קול הנבואה - שיעור 8
בס"ד
לצפיה בשיעור לחצו כאן
להאזנה לשיעור לחצו כאן
בפרק הראשון של ראש דבר למדנו מה הרקע לספרו
של הרב הנזיר, כלומר מה המסגרת בה פועל ומה המתודה בה ישתמש במהלך הספר. בפרק ב'
הוא הסביר לנו מה הדבר המניע את לימודי הפילוסופיה בכל עת ובכל זמן וסיכם לנו את
עמוד השידרה של עולם הפילוסופיה המערבית. בפרק ג' עבר הרב לדון בעולם המחשבה
היהודי הספרדי, עליו כתב שמעריץ את ההגיון היווני – כלומר את שיטת הלימוד
היוונית-מערבית.
כעת, בפרקים ד' עד ו' עובר הרב לדבר על
החזון שלו. כל פרק מייצג חלק אחד מתוך שלושת חלקי הספר. חלק מהרעיונות שיציג כעת
מפותחים בשאר חלקי הספר וחלקם מופיעים רק כאן.
ד. ההגיון השמעי יסוד לפלוסופיא יהודית
תורת ההגיון השמעי העברי, בתכונתו הדינית
וההמשלית, הנתון במדות שבהן התורה נדרשת, ובהגיון הסודי העברי, בהשואה להגיון
היוני, והסטואי, והחדש, תשמש יסוד לבנין הפלוסופיא הדתית היהודית החדשה ברציפותה
לדורות הקודמים, ובהמשכה ממקורה הראשון, הנבואי."
הרעיון הכללי בפיסקא זו הוא שאם נשווה את
תורת ההגיון השמעי העברי, להגיון היווני, הסטואי והמערבי נוכל לעמוד על ההבדלים
ביניהם. מתוך ההבדלים הללו נוכל לבנות את עולם המחשבה היהודי. אך לא נבנה את העולם
הזה מחדש, אלא על בסיס דבריהם של חכמינו וגדולי ישראל במהלך הדורות.
בניגוד לפרנסיס בייקון אותו הזכרנו לפני
מספר שיעורים, שייסד את הגותו על חורבן עולם המחשבה של תקופתו, הרב הנזיר לא נוקט
בשיטה רדיקלית אלא רואה עצמו כממשיך שושלת הדורות. זו נקודה חשובה להבנה כיוון
שההשלכה של אמירה זו של הרב היא שדבריו צריכים לעמוד בקנה אחד עם דברי חכמי ישראל
במהלך הדורות.
"תורת ההגיון השמעי העברי, בתכונתו
הדינית וההמשלית, הנתון במדות שבהן התורה נדרשת" – כפי שכבר הזכרנו בעבר,
י"ג המידות אינן סילוגיזמים קלאסיים. הם לא מהווים כלים לוגיים כפי שניסח
אריסטו. מה שמאפיין את הלוגיקה האריסטוטלית זה דדוקציה, לימוד מהכלל אל הפרט, למשל:
כל האנשים הם בני תמותה (כלל), משה הוא איש (פרט), מסקנה: משה הוא בן תמותה. לעומת
זאת, כאשר אנו לומדים גמרא, אנו נתקלים בסוג לימוד המכונה בשם: "דימוי מילתא
למילתא" – אנלוגיה. אני לומד ממקרה פרטי אחד על מקרה פרטי אחר עקב דמיון
מסויים בין השניים. למשל, אני יודע שמשה הוא בן אדם. אני גם יודע שמשה הוא בן
תמותה. ומכאן אני לומד על יעקב שהוא בן תמותה (כיוון שהוא בן אדם).
קל וחומר
האם באמת כל י"ג המידות בהן התורה
נדרשת, שמעיות? מה עם מידת הקל וחומר? הרב מיכאל אברהם דן בספרו שתי עגלות וכדור
פורח[1] בנושא ומביא
את הדיון הבא. במסכת בבא קמא[2] מופיעים שלשה דינים:
1) בהמה המזיקה באמצעות הרגל שלה
ברשות הרבים -> בעל הבהמה פטור מתשלום על הנזק.
2) בהמה המזיקה באמצעות הרגל שלה ברשות
היחיד -> חייב בעל הבהמה לשלם לניזק תשלום מלא.
3) בהמה המזיקה באמצעות הקרן שלה
ברשות הרבים -> חייב בעל הבהמה לשלם חצי מסכום הנזק שנגרם לניזק.
נשאלת השאלה מה קורה במצב הרביעי: נזק
באמצעות קרן ברשות היחיד. כמה ישלם המזיק לניזק?
מצ"ב טבלה שתעזור לעקוב:
|
|
רשות הרבים |
רשות היחיד |
|
רגל |
פטור מתשלום |
חייב תשלום מלא |
|
קרן |
חייב לשלם חצי |
? |
עונה על כך ר' טרפון במשנה: ניתן ללמוד בצורה
של קל וחומר, שבעל הבהמה יצטרך לשלם נזק שלם: אם בעל בהמה המזיקה ברגלה שפטור
מתשלום ברשות הרבים, חייב בתשלום מלא ברשות היחיד, קל וחומר שבעל בהמה שהזיקה בקרן
(וחייב בתשלום חצי מסכום ברשות הרבים) ישלם תשלום מלא ברשות היחיד! (חכמים חולקים על דעתו)
ההסבר הזה מתיישב על הדעת ויש שרצו לומר
בעקבות כך שקל וחומר הוא לבוש שונה לסילוגיזם האריסטוטלי (הלוגיקה של אריסטו). עם
זאת, מסביר הרב מיכאל אברהם, אין הדבר כך. איך עובד הטיעון האריסטוטלי? כפי שהזכרנו קודם: יש הנחה כללית (כל בני האדם הם בני
תמותה), לאחריה יש הנחה פרטית (משה הוא בן אדם), ומכך נגזרת המסקנה שמשה הוא בן
תמותה. לומדים מהכלל אל הפרט (דדוקציה) – הפרט הוא מקרה של הכלל.
עם זאת, במציאות של קל וחומר אין המצב כך,
כיוון שבשלושת ההנחות של הקל וחומר אין שום הנחה כללית אחת! למה הכוונה?
בהלכה הראשונה אנחנו לומדים על רגל ברשות
הרבים, בהלכה השלישית על קרן ברשות הרבים – כלומר, אנחנו רואים שרק במקרה שמדובר
ברשות הרבים הנזק של הקרן חמור יותר מהנזק של הרגל.
הקל וחומר מניח הנחה שלא כתובה במשנה,
הוא מניח שבכל המצבים קרן חמורה מרגל (בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד)
ומתוך ההנחה הזו הוא לומד שקרן צריכה לשלם נזק שלם גם ברשות היחיד. הוא אומר: כמו
שברשות הרבים קרן חמורה מרגל כך חייב להיות המצב גם ברשות היחיד – אבל אנחנו לא
באמת יודעים שקרן חמורה מרגל בכל הרשויות, זו הנחה בלבד שאינה כתובה במשנה.
כלומר, אין כאן באמת דדוקציה (לימוד מהכלל אל הפרט) אלא אינדוקציה (יצירת כלל מתוך
לימוד על פרט מסויים) ועל גבי זה דדוקציה (לימוד מכלל לפרט).
כלומר, הכלל של הקל וחומר מהווה הוראה לבצע
אינדוקציה שתוביל להנחה כללית שממנה נלמד באופן דדוקטיבי. אם נסכם בהקשר לנושא
שלנו – היכולת לבצע הכללה היא יכולת שמעית ולא עיונית.
אגב כך נזכיר (כפי שכותב שם הרב מיכאל
אברהם) שההסבר שהצגנו כעת ביחס לקל וחומר מהווה שיקוף מדוייק של טיעונו של ג'ון
סטויארט מיל[3]
נגד הדדוקציה, הוא אמר כך:
בסילוגיזם האריסטוטלי יש הנחה גדולה (כל בני
האדם בני תמותה), הנחה קטנה (משה הוא בן אדם) ומסקנה (משה הוא בן תמותה), אבל
מהיכן אנו יודעים שההנחה הגדולה נכונה? מהיכן אנו יודעים שכל בני האדם הם בני
תמותה? – לכאורה ניתן לעשות זאת רק בצורה של אינדוקציה. למשל, אני רואה מספר
מסויים של אנשים שנפטרים ומתוך כך הסקתי על כלל אוכלוסיית בני האדם. כלומר, בבסיסה
של כל דדוקציה, בבסיסו של כל לימוד שלומד מהכלל אל הפרט, מונחת אינדוקציה (לימוד
מהפרט אל הכלל).
תכונותיו של ההגיון העברי השמעי
נחזור לפרק, אומר הרב הנזיר: "תורת
ההגיון השמעי העברי בתכונתו הדינית וההמשלית" – כלומר שיש לו שתי תכונות:
דינית והמשלית. מהן שתי התכונות הללו?
אומר הרב במאמר הראשון[4]: "החכמה העברית מיוחדה
בתבניתה התורנית והמשלית. היא אמורה כמצוה, הלכה למעשה, באמרה קצרה, כמשל, בתורה,
משלי שלמה, וקהלת.
תורה משמעה עיונית ומעשית כאחת. על דבר
שאינו נוגע למעשה שואל התלמודי, מאי נפקא מינה. הכלל הוא, גדול תלמוד שמביא לידי
מעשה. החכם הוא שמעשיו מרובים מחכמתו, והכל לפי רוב המעשה, וגם מעשה רב.
וכן לידידיה האלכסנדרוני, האבות, ונותן
התורה, היו בעצמם חק חי נפשי ושכלי.
כל הפלוסופים בישראל היו שומרי תורה ומצות,
ומדקדקים בקיומן, מימות אריסטובולוס, ופילון הכהן, העולה לירושלים, להקריב קרבן
במקדש, עד לאחרונים" – התכונה הראשונה של ההגיון העברי
היא התכונה הדינית, מלשון דין. תורה משמעה לימוד ומעשה. אם אין לאמירה השלכה
למעשה, אם לימוד תורני מסויים אינו הלכה למעשה מיד יבוא התלמיד וישאל: למאי נפקא
מינה? מה ההשלכה של זה ולמה אנו צריכים לדעת את זה?
ההגיון השמעי מבוסס על מצוות, על דברים
מעשיים. מתוך המצוות המעשיות אנו לומדים עקרונות מופשטים. הוא לא מבוסס על תקדימים
מופשטים אלא על מעשים. מתוך המעשים נלמדים העקרונות.
התכונה השניה של ההגיון היא תכונה משלית,
וכך כותב הרב במקום אחר[5]: "נוספת לזו התבנית
המשלית. המשל הקדמוני משמעו מאמר קצר, סתום ובודד. הרעיון אינו מובע בו כולו
במלואו, אלא נאמר בחצי דבר, הנוגע בו, מעורר את המבין לשמעו מדעתו ומלבו. הוא אינו
מוצג בקשור הענינים השייכים אליו, בתור הקדמה או תולדה הגיונית, אלא נאמר כשהוא
כפני עצמו, ערום מן הפלפול, המשלב את הענינים זה בזה" - מהמאמר הבודד
צריך להסיק ולשמוע את מה שעומד מאחוריו, זה העניין ההמשלי. התכונה השניה מדברת על
איך מפיקים את התועלת מהמאמרים הקצרים הללו שאינם מופיעים כחלק מההקשר אלא עומדים
בפני עצמם. דוגמא לדבר, פסוקים מספר משלי.
לסיכום: ישנן שתי תכונות להגיון העברי השמעי.
הוא נובע מהעולם המעשי ומהעקרונות שהעולם הזה מבטא וגם הוא נמצא ברוח דברי המשלים.
[1]
הארה 22 – קל וחומר כסילוגיזם
[2]
דף כ"ד עמוד ב'
[3]
פילוסוף אנגלי שחי במאה ה-19
[4]
פרק ז'
[5]
שם פרק י"א
תגובות
הוסף רשומת תגובה