם אומר שאת אותה התשובה שענינו ביחס למצרים

נענה גם ביחס לעם ישראל, אבל מיד במשפט אחרי הוא לוקח אותנו לתשובה אחרת לגמרי. הוא אומר שהפס' שווה ערך למשפט "מי שיעבוד עבודת כוכבים אעניש אותו". כלומר, מה שכתוב בפס' "וגם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארך...וחרה אפי בו ביום ההוא..." פירושו – אם לאחר מותך יקום העם ויעבוד עבודה זרה, אעניש אותו. השאלה היא מדוע הרמב"ם אומר שאנחנו ממשיכים את הקו של התשובה הראשונה שהביא (התשובה הסטטיסטית) אבל שובר לכיוון אחר לגמרי?

 

---

[1] חלק ג' פרק י"ז

[2] הלכות מלכים תשובה קמ"ד, עמוד שכ"ח