קול הנבואה - שיעור 3
בס"ד
לצפיה בשיעור לחצו כאן
להאזנה לשיעור לחצו כאן
שלושה סוגים של הגיון שמעי
הספר שלפנינו מהווה רק שליש מתוך מה שתכנן
הרב הנזיר להוציא. ישנם שלושה נושאים בהם הרב הנזיר רוצה לדון:
א) איך ההגיון השמעי בא לידי ביטוי
בפלוסופיה הדתית בישראל.
ב) ההגיון התורני השמעי, במידות שהתורה
נדרשת בהן – כלומר, כיצד ההגיון הזה מבוטא בעולם הלמדנות והעיון.
ג) ההגיון הסודי השמעי, בחכמה הפנימית.
כלומר, הוא רוצה לדון בשאלה איך ההגיון הזה
מבוטא בכל אחד מהמישורים הללו. נשים לב שעוד לא עמדנו על פירוש המושג
"הגיון" ונגענו אך מעט בשיעור הקודם במושג "שמיעה".
וכך כותב הרב הנזיר בסוף הקדמתו לספר קול
הנבואה (אותה נלמד מיד):
"חלקתי את הכתבים לשלושה חלקים:
החלק הראשון: ההגיון השמעי בפילוסופיה הדתית
בישראל, כולל שני ספרים: א) יסודי הפילוסופיה הדתית בישראל; ב) יסודי החכמה
הפנימית.
החלק השני: ההגיון השמעי התורני במדות
שהתורה נדרשת בהן. והוא תמצית שיעורים אשר הגדתי בישיבת מרכז הרב מרן זצ"ל
במשך שתי עשרות שנים.
החלק השלישי: ההגיון השמעי הסודי בספירות
החכמה הפנימית וכנוייהן, מכוון להגיון השמעי התורני, ומעלה אל רוח ההגיון השמעי
הנבואי"
יש בתוכנית הנ"ל כמה עניינים שצריך
לברר. דבר ראשון, במקום אחר הוא כותב שבחלק א' של הספר השני עוסק ביסודי החכמה
הפנימית. אבל למה, החלק השני-הספר השני, מדבר על ההגיון השמעי התורני ולצורך ההגיון
הסודי הוא תכנן לכתוב את חלק ג'? – אלא יש כאן חידוש, יסודי החכמה הפנימית הן חלק
מן ההגיון השמעי של הפילוסופיה הדתית בישראל. כלומר בתוך החכמה הפנימית יש שני
חלקים, האחד קשור לפילוסופיה הדתית והשני להגיון השמעי הסודי.
ביחס לחלק השני, חלק זה לא יצא לאור כחלק
מספר קול הנבואה. עם זאת פרופ' דב שוורץ פרסם את החלק הראשון של הספר השני בספר
ההגיון[1]. העניין הוא שהפסקאות שם לא
עברו את כל תהליך העריכה של הרב הנזיר כך שחסר לנו מידע מלא כיצד רצה שהספר יראה
לבסוף הן מבחינה תוכנית והן מצד המסרים שרצה להעביר.
ביחס לחלק השלישי: מי שקצת מכיר קבלה יודע
שהספירות אינן הדבר היחיד עליו דנים. ישנם פרצופים, עולמות ועוד. לעת עתה נסביר
שהרב הנזיר מקשר בין הספירות לבין עולם המחשבה, ועולם המחשבה קשור להגיון. גם החלק
הזה לא יצא לאור ויש לנו הדפסה מועטה בסוף מהדורת תשס"ב.
שואל הרב צמח הלפרין: אם הרב הנזיר הוציא רק
את הספר על החלק הראשון (ההגיון השמעי בפילוסופיה הדתית בישראל), מדוע הוא טורח
וכותב לנו על שאר החלקים? מדוע הוא מעיד על עצמו שעשה מלאכה חלקית כביכול? – אלא
שלרב הנזיר חשוב מאוד להעמיד אותנו במיקום המדוייק ולתת לנו את האוריינטציה
המדוייקת מנת להבין על מה אנחנו מדברים, להבין את הקשר הדברים. יש לציין שהספר מלא
וגדוש אע"פ שאין מדובר בכל העבודה השלימה.
ההגיון העיוני וההגיון השמעי
הזכרנו כבר מספר פעמים את המושג
"ההגיון העברי השמעי" ואף השוונו אותו מעט להגיון העיוני היווני, אך לא
הסברנו מהו "הגיון", מה הופך אותו להיות דווקא "עברי" וכן מה
המשמעות של הגיון "שמעי". אף על פי שבמשך השיעורים נראה עוד ועוד רבדים
של הנושא, ניתן איזושהי הדגמה על מנת לשבר את האוזן. לאט לאט, כשנרחיב את הדיבור
בנושא , נדייק ונעמיק במשמעותו של ההגיון השמעי.
כידוע, הפילוסופיה מתבססת על חוקי לוגיקה
מסויימים, סילוגיזמים. מי שניסח אותם בצורה מסודרת היה אריסטו. למשל: כל בני האדם
הם בני תמותה, משה הוא בן אדם, המסקנה היא: שמשה הוא בן תמותה. ישנה הנחה כללית, ישנה
הנחה פרטית וישנה המסקנה הנגזרת משתיהן. אנו יכולים לפרמל (להפוך את הכלל הזה
לנוסחה) את הסוג הזה של הסילוגיזם ולומר: אם א' הוא ב' ו-ב' הוא ג' אזי א' הוא ג'.
שיטה זו מאפיינת את ההגיון היווני. בהגיון
זה אנו "רואים" בעיני שכלנו את
כל הדרך עד להסקת המסקנה, לכן הרב הנזיר מכנה אותה הגיון
"עיוני". חשוב לציין שהוא אינו מתכחש להגיון זה, להיפך, כפי שנראה
בהמשך, הוא רואה בו דבר נצרך.
איזו דוגמא ניתן לתת ביחס להגיון השמעי? מה
ניתן ל"הוכיח" ללא ראיית השכל? – יש משהו כזה, אנו יכולים לדבר על
קיומנו ללא שנצטרך להוכיח לעצמנו שאנו קיימים. כשאני חושב על עצמי, אני לא צריך
לשאול: האם אני קיים? – הדבר ברור ופשוט לי שכן. אין איזשהו הליך מחשבתי שאני צריך
לבצע ולהוכיח לעצמי זאת. אני קיים כי אני קיים, "אני חושב משמע אני
קיים" (cogito ergo sum)
כדבריו של דקארט[2].
אז כעת, כאשר יש לנו הבנה כלשהי, מה נקרא
הגיון שמעי נוכל להסביר את הפסקה הראשונה בהקדמתו של הרב הנזיר.
פסקה א'
"שמעיות ההגיון העברי, עיקרה חשתי בכל
מאודי, בכריית האזנים שבי, בעמק הנפש, כמה שנים. נסיתי לאחדה עם תורת המאמר – הלוגוס,
בפילוסופיא היהודית היוונית האלכסנדרונית, ביחוד אצל פילון. ששתי כעל כל הון בדבריו,
בספרו על אברהם, כי השם אברהם משמעו אבי המון - המית קול גויים, ובתרגומו האשכנזי
של פרופ' ד"ר ל. (ליאופולד) כהן, אבי הטון".
"שמעיות ההגיון העברי" –
כלומר, הדבר שעליו מבוסס קו החשיבה העברי, אותה נקודה החורזת את הלך המחשבה
היהודית לאורך כל הדורות. "עיקרה חשתי בכל מאודי, בכריית האזנים שבי, בעמק
הנפש, כמה שנים" – כלומר, הוא האזין לעצמו, היה מודע לעצמו ומתוך כך הגיע
לתובנה על אותה נקודה שמעית, שחורזת את החשיבה היהודית.
שניה, האם כל הספר הולך לעסוק במשהו שהרב
הנזיר "המציא"? – האם כל שיטתו בנויה על תחושת בטן (שיכולה להיות נכונה
אך יכולה להיות לא נכונה) שיש מושג שנקרא שמעיות, ומתוך כך הוא רץ קדימה ופיתח
שיטה שלימה? – ברור שלא. כפי שדיברנו בשיעור שעבר, כאשר הרב הנזיר למד את דברי
חכמים, נוצרה אצלו השאלה והתחושה שיש איזושהי "תכונה", "אופי"
שחורז את דבריהם ואת דרך חשיבתם. יש מתודה שהחלה בהר סיני ובאה לידי ביטוי במשנה,
בגמרא ובחכמי הדורות. הוא רואה שמתודה זו שונה מצורת החשיבה הפילוסופית המערבית
ומתוך כך הבין שיש משהו מתחת לפני השטח.
ואכן, בשורה אחר כך כותב הרב הנזיר על השמחה
שלו כשהוא ראה שהרעיון עליו הוא חשב, נמצא כבר אצל חכמי ישראל לאורך הדורות (כפי
שנראה מיד). אך לפני שנצלול פנימה, מעלה הרב צמח הלפרין שאלה: בהמשך ההקדמה, הרב
הנזיר מכנה את שיטתו כך: "ההגיון השמעי העברי, הוא שיטה חדשה, עיקרית..."
– אם מדובר על שיטה חדשה, מדוע הוא מחפש אותה בספרים אחרים ולאורך ההיסטוריה?
ומדוע הוא מייחס את מציאתה לעומק נפשו, אם היא כבר קיימת?
אלא צריך להבין שלאורך ההסטוריה יש גדולים
שהבינו משהו מיוחד בעל תכונה שמעית ואותו בלבד הם מביעים – פאן מסויים, זווית
מסויימת. אך אף אחד מהם לא הגדיר זאת כשם שהרב הנזיר הסביר, ולא הפך זאת לשיטה
פילוסופית מוגדרת ומובחנת. אבל, אכן, השמיעה הזו קשורה לשמיעה של כל אחד ואחד.
פילון
"נסיתי לאחדה עם תורת המאמר – הלוגוס,
בפילוסופיא היהודית היוונית האלכסנדרונית, ביחוד אצל פילון" – על פי
כתביו של יוסף בן מתתיהו התיישבו יהודים באלכסנדריה בימי אלכסנדר מוקדון (356 -
323 לפה"ס). בעת שלטון בית תלמי במצרים (323 - 30 לפה"ס), הייתה בעיר
קהילה מאורגנת, תרבותה הייתה הלניסטית, וחיו ופעלו בה אנשי-רוח רבים. גולת הכותרת
למפעלם של חכמי אלכסנדריה היה "תרגום השבעים" (ספטו-אגינטה), תרגום
המקרא ליוונית, שנעשה בימי תלמי השני (285 - 246 לפה"ס).
בתקופת
השלטון הרומי הייתה באלכסנדריה קהילה יהודית משגשגת ובראשה מועצת זקנים בת 71
חברים. בכל אחת מחמש שכונותיה העיקריות של העיר היה בית כנסת. רוב היהודים עסקו
במלאכה ובמסחר והשתלבו במינהל הרומי. מרידות היהודים בשנת 66 ובימי טריאנוס (117-
115) הביאו לדלדול הישוב היהודי. בין השנים 20
לפה"ס עד 50 לספירה חי בעיר זו פילוסוף יהודי בשם פילון (שנודע בכינויו
"האלכסנדרוני")[3].
פילון לא היה הפילוסוף היחיד וישנו אחד נוסף
שאותו מזכיר הרב הנזיר: אריסטובלוס. מאריסטובלוס לא נשאר לנו הרבה, אנו רק יודעים
שהוא ניסה לחבר את הפילוסופיה של אפלטון עם המסורת היהודית. בניגוד אליו, נשארו
לנו הרבה כתבים של פילון. רוב השנים הם היו כתובים ביוונית אך לאחר מכן תורגמו
ללאטינית. מי ששימרה את כתביו היתה דווקא הכנסיה הקתולית, דבר שגרם להרבה יהודים
בכלל לא להכיר את כתביו ומי שהכיר, לא רצה בהם בעקבות כך.
מדוע שימרו אותם? – כיוון שהם ראו בכתבי
פילון דברים שהתאימו לשיטתם לנצרות. כפי שנרחיב מיד. אך חשוב לציין כי מי שהחזיר
את פילון לחיק היהדות היה ר' עזריה מן האדומים (די רוסי) בספרו "מאור
עיניים" וכינה אותו בשם: ידידיה האלכסנדרוני (גם הרב הנזיר מאמץ שם זה).
את הרב הנזיר מעניין בפילון דווקא הנושא
שהרחיק את פילון מעם ישראל – הלוגוס. הרב הנזיר טען שהנוצרים טעו בהבנת רעיונו של
פילון וייחסו את הלוגוס, כפי שנראה מיד, לתיאולוגיה שלהם וקישרו בין מושג זה
ל"בן" שלהם.
בימינו מדברים על לוגיקה וביוונית עתיקה
משמעות המילה לוגוס היא גם הגיון וגם דיבור. כלומר לוגוס פירושו: מילה, שיחה.
הפילוסופים היוונים, גם הקדם סוקרטים וגם אפלטון, התעסקו עם מילה זו. לרב הנזיר
חשוב שפילון עצמו קישר בין המאמרות בהם הקב"ה ברא את העולם ללוגוס. הרעיון
הוא שמה שמעמיד את העולם שלנו זה הדיבור, המאמר של הקב"ה - הלוגוס. כפי
שאמרנו, אם מתרגמים את המילה הזו מיוונית משמעותה היא גם הגיון. כלומר השורש להכל
הוא הלוגוס.
הנוצרים מאוד אהבו את זה כי ככה זה הסתדר
להם עם השילוש, זה הבן שלהם. הם גם אהבו אותו מעוד סיבה כיוון שפילון נותן על
התנ"ך פירוש אלגורי לגמרי והנוצרים מאוד אוהבים אלגוריה כיוון שאז הם יכולים
לקחת את התורה ולעשות איתה מה שהם רוצים. כך שהם מצאו בפילון שני דברים: א) מתווך
בין הא-ל לבין העולם שקוראים לו לוגוס – הרב הנזיר אומר שוודאי הוא לא התכוון לזה
שהרי פילון מדבר על דבר ה' ב) פירוש האלגורי. עוד נדון בכך בעתיד.
מדוע הרב הנזיר כותב שהוא ניסה? – כיוון
שעיקר דבריו של פילון סובבים סביב הראיה, כפי שסיפרה כלתו של הרב הנזיר. כהערה,
הרב הנזיר כותב שהוא התעסק עם התרגום לגרמנית של כתבי פילון של ליאופולד כהן. הוא
מתאר את שמחתו על תרגום "אב המון גויים" – כאבי הטון, כלומר מי שמביע את
המוזיקה האנושית, את מה שהאנושות רוצה לבטא.
ההגיון העברי השמעי בתורת הנסתר
"מצאתיה אחר כך בחכמות הפנימית
הספיריית בספר שערי אורה, שער י', כתר, ספירה זאת נקראת בתורה א י ן. צריך אתה
לדעת, כי לפי רוב התעלמות ספירת הכתר והיותה נסתרת מכל הנבראים אין מי שיכול
להתבונן בה, זולתי בשמע האוזן. ורמוזה גם
בחכמה הפנימית הפרצופית, בספר עץ חיים, היכל א, שער ד, אח"פ – אוזן, חוטם, פה,
ושער ה, טנת"א – טעמים, נקודות, תגים, אותיות. ומפורשת ביותר בחסידות ההגיונית
חב"ד".
בתחילה כותב הרב שמצא ביטוי של ההגיון השמעי
בספר שערי אורה של ר' יוסף ג'יקטליה: "מצאתיה אחר כך בחכמות הפנימית
הספיריית בספר שערי אורה, שער י', כתר, ספירה זאת נקראת בתורה א י ן. צריך אתה
לדעת, כי לפי רוב התעלמות ספירת הכתר והיותה נסתרת מכל הנבראים אין מי שיכול
להתבונן בה, זולתי בשמע האוזן." –
הרב הנזיר מצוטט מתוך הספר. הזכרנו את עשר ההנהגות של הקב"ה את העולם אותן
אנו מכנים בשם ספירות.
הספירה העליונה ביותר היא ספירת הכתר
ובניגוד לשאר הספירות אין לנו שום תפיסה בספירה זו. בשער ט' בספר שערי אורה מנסח
זאת רבי יוסף ג'יקטליה כך: "דע כי הספירה הזאת (חכמה) נקראת בתורה
י"ש, וצריך אתה לדעת הטעם. כי הספירה הראשונה שהיא הכתר, לפי שנעלמה מעיני כל
חי ואין מי שיוכל להתבונן בה, נקראת אי"ן...ואם בא אדם לשאול בה דבר, תשובת
שאלתו היא, אי"ן, כלומר אין מי שיוכל להתבונן בסוד עומקה ומעלתה. ולפיכך אינה
מסויימת באות ידועה אלא ברמיזה, בקוצה של יו"ד. אבל תחילת התפשטות המחשבה
וראשית התגלות הסדר הוא הספירה השנייה הנקראת חכמה, ובמקום זה אפשר לשאול; אף על
פי שאינה נגלית, איננה נסתרת מכול וכול כמו הראשונה. ובספירה השנייה שהיא החכמה היא
סוד התחלת השאלה. ולפי שהראשונה מרוב התעלמותה נקראת אין, השנייה לפי שיש בה
קצת שאלה, לפי התפשטות אצילות הספירות מן הכתר, לפיכך נקראת יש." – על מה אנו יכולים לשאול? על דבר שיש
לנו איזושהי תפיסה בו. רק אם יש לנו תפיסה של בחינה מסויימת של מציאות הדבר,
איזשהו מושג לגביו, אנו יכולים לשאול. אבל דבר שנמצא מחוץ לעולם המושגים שלנו
ומחוץ לתפיסתנו לגמרי, אין אנו יכולים לשאול עליו כלום.
ניתן דוגמא: אנו חיים תחת הזמן, כך בנויה
התפיסה שלנו את המציאות הסובבת אותנו. האם אנו יכולים לשאול כיצד נראה עולם ללא
זמן? – אנחנו יכולים להוציא את המילים הללו מהפה שלנו (רק משום שאנו יודעים מהו
זמן) אבל לא נוכל לקבל תשובה שתיתן לנו מושג על כזה עולם וממילא גם לא נוכל לחקור
ולהעמיק בדבר, פשוט, כי אין לנו מושג.
דוגמא נוספת מחיינו: כאשר אני פוגש את חברי
ומדבר איתו, אני רואה את החיוך שלו, כיצד הוא לבוש, שומע את צליל הדיבור, מריח אם
התרחץ לאחרונה או לא....אני אפילו מבין את תוכן דבריו ורמזים שהוא רומז. אבל דבר
אחד לא אוכל להבין בכלל – את מהותו, את ה"אני" הפנימי שלו.
עם זאת, למרות חוסר היכולת שלנו
"לראות" את ספירת הכתר, ניתן לתפוס אותה באמצעות השמיעה כפי שעוד נראה
בעז"ה. וזה מה שמצא הרב הנזיר.
אך אם אצל רבי יוסף ג'יקטיליה הרב הנזיר מצא
זאת מפורש הרי שאצל האר"י הקדוש הדבר היה רמוז: "ורמוזה גם בחכמה הפנימית הפרצופית, בספר עץ חיים, היכל א,
שער ד, אח"פ – אוזן, חוטם, פה, ושער ה, טנת"א – טעמים, נקודות, תגים,
אותיות." –בגדול, ישנם ארבע עולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. בשורש
עולם האצילות ישנו עולם (עולמות) א"ק (אדם קדמאה). וכך כותב ר' חיים ויטאל[4]: " כבר ידעת כי אין בנו כח לעסוק
קודם אצילות י' ספירות, ולא לדמות שום דמיון וצורה כלל ח"ו. אך לשכך האזן אנו
צריכים לדבר דרך משל ודמיון. לכן אף אם נדבר במציאות ציור שם למעלה -- אין הדבר רק
לשכך האזן."
ממשיך הרב הנזיר: "ומפורשת ביותר
בחסידות ההגיונית חב"ד".
תגובות
הוסף רשומת תגובה