קול הנבואה - שיעור 4

 בס"ד

< לשיעור הקודם

לצפיה בשיעור לחצו כאן

להאזנה לשיעור לחצו כאן

היום נתחיל את הספר עצמו. החלק הראשון, ראש דבר. הרב צמח הלפרין מעיר שספר זה מורכב מפרקים קצרים כאשר כל פרק עומד בפני עצמו. ויש קשרים מסויימים אל הפרק שלפני ואחרי. בד"כ קשרים אלה לא מפורשים ויש ללמוד ולהבין אותם לבד. הרב הנזיר בד"כ אינו מקשר במילות קישור או מסביר את הקשרים הללו. בד"כ אם מתעוררות בעיות בתוך פרק, לא כדאי לרוץ לפרקים הבאים כיוון שלא נמצא שם את הפתרון. הרב הנזיר כתב בצורה מאוד מתומצתת ומדוייקת ולכן כדאי לעיין באותו הפרק על  מנת למצוא את הפתרון.

"א. תלמוד ההגיון השמעי" – פרק זה מורכב ממשפט ופיסקה.

"ההגיון העברי שמעי הוא, לא עיוני, אקוסטי, לא אינטואיטיבי – הסתכלותי." – ובעברית יותר פשוטה, ההגיון העברי קשור לשמע האוזן והיווני לראיית העין כפי שהסברנו בפעמים הקודמות. כעת נבחן משפט זה יותר לעומק ונגלה מה הרב הנזיר רומז לנו בו.

"ההגיון העברי, שמעי הוא, לא עיוני (מלשון עין), אקוסטי" – הוא קשור לאקוסטיקה, שמיעה. עד כאן המשפט די מובן על פי מה שלמדנו. אבל כעת הרב הנזיר כותב שלוש מילים לא מובנות: "לא אינטואיטיבי – הסתכלותי" – ההגיון השמעי הוא לא אינטואיטיבי ולא הסתכלותי.

מה הכוונה כאן? הרי אינטואיציה מתארת בצורה הכי מדוייקת את האופן בו תיארנו בשיעור הקודם את ההגיון העברי השמעי (דבר שניתן לדעת ולהכיר ללא צורך בהוכחה שכלית לוגית). שהרי מהי אינטואיציה? – השראה, ידיעת הלב. אם כך, מדוע הרב הנזיר מחבר את האינטואיציה לראיה והסתכלות?

כאן מניח הרב הנזיר אבן יסוד חשובה מאוד להבנת המשך דבריו. הוא אומר לנו: אני מסביר את המילה אינטואיציה לא באופן בו כולנו רגילים לאומרה בחיי היום יום. על מנת להבין מה המשמעות שלה נביא את דברין של אלן ווד – חוקר קאנט בן ימינו: "השימוש של קאנט במונח הסתכלות, אינטואיציה איננו קשור כלל לקונוטציות המסטיות כביכול שיש למילה אינטואיציה באנגלית רגילה... משמעותה של המילה הגרמנית 'anschauen' היא פשוט התבוננות ב.. מהמילה הלטינית אינטואיטוס (שקאנט רואה אותה כשקולה לאותו ''anschauen) היתה המונח ששימש באופן מסורתי באפיסטמולוגיה (תורת ההכרה הסכולסטית של ימי הביניים) לציון כל מגע קוגניטיבי מידי עם מושאים אינדיווידואלים – הסתכלות".

בואו נתרגם לעברית את מה שכתב ונבין איך זה קשור אלינו. כשקאנט משתמש במילה אינטואיציה (הוא עושה זאת בספרו ביקורת כח השיפוט) הוא לא מתכוון לאופן בו אנחנו פירשנו את המילה הזו. מקור מילה זו הוא בלטינית: אינטואיטיו והגלגול שלה בשפה הגרמנית הוא  'anschauen' שפירושה: "הסתכלות ב...". כלומר, ניתן לתרגם את המילה אינטואיציה במשמעות של הסתכלות.

מדוע קאנט מבין דווקא כך את המילה הזו? כיוון שזה היה הפירוש המקובל בפילוסופיה בימי הביניים בתחום המכונה תורת ההכרה (עוד נשוב ונדון בתחום זה). כלומר, האינטואיציה היא האופן שבו ההכרה שלנו, אנחנו, קולטים אובייקטים.

מעצם העובדה שהרב הנזיר מציין את המילה אינטואיציה דווקא באופן שבו קאנט מפרש אותה, הוא בא לומר לנו: תשמעו, אנחנו נכנסים כעת להסבר שנמצא במגרש של קאנט. אגב, כך גם מפרש את קאנט הפילוסוף היהודי הרמן כהן. על מנת להבין מה הרב הנזיר משיג בכך שמכניס אותנו לעולמו של קאנט נקדים מעט על האיש ופועלו.

עמנואל קאנט היה פילוסוף גרמני פורץ דרך שחי בין השנים 1724 עד 1804 ונחשב לאחד מגדולי הפילוסופים של העת החדשה. היהודי המומר היינריך היינה כתב עליו כך: "את תולדות חייו של עמנואל קנט יקשה לכתוב, כי לא היו לו לא חיים ולא תולדות. הוא חי חיי רוק מסודרים מכנית, כמעט מופשטים, בסמטה שקטה, נדחת, בקניגסברג, עיר ישנה על גבול צפון-מזרחה של אשכנז. איני סבור שהשעון הגדול של הקתדרלה המקומית עשה את מלאכת-חוקו החיצונית בפחות להיטות וביתר קביעות מבן-עירו עמנואל קנט. השכמה, שתית קפה, כתיבה, הרצאת שעור, אכילה, טיול, הכל היה לו מועד קבוע, והשכנים ידעו בדיוק גמור שהשעה היא שלוש וחצי, בצאת עמנואל קנט מפתח ביתו במעילו האפור, קנה-החזר בידו, ללכת לשדרת-התרזות הקטנה, המכונה בעבורו דרך-הפילוסוף עד היום. שמונה פעמים הוא מטיל שם הנה והנה, בכל עתות השנה, ובהיות יום קודר או בהשמיע העננים האפורים על גשם, נראה משרתו, למפה הזקן, מהלך אחריו ודואג וחרד, מטריה ארוכה תחת שחיו, כדמות דיוקנה של ההשגחה. ניגוד מוזר בין חייו החיצונים של האיש ובין מחשבתו ההרסנית, המקעקעת עולמות! אכן, אילו חשו אזרחי קניגסברג את כל כובד ערכה של מחשבה זו, היה אוחזם שער מפני אותו האיש, פחד גדול יותר מפחד תלין, שאינו מוציא להרג אלא בני אדם – אבל האנשים הטובים לא ראו בו בלתי אם פרופסור לפילוסופיה, ובעברו לפניהם בשעה הקבועה הסבירו לו פנים וברכוהו בשלום, וכונו על פיו את שעון-כיסם"[1].

כלומר, מדובר באדם שהסדר היה נשמת אפו. עם זאת, למרות האפרוריות שנשמעת מתוך דברים אלו, תלמידיו סיפרו על חוש ההומור שלו, כפי שכותב הרדר שהיה מבין תלמידיו: "בגורלי עלה האושר להכיר פילוסוף אחד, שהיה מורי. גם לאחר שהגיע לשנות הבינה היתה בו עדיין מן העליזות והשמחה של הנער, ואותה עליזות לא עזבתו, כמדומה, בשנות שיבתו. מצחו הרם, הנאה למחשבה, היה עם זה כן לעליצות ולחדווה שאינה נפגמת; עושר של מחשבה, אושר שאין דומה לו, שטף מעל שפתיו בהרצותו. החידוד וההיתול נמצאו לו תמיד, והרצאתו המחכימה היתה עם זאת גם המשעשעת ביותר...הוא ידע להכיר בערכה של כל תגלית בעולם הטבע, ותמיד היה חוזר ומרצה על ידיעת הטבע במידה שהיא גלויה לנו ועל ערכו המוסרי של האדם. האדם, תולדות האדם והעמים, תולדות הטבע ותורת הטבע, המתמטיקה והנסיון – כל אלה שימשו מקורות חיים להוראתו ולמעשיו; מעולם לא היה אדיש לגבי דבר שראוי לדעתו.

דברי רכילות, ענייני כיתה, יתרון כלשהו או משהו מן הפרסום – כל אלה לא גרמו לו אף גירוי קל לעומת הרחבת האמת ובירורה. הוא עורר למחשבה עצמית, הדריך בנחת. העריצות היתה זרה לרוחו: האיש הזה אשר שמו אזכיר כאן בכבוד ובהכרת טובה הוא – עמנואל קאנט"[2].

מעניין לציין עליו שהיה חבר של הרב משה מנדלסון. מספר פרופ' ברגמן[3] שבשנת 1763 הכריזה האקדמיה הברלינאית על פרס למי שיענה על השאלה: האם יש למדעים המטפיסיים ודאות כוודאותה של המתמטיקה? – בתחרות זו הוא נוצח על ידי הרב משה מנדלסון, אך נקשרה ביניהם ידידות קרובה למשך ימי חייהם.

היו לו יחסים מאוד קרובים עם תלמידיו היהודים עד כדי כך שכשהם הגישו לו פעם מתנה לשם כבוד, פשטה השמועה שיהודי קניגסברג העניקו לו אותה כאות תודה שעזר להם לפרש סוגיות מורכבות בגמרא.

מהרגע שכתב את "ביקורת התבונה הטהורה", לא היה אחד שלא התייחס אליו, הוא גרם מהפיכה המכונה מהפיכה קופרניקאית, בדרך החשיבה והניתוח.

קאנט התמקד באדם ודרך האדם הוא הסתכל החוצה. לפני שאנו מתחילים לבנות מדע, אנו חייבים להבין מהם הכלים בהם אנו משתמשים, מהם כלי הבניה שלנו. אנו צריכים להבין את הדרך שבה אנו, כבני אדם, תופסים וקולטים את העולם.

הוא טוען שלא ניתן באופן עקרוני ליצור מדע ולבדוק שום דבר בלי שאני יודע מה הכלים שדרכם אני בודק. אין לנו ברירה אלא להכיר את המציאות דרך החשיבה האנושית וצורות ההסתכלות האנושיות. ולכן הוא אומר, בביקורת שלו, שלפני שאנו מתחילים לבנות מדע, אנו צריכים להבין איך אנחנו מסתכלים על המציאות. ואז הוא מתחיל לנסות להבין כיצד אנו עושים זאת.

וכך הוא מסביר[4]: בבסיס הכל יש לנו חושים. הם מותקפים מכל עבר ומביאים אל האדם כאוס של צבעים, צלילים, ותחושות איתם הוא צריך להתמודד. תינוק קטן עדיין לא מבין מה הוא רואה, הוא צריך לסדר את פני אימו, לבנות אובייקטים ולייחס אליהם מילים. הוא צריך לחשוב עליהם בצורה יותר מפורטת וממוקדת. אבל מה שחשוב לשים לב אליו הוא שבשלב הראשון החושים קולטים כאוס.

את הכאוס הזה לוקח האדם ומתחיל לבנות ממנו עצמים, אובייקטים. בניית העצמים הזו נקראת אצל קאנט הסתכלות, אינטואיציה (שכל אינטואיטיבי[5]). כלומר, הסידור הראשוני שהאדם מסדר את כאוס התחושות שמגיעות אליו נקראת אצלו בשם אינטואיציה – הסתכלות.

קאנט טוען שההסתכלות הזו, הסדר הזה נעשה תחת שני מישורים: במרחב ובזמן. כלומר, צורות ההסתכלות בהם האדם משתמש על מנת לסדר לעצמו את המציאות הם המרחב והזמן. מושגים אלו, לטענתו, אינם קיימים מחוץ לאדם, יותר נכון, אנו לא יכולים לדעת אם הם קיימים מחוץ לאדם - אבל זה גם לא אמור לעניין אותנו. כאשר אנו חוקרים את העולם והטבע, אנו מתייחסים למה שמתגלה כלפינו, לא מעניין אותנו הדבר כשלעצמו כיוון שהוא מחוץ לעולם המושגים שלנו[6]. עם זאת, זו הדרך שבה האדם מסדר את המציאות סביבו – על ידי הזמן והמרחב.

הזמן הוא התחושה הפנימית של האדם והמרחב זה מה שיש בחוץ ודרך זה אנו בונים את הידע שלנו על העולם. כל הסתכלות קשורה בזמן ומרחב.

יוצא מכאן, שגם הזמן נחשב כאחד הדברים עליהם מסתכלים. האינטואיציה קשורה גם לזמן.

אז השלב הראשון הוא הכאוס המגיע אל החושים, השלב השני הוא סידור ובניית עצמים. יש לציין שבשלב זה, אין לעצמים הללו הגדרות או מושגים המוצמדים אליהם, אין להם שמות. כדי להמחיש את זה, תחשבו שאתם מסתכלים על דף נייר הכתוב בשפה שאינכם מכירים. אתם רואים צורות ומצליחים להפריד ביניהן אבל לא לתת להם שם או משמעות.

גם תחושות וגם האינטואיציות מכונות אצל קאנט: חושניות – מלשון חושים.

אחרי החושניות אנו מגיעים אל השכל. שכל הוא הדבר שמתעסק עם מושגים ומילים. הוא מצמיד מושגים אל העצמים הראשונים שהאדם יצר ומדל (מלשון מודל) בחושניות שלו. השכל גם מתעסק עם יחסים בין מושגים וגם בהצמדה של מושגים אל העצמים אותם אנו קולטים בחושניות שלנו. אם נמשיך את הדוגמא שהבאנו: הוא מעניק לכל צורה על הדף משמעות, זו האות א', זו האות ב'. סימן זה מביע את הצליל "אה", וזה את הצליל "בה".

קאנט טוען שבשביל לבנות אובייקט אליו ניתן להתייחס בתור משהו משמעותי-מדעי אנו צריכים גם חושניות וגם מושג. אם יש לנו חושניות ללא מושג או מושג שלא ניתן לחברו לחושניות אין לדבר ערך.

השלב הרביעי הוא התבונה. תבונה מופיעה אצל קאנט בכל מיני משמעויות, למשל: במשמעות של כלל החשיבה האנושית. אבל במובנה הצר הכוונה היא: מה שלוקח את המושגים ובונה מהם כללים ועקרונות.

נעשה סיכום ביניים קצר. בנינו מערכת המורכבת מתחושות ואינטואיציות – החושניות. על גביה  יש מושגים שנבנים ע"י השכל, ועל גבי זה יש כללים ועקרונות.

על כל המערכת הזו אנו מפעילים שיפוטים. מהם שיפוטים? – אמירה על העולם. בכל משפט שאנו אומרים יש שיפוט, למשל: "המלח לבן" – הייחוס של הצבע הלבן למלח הוא מה שנקרא: שיפוט. בשביל להשתמש במושגים אנו צריכים לייחס אותם (למשל אחד לשני), לייחס אותם נכון לאובייקט החושני שלנו, לשפוט.

מה נגדיר כבעיה בשיפוט? כאשר אנחנו לא מחברים נכון את המושגים למציאות. למשל, אחרי יום כיפור נצטרך לקנות לולבים. למדנו מהם לולבים – למדנו את המושג: "לולב" ומה מגדיר משהו כלולב ולא כערבה. הקישור בין הלולב הכתוב בספרים לבין מה שיש במציאות נקרא שיפוט. אחר כך מלמדים אותנו שלולב קנרי פסול ואילו לולב מתמר כשר. אנו לומדים גם מהו לולב קנרי ולאחר הלימוד הולכים ומסתכלים על לולב ומזהים האם הוא קנרי או לא. יש אנשים שידעו בעל פה את מה שכתוב בספר אבל לא ידעו לקשר בין הספר לבין המציאות – מה שמראים להם בשוק ארבעת מינים, לאנשים כאלה יש בעיות עם השיפוט.

לאחר השיפוטים יש גם הצדקות, אחרי שזיהיתי את הלולב כלולב קנרי אני צריך להצדיק מדוע הוא פסול? אז אני הולך לספרי ההלכה ולומד את הסוגיה ומצדיק את הכללים והעקרונות שלי. השיפוטים וההצדקות הולכים גם על הכללים והעקרונות וגם על המושגים.

זו המערכת הקאנטיאנית של החשיבה אחר כך ניתן לעשות עם זה הרבה דברים.

איפה נכנס המושג הגיון? – בגדול, כשאנו מדברים על הגיון אנו מדברים על הכללים המושגים והעקרונות – מה שאינו קשור לחושים, לחושניות.

וכאן יש משהו מעניין כשהרב הנזיר אומר את המושג: "ההגיון העברי השמעי" – הוא אומר: נלך למגרש הקאנטיאני, נחליף את האינטואיציות במושג "שמיעה" ולאחר שנעשה זאת נבדוק כיצד זה משפיע על המערכת אותה בנה קאנט. נראה מה קורה עם המושגים, הכללים, העקרונות, השיפוטים וההצדקות - כיצד הם משתנים. האם הם מקבלים צבע אחר? – מהו אותו הצבע. זו משמעות דבריו במשפט אותו למדנו.



[1] מתוך "לתולדות הדת והפילוסופיה באשכנז". תרגם מגרמנית ש. פרלמן. הוצאת "לגבולם" בהשתתפות מוסד ביאליק (הועתק מויקיפדיה)

 

[2] מתוך "הפילוסופיה של עמנואל קאנט", שמואל הוגו ברגמן, ירושלים תש"מ עמ' 111-112. מצוטט מתוך: J.G. Herder, briefe über beförderung der humanität, Riga, 1793

[3] שם בעמוד 158

[4] על פי ההסבר של הרב צמח הלפרין בשיעוריו במעלה אדומים

[5] זה שכל החושב ומסתכל כאחד. זאת בניגוד לשכל דיסקורסיבי שהוא שכל החושב על ידי מושגים כלליים והיקשים בלבד – כך מסביר פרופ' הוגו ברגמן שם בעמוד 136

[6] מעניין לציין את המאמר "דעת א-לוקים" של הרב קוק שמתייחס לעניין שכאשר אנו באים לדבר על הקב"ה אין אנו מדבר עליו אלא על האופן בו הוא מתקבל כלפינו.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז

קול הנבואה - שיעור 10

קול הנבואה - שיעור 9