קול הנבואה - שיעור 7

 בס"ד

< לשיעור הקודם       לשיעור הבא >

לצפיה בשיעור לחצו כאן

להאזנה לשיעור לחצו כאן

בשיעור הקודם למדנו על ארבע הזרמים המרכזיים של הפילוסופיה במהלך הדורות: אריסטו, האמפיריציזם, הרציונליזם ושיטתו של קאנט. בשיעור זה נעבור לדון במאפיינים של מחשבת גדולי ישראל במהלך הדורות.

ג. ההגיון האסכולי

הפלוסופיא הדתית היהודית הספרדית, המעריצה את ההגיון, אינה יודעת אלא את ההגיון המערבי האסכולי, שמסגולת ההגיון היוני בו, הנתון בהעתקות עבריות, כמו מילות ההגיון לרמב"ם. בהבדל מההגיון העברי הנתון במדות שהתורה נדרשת בהן, שערכו פחות בעיניה, כהגיון המקומות, הנצוחיים, או היקשי ההלצה, לפילוסוף.

ההגיון האסכולי – כלומר הסכולסטיקה. סכולסטיקה היא כינוי לשיטת הלימוד הפילוסופית ששלטה בימי הביניים. אם עד לתקופת ימי הביניים היו לומדים פילוסופיה כמו שלמדו הנזירים הנוצרים – כלומר לקרוא כתבים עתיקים בלי שום הסתמכות על עקביות לוגית, הרי שצורת הלימוד הסכולסטית השתמשה בלוגיקה על מנת לענות על שאלות עמם התמודדו.

שיטה זו היתה נפוצה מאוד בימי הביניים ובמיוחד בתחום הדתי-תיאולוגי. השיטה עבדה באופן כזה שהיו בוחרים ספר כמושא מחקר (אאוקטור- auctor) לומדים אותו, שואלים עליו ומעמיקים בו. שיטה זו דיי מזכירה את האופן שבו אנו לומדים גמרא. בהמשך נראה מדוע לימוד הגמרא שונה משיטה זו ומהשיטה של הנזירים הנוצרים.

כך או כך, השיטה הסכולסטית, הלוגית היא מה שכיוון את הלומדים בתקופת ימי הביניים. מי שלמד פילוסופיה בתקופה זו היה צריך לדעת את כתבי אריסטו על גרסאותיו השונות ולמד אותם בשיטה הסכולסטית.

"הפלוסופיא הדתית היהודית הספרדית" – הרב הנזיר מחלק את עולם המחשבה היהודי לשתי תקופות, זו של הפילוסופיה הדתית הספרדית – כלומר הרמב"ם, רס"ג וכו', והתקופה שאחריה. "המעריצה את ההגיון, אינה יודעת אלא את ההגיון המערבי האסכולי, שמסגולת ההגיון היוני בו, הנתון בהעתקות עבריות, כמו מילות ההגיון לרמב"ם." – אומר הרב, הרמב"ם וסיעתו מעריצים את צורת החשיבה היוונית, ההגיון העיוני. על פניו זה לא תואם את שיטתו של הרב, הרי הוא מחפש לראות כיצד ההגיון העברי השמעי מופיע במהלך הדורות ואילו כאן, אנו מוצאים שיטה מרכזית בעולם המחשבה היהודי שאינו הולך לכיוון זה? האם ספר קול הנבואה אינו לפי שיטת הרמב"ם?!  – נדון בכך בהמשך. אגב, הרב מיכאל אברהם, בשיעוריו על קול הנבואה, מציין שנשמעת נימה של ביקורת מצידו של הרב הנזיר.

"בהבדל מההגיון העברי הנתון במדות שהתורה נדרשת בהן, שערכו פחות בעיניה, כהגיון המקומות, הנצוחיים, או היקשי ההלצה, לפילוסוף." – ההגיון היווני מועדף עליהם על פני ההגיון העברי. הם מתייחסים אליו כאל הגיון המכונה בשם: הגיון המקומות, היקשים נצוחיים והיקשי ההלצה.

תחילה נבין מהם אותם סוגי היקשים, מי מזכיר אותם, ומדוע הם פחותים בעיניהם. על מנת לענות על כך, נעיין בהערה (ההערות על ספר קול הנבואה נכתבו גם כן על ידי הרב הנזיר.

"מלות ההגיון לרמב"ם, סוף שער ז, דפוס קרימונה שכ"ז. ולנו הקשים אחרים, נקראים הקשים הדיניים התוריים, ואין פנים לזכרם במה שאנחנו בדרכו. - והם על דרך י"ג המדות של ר' ישמעאל, באור רמ"ד" – בספר מילות ההגיון (המהווה עיבוד לאורגנון של אריסטו כפי שהזכרנו בשיעור הקודם), לא מזכיר הרמב"ם את י"ג המידות בהם התורה נדרשת כיוון שהם לא תואמים את שיטתו של אריסטו. ובאמת, בסוף השער השביעי הוא כותב: "ולנו הקשים אחרים הנקראים היקשי הדינים התוריים, ואין פנים לזכרם במה שאנחנו בדרכיהם".

בפרק השמיני הוא מדבר על סוגי הגיון נוספים ופחות חזקים מאלו של אריסטו, שם הוא מזכיר את הניצוחיים וההיקשיים: " המשפטים אשר יודעו ולא נצטרך אל ראיה על אמתותם ארבעה מינים:

·         המוחשים כידיעתנו שזה שחור וזה לבן, זה מתוק וזה מר;

·         והמושכלות הראשונות כידיעתנו שהכל יותר גדול מן החלק, ושהשנים – מספר הזוג, ושהדברים השוים בעצמם בעינם לדבר אחר כולם שוים;

·         המפורסמות כידיעתנו שגלוי הערוה מגונה, וכי חסד המטיב ביותר נכבד נאה ומקובל;

·         והמקובלות והוא כל מה שיקבל מאחד נבחר או מרבים נבחרים, כי אנחנו נבקש ראיה על היות האיש אשר יקבל ממנו אמתי בכלל ולא תבוקש ראיה על כל מאמר ומאמר, אבל יסמך בקבלה לא זולתה, כי כבר התבארה אמתותו בכלל מה שסופר ממנו....

ואחר אלו ההצעות תדע, שכל היקש אשר תהיינה שתי הקדמותיו יחד אמתיות הנה נקראהו –  היקש מופתי, ועשיית אלו ההיקשים וידיעת תנאיהם היא אשר נקראת – מלאכת המופת. וכאשר תהיינה הקדמות ההיקש – או אחת מהן – מהמפורסמות, נקראהו – היקש הנצוח, ועשיית אלו ההיקשים וידיעת תנאיהם היא – מלאכת הנצוח.

ואם תהיינה הקדמות ההיקש – או אחת מהן – מהמקובלות, נקראהו – היקש ההלצה, ועשיית אלו ההיקשים וידיעת תנאיהם היא – מלאכת ההלצה."

בפסקה זו אנו מבינים מהם אותם היקשים ניצוחיים והקשי הלצה. היקש ניצוחי הוא הוכחה המבוססת על מוסכמות חברתיות, למשל: כל מי שעושה חסד הוא אדם נכבד, יהודה עושה חסד, משמע שיהודה הוא אדם נכבד. עם זאת, ההנחה שמי שעושה חסד הוא אדם נכבד אינה מוחלטת, אמנם מקובל לחשוב כך, אך עצם העובדה שמקובל לחשוב על משהו אינה הופכת אותו לנכון בהכרח (מבחינה לוגית). יש חברות בהם המוסכמה החברתית היא שיש לרחם על מחבלים, זה לא הופך את הדבר לנכון.

המעבר מן ההנחות למסקנות במקרה הנ"ל מכונה בשם: היקש ניצוחי. מובן מדוע היקש זה פחות במעלתו מההיקש המופתי, הלוגי.

צורת ההוכחה הנוספת היא: היקש הלצה.  הוכחה המבוססת על אמירה של בעל סמכות. די מובן מדוע גם היא חלשה יותר מהיקש לוגי.

מה שנשאר לנו כעת להבין זה מהו היקש המקומות? – כותב הרב הנזיר בהמשך ההערה:

"רלב"ג, הקדמה לפירוש התורה. ט' המקומות, בביאורי המצות, והשרשים. לא יהיה מנהגנו לסמוך אותם השרשים אל המקומות, אשר סמכו אותם חכמי התלמוד באחת מי"ג מדות. לא היה דעתם, שיהיה מוצא הדינים מאלו המקומות, כי כבר יוכל האדם להפך כל דיני התורה בכמו אלו ההיקשים, עד שאפשר בהם לטהר את השרץ, כמו שזכרו ז"ל". – הרלב"ג, רבי לוי בן גרשם[1], בהקדמתו לתורה מדבר על כך שהאופן בו עומד להסביר על מצוות התורה אינו הולך לפי דרכי הסילוגיזם הקלאסי, כלומר אינו מוחלט מבחינה לוגית. הוא מונה תשעה דרכי הגיון, מבנים, מקומות, שבהם יסביר את המצוות. כלומר, במילים "הגיון המקומות" הוא מתכוון לדברי רלב"ג.

בחלק השני של ספר "קול הנבואה" (בעריכה של פרופ' דב שוורץ) כותב הרב הנזיר כך: "לדעת הפילוסופים ומגיני המסורת בישראל...ביחוד רלב"ג בעת ההגיון הפילוסופי שפירושיו לספרי ההגיון לאבן רושד ולאריסטו נעתקו לרומית (לאטינית) ונתפרסמו לבעלי ההגיון בימי הביניים, בפירושו לתורה המצטיין בסמיכות ההלכות למקרא בהקימו תשע מקומות כמקומות ההלציים והנצוחיים" – הוא כותב כאן בצורה מפורשת את מה שלמדנו מתוך ראש דבר. אבל את מה שהרלב"ג עשה שהרב הנזיר לא אהב, הרלב"ג בנה לעצמו מערכת הגיונית שאינה כמערכת של ההגיון האריסטוטלי הקלאסי אלא בדרגה פחותה אבל לא השתמש במידות בהן התורה נדרשת. "במקום המידות, אבל לא נסמך על הרמב"ם כמו החוקרים האחרונים ושלא בצדק".

כפי שהזכרנו קודם, יוצא שהרמב"ם והרלב"ג מעמידים את המידות שתורה נדרשת בדרגה נמוכה יותר מההגיון שאותו הם מעריצים – האסכולי. וכאן חוזרת השאלה שהעלנו קודם, איך הרב הנזיר מסתדר עם זה? האם ספרו נכתב שלא לפי שיטת הרמב"ם?

הרב צמח הלפרין שואל שאלה נוספת, בחלק ב' של קול הנבואה כותב הרב: "הודות למידת הסדר של ההגיון הפילוסופי זכינו לדרך הרמב"ם ז"ל בהלכה בייחוד במשנה תורה המצויין בהפלגת סידורו, בהקדימו הכללי לפרטי, הקודם בזמן או בסיבה למתאחר ממנו" – כלומר הרב משבח את שיטתו של הרמב"ם ההולכת בדרך החשיבה היוונית. הוא אומר שזכינו לסדר המיוחד של הרמב"ם בזכות ההגיון היווני?

על מנת להבין זאת נעיין במקור אחר בדברי הרב[2]: "ההיקשים המופתיים, הסילוגיזמים, מועילים יותר להביע בסדר לאחרים את הדברים שכבר ידועים מאשר ללמוד מהם דבר חדש כדברי ראש הפילוסופיה האידיאלית החדשה בספרו על המתודה. המידה, יסוד ההגיון משמעה הסדר או חוק, סדר או מתודה וזו היא מידת ההגיון הפילוסופי המשעבדת את ריבוי הפרטים לכלל גדול צורה מינית" – כלומר, המאפיין של הפילוסופיה היוונית הוא היכולת הניתוחית – האנליטית ואילו המאפיין של ההגיון השמעי הוא היכולת הסינטתית (היכולת ללמוד דברים חדשים), למה הכוונה?

לצורך ההסבר, יש לנו שני סוגי משפטים: 1) הכדור עגול. 2) הכדור כבד.

במשפט הראשון המילה "עגול" כלולה בתוך ההגדרה של המושג כדור. כלומר המשפט העלה לפני השטח את אחד מהמאפיינים של המושג "כדור". משפטים מסוג זה נקראים משפטים מנתחים - משפטים אנליטיים. מצד אחד ודאותם מוחלטת (שהרי כל כדור הוא עגול בהגדרה), אך מהצד השני הם לא מוסיפים לנו שום ידע חדש על העולם או על האובייקט שנמצא מולנו. הם רק מנתחים ומביאים לידי ביטוי את משמעות המושג.

לעומת זאת במשפט השני המילה "כבד" אינה כלולה בהגדרת המושג "כדור". היא מוסיפה לנו ידע שלא היה לנו לפני כן. עם זאת, יכול להיות שהכדור הניצב מולנו אינו כבד אלא קל. יכול גם להיות שהוא כבד אבל ישנם כדורים כבדים ממנו וביחס אליהם הוא קל. משפט מסוג זה מכונה בשם "משפט סינטתי" – מצד אחד הוא מוסיף לנו ידע על העולם, אך מהצד השני אין לנו בטחון בוודאותו של ידע זה.

הרב הנזיר מעריץ ברמב"ם את יכולת הניתוח וסידור ההלכות מתוך הגמרא. לרמב"ם היתה יכולת ניתוחית (אנליטית) מדהימה והיא אפשרה לו ליצור את הסדר הזה. אך מהצד השני, מה שחסר בה הוא היכולת להוסיף ידע חדש על העולם (עולם ההלכה והתורה) שלא היה קיים קודם לכן. אכן, כאשר לומדים את הרמב"ם, נושאי כליו ומפרשיו, לומדים דברים רבים וחדשים אבל כל כולם מהווים התפרטויות של דברי חכמים והגמרא. החידושים שיש בו הם חידושים אנליטיים ולא סינטתיים – בנקודה זו, הרב הנזיר הולך בדרך אחרת מהרמב"ם.

כלומר, הרב אינו מערער על שיטת הלימוד של הרמב"ם ואינו חולק עליה, הוא אף מציב אותה בקדמת הבמה. אלא שהוא מסייג ומגביל אותה לצד האנליטי של הלימוד ואומר שהיא חסרה את הצד הסינטתי.



[1] חי במאות ה-12 עד ה-13, מחיבוריו: מלחמות ה'. חי באזור חבל פרובאנס שבצרפת.

[2] לא מצאתי מהיכן הציטוט שציטט הרב צמח


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז

קול הנבואה - שיעור 10

קול הנבואה - שיעור 9