קול הנבואה - שיעור 1
בס"ד
להאזנה לשיעור לחצו כאן
לצפייה בשיעור לחצו כאן
פתיחה
"דור שבן דוד בא בו בית הוועד יהיה
לזנות והגליל יחרב והגבלן יאשם ואנשי גבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו וחכמת
הסופרים תסרח ויראי חטא ימאסו ופני הדור כפני כלב והאמת נעדרת... מאי ותהי האמת נעדרת אמרי דבי
רב מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה"[1].
כשאתם קוראים את החדשות, האם אתם מרגישים
שאתם יכולים להאמין להן? האם אנחנו סומכים שמה שמדווחים לנו הוא אכן האירוע שהתרחש
בשטח? אם התשובה לכך לא, אתם לא היחידים אלא נמצאים בחברה טובה עם אחוזים ניכרים
מהחברה.
הרשתות החברתיות מלאות ב"פייק
ניוז" ושקרים המופצים על ידי בעלי אינטרסים. העולם סביבנו מלא בפרסומות, אדם
ממוצע נחשף בערך ל-400 פרסומות ביום[2]. מיותר לציין שכל פרסומת אינה
משקפת בהכרח את האמת על אותו מוצר אותו היא מוכרת וכל עוד לא משקיעים זמן לימוד על
אותו מוצר, לא באמת מבינים האם הוא טוב לנו או לא.
אך אם חשבנו שהעולם מלא בשקרים זדוניים המצב
מסתבך יותר כאשר אנו באים להתמודד עם עולמו הפסיכולוגי של האדם. כשאני הולך ברחוב
העיניים שלי רואות את השמים, השביל, העצים שבצדדים. הן רואות מספר אנשים הבאים
לקראתי. אך לא בזה נגמרת התמונה, אני שומע את קולות הרכבים, רשרוש העלים, אני מריח
את האויר אחרי הגשם. כל הגירויים והקלטים הללו יוצרים מערבולת של צבעים, צלילים,
ריחות ותחושות המגיעות אליי בבת אחת. על מנת להתמודד וליצור סדר בבלגאן מוחנו מסנן
חלק נכבד מכל הקלטים הללו ופשוט מתעלם מהם. מתוך האחוז הקטן איתו הוא כן מתמודד,
הוא משתמש בדרכי קיצור על מנת לנתח אותו: נעזר בזיכרון, בהיוריסטיקות ומנגנונים
נוספים, כך שבסופו של דבר התמונה הכללית שנוצרת אצלי אינה מקיפה כלל וכלל.
תחשבו על זה, הליכה קלילה ברחוב משמעה ניתוח
של מאות סוגי קלט בעת ובעונה אחת, והסיבה שאנו הולכים לנו בנחת בצורה שנראית לנו כל כך מובנת מאליה מתבססת על
כל קיצורי הדרך המחשבתיים הללו.
אך יש כמובן צד אפל לקיצורי הדרך, הם יכולים
ליצור לנו תמונה מעוותת על המציאות. למשל, מגיע אדם לראיון עבודה ומרגיש שלמרות
שענה כנדרש, משהו לא זרם לו, הוא פשוט לא "בא טוב בעין" של המראיין. למה
כשאני רואה אדם הוא יכול ליצור אצלי אהדה או דחיה למרות שהוא לבוש ונראה רגיל
לגמרי? יש לכך סיבות רבות, למשל: הוא מזכיר לי אדם שהרע לי בעבר, מזכיר לי אדם
שהיה לי איתו מפגש לא נעים וכן על זו הדרך. כלומר, אני שופט אדם אחד על בסיס
היכרותי עם אדם אחר שאינו קשור אליו כלל ועיקר. אני פוסל או מעביר מישהו את ראיון
העבודה רק בגלל שלפני כמה שנים פגשתי בטיול לדרום אמריקה אדם שנראה דומה.
אם כך, אם כל דבר שאני רואה, שומע, קולט על
העולם מתעוות בשכלי, איך אני יכול לדעת מה נכון ומה לא נכון? איך אני יכול לדעת מה
האמת? האם יש אמת? בעולם הכללי השאלה הזו העסיקה פילוסופים רבים כפי שנראה
בשיעורים הבאים, והם ניסחו אותה בצורה הבאה: "האם יש קשר בין ההכרה שלנו בתור
פרטים לבין העולם?". עם הזמן נוצרה תפיסת עולם, בייחוד בימינו אלה, שדגלה
בגישה שאכן אין אמת, אין לנו דרך לדעת מהי קל וחומר שלא לשאוף לאחת כזו. איך שאני
תופס את העולם, מרגיש אותו, חושב עליו, חווה אותו, שונה מהאופן בו חברי תופס אותו.
מתוקף כך נאמר שכל אחד והאמת שלו ועל מנת שנוכל להסתדר נצטרך ללמוד להכיל אחד את
השני וללמד את הכלל של "חיה ותן לחיות"[3]. על היסודות של גישה זו עוד
נעמוד אך אין זה נושא השיעור הנוכחי. נושא השיעור הנוכחי הוא הקדמה לספר "קול
הנבואה".
במהלך השיעורים הקרובים, בפתיחה לספר
"קול הנבואה" נראה כיצד עולם הפילוסופיה הכללי ניסה להתמודד עם השאלות
שהעלינו, כיצד הוא כן ניסה להשיג אמת או להתייאש ממנה. אנו נלמד את הפתרון אותו
מציע הרב הנזיר: ההגיון העברי השמעי. יש להעיר שמטרתו של הרב הנזיר אינה להתמודד
עם השאלות אותן העלנו, מטרתו רחבה הרבה יותר מכך, אך במקום בו הפילוסופיה עוצרת,
במקום בו ההגיון היווני העיוני (מלשון ראיית העין) עוצר – ההגיון העברי השמעי יכול
לתת פתרון. מהו ההגיון העברי השמעי? למה הוא מכונה כך ומה ההבדל בינו לבין ההגיון
היווני? על כך נדון בהמשך ולאורך הספר.
הרב הנזיר
הרב דוד הכהן, המכונה בשם "הנזיר"
הוא דמות מיוחדת מאוד, מבכירי תלמידיו של הרב קוק. הוא היה רבם של תלמידי חכמים
גדולים ורבים, ביניהם: הרב שאר יישוב הכהן (בנו), הרב גורן, הרב דב ליאור, הרב
שלמה אבינר, הרב יעקב אריאל, הרב ישעיהו משורר, הרב יצחק שילת ועוד ועוד.
אמר עליו הרב יוסף דב סולוביצ'יק[4]: "הנזיר היה גדול
בתורה, מקובל, בעל מחשבה גדול, איש ההתלהבות, מחונן ברגש עמוק ונעלה ביותר".
מלבד בקיאותו הרבה בש"ס הוא הרבה להשתמש בירושלמי ובמדרשים תוך כדי ביאור
הגמרא. היה בקיא עצום בפילוסופיה הכללית (היוונית, הערבית והחדשה) מצד אחד, ומהצד
השני בקיא מופלג בתורת הנסתר ובקבלה (מספרות ההיכלות דרך הרמ"ק, ר' יוסף
ג'יקטילא, האר"י, הרמח"ל ועוד רבים). נוסף על כך, היה לו ידע רב במחשבת
ישראל ומלבד הספרים המוכרים כגון הכוזרי, מורה נבוכים וכד' נוכל למצוא ספרים
ורבנים אותם פחות מכירים כגון ר' מנשה בן ישראה, רבי יוסף שלמה דילמדיגו ועוד.
בספר קול הנבואה ניתן למצוא ציטוטים של לפחות 750 ספרים מהעת העתיקה עד ימיו. מצד
אחד כולו כיסופים להשגות רוחניות, ועם זאת למדן, חקרן ודקדקן, שאף עסק בהשוואת
גרסאות ותרגומים באופן המדוקדק ביותר.
מה שכיוון אותו בחייו היה החיפוש אחר הנבואה
ומתוך כך נגזרות הנהגותיו המיוחדות. הוא היה פרוש בהנהגותיו, במהלך תקופות ארוכות
בשנה היה נמצא בתענית דיבור – מראש חודש אלול עד אחר יום הכיפורים לא היה מדבר
כלל, כך נהג גם בשבתות. הרב הנזיר ככל הנראה עשה זאת על מנת לפתח אצלו את יכולת
ההקשבה, היכולת להיות מודע וקשוב לנעשה. ככל שמנקים את הרעש, ככל שמייצרים יותר
מודעות עצמית ומודעות לסובב כך יש יותר יכולת לשמוע את דבר ה' בעולם. ואכן, אנו
נראה שההקשבה והשמיעה מהווים מרכיב מרכזי במשנתו.
הוא לא שתה יין וכן לא היה מסתפר כמו שמתואר
הנזיר בתורה – אך הוא לא קיבל זאת על עצמו כנדר או נזירות. וכך מספר עליו הרב נריה
זצ"ל[5]: "בילדותי כשלמדתי
מסכת נדרים בקיץ תרפ"ו במינסק בישיבתו של הרב רבי יהושע הורדונר ז"ל
התרשמתי מאד מתיאור הגמרא על הנזיר "שבא מן הדרום והוא יפה עיניים וטוב רואי
וקווצותיו סדורות לו תלתלים (דף ט, ב)" - נזיר אלקים שהקדיש את יופי שערותיו
לשמים. כשזכיתי לעלות ארצה, לעלות ירושלימה,
בקיץ תר"ץ לישיבתו של מרן הרב זצ"ל, נתגלה לי בירכתי בית המדרש, בקצה השולחן,
החזיון המופלא: לפני עמד ניצב חי ה נ ז י ר שבא מן הדרום - גבה קומה, רחב כתפים,
פנים מאירות, עיני תכלת טהורות זכות, קווצותיו זהב סדורות לו תלתלים - והוא כולו
מוקדש לשמים".
היה נוהג לשבת על כיסא עץ בלבד (גם כאשר הנשיא
זלמן שז"ר בטקס לכבוד הוצאת הספר קול הנבואה הציע לו כסא לשבת, לא ישב אלא על
כסא מעץ), לא היה הולך עם מנעלי עור וכל זאת עקב הנהגותיו הפרושות. הרב הנזיר היה
רגיש מאוד לבעלי החיים והיה צמחוני. כך גם בביתו וכן בנו, הרב שאר ישוב זצ"ל
נהג.
תולדותיו[6]
הרב הנזיר נולד בשנת תרמ"ז (1887)
בעיירה משיגולא שבליטא, הסמוכה לעיר הבירה וילנה. מלבד אביו שהיה מלמד במקצועו,
שלושת דודיו של הרב הנזיר (אחי אביו) שימשו בתפקידים רבניים חשובים במזרח אירופה.
כמלמד, נאלץ אביו של הרב הנזיר לנדוד ממקום למקום לצורך השגת פרנסתו, והדבר אפשר
לרב הנזיר להתפתח כאישיות עצמאית ואינדיבידואלית כבר מגיל צעיר.
בגיל צעיר מאוד היה הרב הנזיר נודד בין
דודיו על מנת ללמוד מהם תורה, וכבר בגיל אחד עשרה הוא נכנס ללמוד בישיבה. הרב
הנזיר המשיך ללמוד בישיבות שונות עד גיל עשרים ושתיים, ובין היתר הוא למד בישיבות
וולוז'ין, סלובודקה, ישיבת ה'חפץ חיים' בראדין (סביו של הרב הנזיר היה רבה של
ראדין ולרב הנזיר יצא להיפגש עם החפץ חיים עצמו טרם יציאתו למערב אירופה). השילוב
של ישיבה למדנית כמו וולוז'ין מחד, וישיבה כמו סלובודקה שחרטה על דגלה את תורת
המוסר מאידך, הולידו בו את שני הנדבכים שאפיינו אותו בהמשך דרכו היכולת הלמדנית
שלו, וכן שליטתו העצמית יוצאת הדופן.
בתקופת שהותו בסלובודקה, בגיל שבע עשרה
התחיל הרב הנזיר לחוש צורך בהרחבת אופקים וברכישת השכלה כללית. באותם הימים, רבים
מהבחורים המוכשרים בישיבות מזרח אירופה הרגישו את החסר בחכמה כללית, והיו סבורים
שיש בכוחו של העולם האקדמי לתרום לעולמם הרוחני. במובן זה שאיפותיו של הרב הנזיר
היו חלק ממגמה כללית שהייתה נפוצה בעולם הישיבות. עם זאת יש לציין כי מרבית מאותם
בחורי הישיבות שהגיעו לאוניברסיטאות השונות, לא רכשו רק כלי ניתוח וחשיבה אלא
נשאבו בסופו של דבר אל תוך הרוח הכללית והרדיקלית שאפיינה את אותה תקופה וכללה בין
היתר נטישה של עולם התורה והמצוות.
לאור התהליך הנ"ל שאפיין את מרבית בני
דורו של הרב הנזיר, מרשים לראות כיצד הרב הצליח לשמר את אותם תמימות, אופטימיות
ורצון-כן שהיו המניע לעיסוקו האקדמי בגיל שבע עשרה, לאורך כל חייו ועד למותו בגיל
שמונים וחמש. זהו עוד רכיב בשליטה העצמית שהייתה חלק כה מהותי מאישיותו. בצעירותו
ובהמשך גם בשנות לימודיו באוניברסיטה כתב הרב הנזיר יומן מוסרי (בשם 'ספר המנהל')
בו הוא מתאר את התקדמותו הרוחנית על בסיס יומיומי.
ניתן לראות שלימודי הפילוסופיה הכללית שלו
נכללו ונתפסו אף כחלק מעבודתו רוחנית התפתחותו האקדמית זוהתה אצלו
כהתפתחות רוחנית. אותה דבקות, התמסרות ונתינת הדין והחשבון היו כנראה אלו שבין
היתר שימרו את אותם יסודות תמימים ואופטימיים לאורך ימים ושנים.
בחורף תרע"ד הגיע אישור הקבלה שלו
לאוניברסיטת פרייבורג. הוא התחיל בלימודי פילוסופיה והוא מעיד על חשיבותה של תקופה
זו עבורו, אולם בקיץ של 1914 פורצת מלחמת העולם הראשונה ובתור נתין מדינת אויב (רוסיה)
לימודיו נקטעים באיבם והוא מוכנס למחנות מעצר. במחנות הוא פוגש את הרב נייליסון דה
מיר אב"ד ומקובל שעודד את הרב הנזיר להתחיל בלימודי קבלה והוא אף מקבל ממנו
הדרכה כיצד לעשות זאת. לבסוף, תוך שימוש בפרוטקציה, הרב הנזיר מצליח להשתחרר
ממחנות המעצר והוא בוחר להגר מגרמניה לשוויץ.
הרב הנזיר לומד באוניברסיטת באזל שבשוויץ
ושוקד על עבודת דוקטורט במשך שבע שנים. כבר בתחילת שהותו שם פוגש הרב הנזיר ברב
קוק (שנקלע לשוויץ גם כן בעקבות המלחמה) ונהפך לתלמידו. לבסוף, המתח בין הרצון
לחבור לרב קוק ולדבוק בו בארץ ישראל ובין השאיפה לסיים את הדוקטורט ולהמשיך בעולם
האקדמי מוכרע לטובת האופציה הראשונה. בהמשך, הם מקימים יחד את ישיבת מרכז הרב. הרב
הנזיר חי בארץ במשך חמישים שנה בדיוק (משנת תרפ"ב ועד לשנת תשל"ב( ושימש כרב בישיבת מרכז הרב.
וכך מתאר את פגישתו עם הרב[7]: "לפני כ"ז שנה (בהיותו
כבן עשרים ושמונה), ואני בשווייץ בבאזל, עסוק בלימודי הדעות והפילוסופיות
לתקופותיהן, מלא צימאון ושקיקה לאמת, בייחוד האמת הישראלית, הגיעה אלי השמועה
מהרב, שנמצא אז בארץ זו מזרחה. פניתי במכתב, ובקבלי תשובה, החלטתי לנסוע אליו.
"אחרי טבילה במימי הרהיין, מצויד ב'שערי קדושה' (ספר
מוסר עפ"י הקבלה), מלא ספק וחיכיון, עשיתי את דרכי להרב. בערב ראש חודש
אלול (תרע"ה) באתי אליו, מצאתיו עסוק בהלכה עם בנו. נסבה שיחה על חכמה יוונית
וספרותה, שלא סיפקה עוד נפש היודעה ממקורותיה הראשונים. נשארתי ללון אצלם.
"על משכבי לא שכב לבי. גורל חיי היו על כפות
המאזנים. והנה בוקר השכם ואשמע קול צעדים הנה והנה, בברכות השחר, תפילת העקדה,
בשיר וניגון עליון, 'משמי שמי קדם', ו'זכור לנו אהבת הקדמונים', ואקשיב, והנה
נהפכתי והייתי לאיש אחר. אחרי התפילה מיהרתי לבשר במכתב, כי יותר מאשר פיללתי
מצאתי - מצאתי לי רב".
קול הנבואה
ספר זה הוא פרי עמל של חמישים שנה, זהו
מפעל חייו של הרב הנזיר. הוא התלבט רבות במהלך חייו כיצד להגיע לנבואה וכך כותב
ב"מגילת סתרים" (יומניו האישיים)[8]:
"הנבואה לא תתגלה בדרכי הבקשה. של
חפושים ומאמצים, של בכיות ושפיכות נפש ורוח
בתפלות ותהלות במשמרות
בלילה, ובהתבודדות יומם ובמערות ובהרי השדה, כי אם
בדרך החכמה והמדע, שזוהי
הצורה, הראויה לדור, להשמיע בה דבר אמת לאמתו, בברור
והוכחה, מתון מתון,
להשמיע, לאוזן, פקח קוח, ולקרוא לאסירים דרור. עסוק במדע
ספרך, קול הנבואה".
– מסקנתו של הרב הנזיר, לאחר שבחן וניסה ליישם את האפשרויות האחרות אותן מזכיר
כאן, היא שמתוך הלימוד המעמיק בתורה וברזיה יהיה ניתן להגיע אל הנבואה.
ובמקום אחר[9] כותב: "זה עכשיו שבתי
מהכותל הקדוש, מקום דברי קדשנו, שריד תפארתנו בעבר ועדות לגאולתנו בעתיד. אחרי תפלת
מנחה ובכיות לאין קץ, שאלות אצל כותב הדביר האצום? והתשובה לא. האצא? והתשובה לא. האלמוד ספרי קבלה? והתשובה הן, הן, מצוא - תמצא מבוקשך."
לפני כשתים עשרה
שנה, כשלמדתי באוניברסיטת בר אילן, פגשתי את בנו של הרב הנזיר ושאליו: האם אביך
מצא בסופו של דבר את אשר חיפש? האם הוא מצא את הנבואה. וכך ענה לי: את הנבואה הוא
לא מצא, אך רוח הקודש כן.
בספר קול הנבואה
מנסה הרב הנזיר לנסח את החוויה הנבואית. הוא לא שואל האם קיימת חוויה נבואית, אלא
כיצד ניתן להגיע אליה? היכן היא הסתתרה בהלך המחשבה היהודי במהלך הדורות, ואיך הוא
עיצב ואפיין אותו.
[1] בבלי סנהדרין דף צ"ז
עמוד א'
[2] אמנות השכנוע או פליפנוזה,
ד"ר קווין דאטון, כנרת זמורה ביתן, 2011, עמוד 17
[3] יש לציין שגם הקביעה שאין
אמת, מהווה אמת בפני עצמה. לא ניתן לקחת את עצמך ברצינות ולקבוע שאין אמת, כיוון
שברגע זה הכרזת קבל עם ועדה שהאמת שלך היא שאין אמת.
[4] מדברים באיגרת ובקבלת פנים
לרב שאר ישוב הכהן בבית כנסת "מוריה" בניו יורק, מובא בתוך "נזיר
אחיו" כרך א' עמוד י'
[5] נזיר אחיו חלק א'
[6] תולדותיו - מתוך סיכום שיעורו
של הרב צמח הלפרין בישיבת מעלה אדומים על ידי תלמידי הישיבה
[7] מופיע במבוא לאורות הקודש כרך
א' והודפס לראשונה ב"סיני" כרך י"א עמודים רפו-רצב
[8] מחברת ה' פיסקה לד
[9] שם ג' פ"ג
[10] בשיעוריו במעלה אדומים, מתוך
סיכומי תלמידים
תגובות
הוסף רשומת תגובה