גיוס בני ישיבות
בס"ד
אחת
הסוגיות הבוערות בימינו ובמיוחד לאור המלחמה הנוכחית היא שאלת גיוס בחורי ישיבות.
שאלה זו של האם ניתן לגייס בחורי ישיבות או עדיף שילמדו תורה וישמרו על עם ישראל?
המתנגדים לגיוס בחורי הישיבות מביאים מספר טענות. טענות אלו מתחלקות לטענות מן
ההגיון, למשל: הצבא לא צריך את בחורי הישיבות – ישנה אבטלה סמויה בצבא. או טענה
נוספת: הציבור החרדי תורם בדרכים אחרות למדינה, דרך ארגוני חסד וכד'. וישנן טענות
מן המקורות כפי שנפרט. מטרת השיעור אינה להתמודד עם הטענות מן ההגיון ומה יש לענות
עליהן אלא להתמודד עם הטענות ההלכתיות ולברר איזו נטעה ניתן לקבל ואיזו לא.
הטענות
ההלכתיות באות לידי ביטוי בדרך כלל באופנים הבאים:
1)
תלמידי חכמים הם כמו שבט לוי ושבט לוי לא נלחם.
2) אין לעשות אנגריא (שימוש) בתלמידי חכמים.
3) התורה מגינה על החיילים ועוזרת להם להצליח
בלחימה.
4) חכמים לא צריכים שמירה כיוון שהתורה שומרת
עליהם.
ועוד טענות נוספות שעוד נזכיר בהמשך. כעת נעבור
לבחון טענות אלו.
תלמידי
חכמים כשבט לוי
כותב
הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל[1] כותב: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה
עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים
לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין
מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן אלא הם חיל השם שנאמר ברך ה'
חילו והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך." –על פניו, בהלכה זו מלמד אותנו
הרמב"ם ששבט לוי הוא שבט מיוחד, הוא קדוש ל-ה'. הם לא נלחמים ולא
נוחלים את הארץ. הם מובדלים מדרכי העולם. מכאן לכאורה יש ראיה שכשם ששבט לוי לא
היה צריך להלחם, כך גם בני הישיבות המקדישים את עצמם ללימוד תורה לא צריכים להלחם.
אבל
אם נבוא ונשאל, הרי בני הישיבות אינם שבט לוי, ומה פשר הראיה מהרמב"ם? ממשיך
הרמב"ם בהלכה י"ג וכותב:
"ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי
העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי
והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי
זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז
דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים הרי דוד ע"ה אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה
תומיך גורלי:" – כלומר, לא רק שבט לוי נכנס לכלל של הלכה י"ב אלא גם
מי שקידש את עצמו והתמסר לקודש, כלומר ללימוד התורה.
יוצא מהרמב"ם הזה לכאורה, שהחרדים צודקים
בדבריהם. אכן, מי שקידש עצמו, מי שממית עצמו באהלה של תורה פטור מיציאה למלחמה!
עם זאת יש לבחון את דבריו של הרמב"ם מכמה
כיוונים:
1) אם שבט לוי אכן לא עורכים מלחמה, כיצד נסביר
את הגמרא הבאה ממסכת קידושין[2]:
"איבעיא להו, כהן מהו ביפת תואר? חידוש הוא לא שנא כהן ולא שנא ישראל או
דילמא שאני כהנים הואיל וריבה בהן מצות יתרות" – דין אשת יפת תואר שייך
רק במצב של מלחמה בה הלוחם רואה אישה יפת תואר ורוצה לקחתה. ישנם מספרים דברים
שצריך לעשות על מנת לשאת אותה לאישה, אך אין כאן המקום להאריך. עם זאת, אנו רואים
שהגמרא דנה בשאלה האם כהן יכול לקחת אשת יפת תואר. כלומר, מדובר על לוחם
שהוא כהן, שהוא משבט לוי. כלומר שבט לוי כן השתתף במלחמה, אז איך
הרמב"ם מבין את הגמרא הזו?
בנוסף, הרמב"ם בעצמו פוסק את הגמרא הזו
להלכה[3]:
"הכהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה שלא דברה תורה אלא כנגד היצר אבל אינו יכול
לישאנה אחר כך מפני שהיא גיורת". אז איך ניתן להבין את דברי הרמב"ם?
הרב רבינוביץ'[4] שואל
שגם במקום אחר[5] יוצא מהרמב"ם שכהנים
משתתפים בלחימה: "המחזיר את גרושתו והמארס אשה האסורה עליו כגון אלמנה לכהן
גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין אינו חוזר"
– רואים שמדובר על כהנים שהיו יוצאים לקרב.
הרב רבינוביץ' מוסיף שלא צריך ללכת רחוק וכבר
אצלנו, בהלכות שמיטה ויובל הוא כותב שהכהנים והלווים היו משתתפים בקרבות[6]:
"כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען, וכן הן מוזהרין שלא יטלו חלק בביזה
בשעה שכובשין את הערים... ייראה לי שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם
ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם. אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל,
הרי הכהנים והלויים באותן הארצות ובביזתן ככל ישראל" – אם אינם נלחמים
בקרבות מהיכן תהיה להם ביזה[7]? משמע
שנלחמו. ואם אנו לומדים מהלכה י"ב שהלווים לא נלחמים, יוצא שהרמב"ם
לכאורה סותר את עצמו תוך כדי דיבור!
ועל כך עונה הרב רבינוביץ': "אלא ברור שאילו
היתה דעתו שאין הלויים יוצאים למלחמה כלל היה אומר לא עורכין מלחמה, ולא יותר.
מה פשר הביטוי "עורכין מלחמה כישראל"? כוונתו כאן הוא להנגיד לנאמר בהלכה
הקודמת. שם ביאר שבכיבוש ארצות אחרות יהיה דינם ככל ישראל יוצאי צבא. כאן בא להסביר
למה בנחלת הארץ המובטחת, אין דינם כישראל אע"פ שאף הם יוצאים עם אחיהם לכבוש את
הארץ. ההבדל הוא בזה. ישראל עורכים מלחמה כדי לנחול את הארץ, לזכות בה ובביזתה לעצמן
בכוח גופם. כך מפורש בספר יהושע שצוה ה' ליהושע לחלק את הארץ לכל השבטים אע"פ
שעדיין לא נכבשה, ושוב יצא כל שבט לכבוש את נחלתו, כמו שנאמר אצל בני יוסף: 'עלה לך
היערה ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים', וכן לשאר השבטים. זאת אומרת, שאר ישראל נלחמו
כדי שבסופו של דבר ינחלו הם את נחלתם שנועדה להם – כלומר, "זוכין לעצמן בכוח גופם".
מה שאין כן שבט לוי - אף שגם הם עורכים מלחמה, אינם כשאר ישראל, שהרי הם אינם נוחלים
בארץ ואינם זוכים לעצמן בכוח גופם. ולמה נשתנה דינם משאר אחיהם? מפני שהם חיל ה' והם
הם המורים לעם "וידע שעל יחוד ה' הוא עושה מלחמה" (הלכות מלכים ומלחמות ז,
טו) והקדוש ברוך הוא זיכה להם". – כלומר הכוונה במילים "לא עורכין
מלחמה כשאר ישראל" היא ששבט לוי יוצאים למלחמה ונלחמים אבל כשהם יוצאים
למלחמה אין המטרה שלהם הכיבוש והנחלה אלא יוצאים למלחמה על קדושת ה'.
אין לעשות
אנגריא בתלמידי חכמים
הגמרא במסכת סוטה[8]
אומרת: "דרש רבא מפני מה נענש אסא? מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים שנאמר והמלך
אסא השמיע את כל יהודה אין נקי מאי אין נקי אמר רב יהודה אמר רב אפילו חתן מחדרו וכלה
מחופתה" – המלך אסא לעת זקנותו חלה ברגליו והגמרא מנסה לברר מדוע נענש
בכך? ועונה: מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים. אנגריא, מסביר רש"י, זו עבודת
המלך, כלומר לקח אותם לעבודות שקשורות למדינה וביטל אותם מתלמוד התורה[9],
שנאמר[10]:
"והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי וישאו את אבני הרמה ואת עציה אשר
בנה בעשה ויבן בם המלך אסא את גבע בנימין ואת המצפה"[11].
מפה רוצים להביא ראיה שאין לבטל תלמידי חכמים
לצורך עבודות חול או לשם גיוס לצבא.
עם זאת, בעוד שהבבלי מבקר את המלך אסא, נראה
שהירושלמי אינו מבקר אותו על כך. בירושלמי במסכת סוטה[12] מובא
דיון בנושא ההבדל שבין מלחמת חובה למלחמת רשות, כדוגמא למלחמת חובה מובאים הדברים
שעשה אסא המלך ללא אזכור שהוא נענש בגללם: "מלחמת חובה כגון דאתיין אינון
עלינן. כתיב 'והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי'. מהו אין נקי. ר סימון ורבנין,
רבי סימון אין נקי לביתו שעה (כלומר גם חתן לא יכול להישאר בביתו אלא צריך
לצאת למלחמה) ורבנין אמרין לית רבי בריבי (אפילו רב בן רב צריך לצאת
למלחמה)" – כלומר מתוך הירושלמי יוצא שתלמידי חכמים, אפילו גדולים יוצאים
למלחמת חובה.
המהרש"א[13]
מסביר שהבבלי מבין שבסיפור עם המלך אסא לא מדובר על מלחמת מצווה ולכן הוא נענש –
יוצא מדבריו שאם היה מדובר במלחמת מצווה, לא היה נענש.
בנוסף, אפשר לדייק יותר בדברי הבבלי שקרא לבניית
הרמה בשם אנגריא ולא מלחמה – כלומר שהבין בכלל לא מדובר במלחמה[14].
על מנת לחזק את הטענה שגם גיוס לצבא נחשב
שאנגריא, מביאים ראיה מאברהם אבינו. אומרת הגמרא במסכת נדרים[15]:
"אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים
מאתיים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר: 'וירק את חניכיו ילידי
ביתו'" – מכיוון שאברהם השתמש בחניכיו למטרת מלחמה, אפילו שניתן לומר
שמדובר במלחמת מצווה, נענש שבניו יהיו משועבדים במצרים[16].
כלומר, גם למטרת מלחמה אין לבטל תלמידי חכמים.
אלא שניתן להבין שלא מדובר בכלל במלחמת מצווה
בהקשר זה, ראיה לדבר ניתן להביא מרש"י בהמשך הפרשה על מה שכתוב "אנכי
מגן לך[17]" – כותב רשי: "...אנכי
מגן לך מן העונש שלא תענש על כל אותן נפשות שהרגת" – אם היה מדובר במלחמת
מצווה, מדוע היה אברהם צריך לחשוש בכלל.
בנוסף, מסביר הרב ליכטנשטיין: "עיקר הבעיה
היא שעמד עליהם כמו מלך שמחייבם בכפיה. שאין בעיה בכך שהפסיקו את לימודם לצאת למלחמה,
שזה בסדר. אלא הבעיה אצל אברהם היתה שכפה עליהם לצאת כמלך שבכך יצא זלזול בתלמידי חכמים,
שהיה צריך שיצאו בכבוד מרצונם. וזהו "וירק" שהוא זה שהוציאם, ולא שיצאו מעצמם
לעזור לו" – כלומר שעיקר הבעיה היא לא שלקח אותם איתו למלחמה אלא האופן
והצורה בה הדבר נעשה. אם זה נעשה בכפיה, יש כאן משום זלזול, אבל אם הם מתנדבים
לכך, אין בעיה. אבל אין איסור לתלמידי חכמים להשתתף במלחמה אלא להיפך, חובה ומצווה
גדולה[18].
תורה מגנא
ומצלא
אחת הטענות המועלות נגד גיוס בני ישיבות היא
שהתורה שהם לומדים שומרת על החיילים וללא התורה לא היתה שמירה על החיילים או על
הארץ. נשים בצד את הטיעון שמי שלומד תורה אינם רק אנשים בני 18 עד 26 היושבים
בישיבות. לומדי התורה מגיעים מכלל הגילאים, גם היושבים בישיבות וגם הבוגרים, גם מי
שתורתו אומנות וגם מי שיוצא לעמל יומו. עולם התורה אינו מצוי רק בין כותלי הישיבה,
הוא מקיף את כל החיים.
מקור האמירה "תורה מגנא ומצלא" נמצא
בגמרא במסכת סוטה[19]: "א''ר יוסף מצוה בעידנא
דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא תורה בין בעידנא
דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא מתקיף לה רבה אלא מעתה דואג ואחיתופל
מי לא עסקי בתורה אמאי לא הגינה עלייהו אלא אמר רבא תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא
בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא מצוה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא
דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא" – לפי רב יוסף כשעוסקים במצווה,
המצווה מגינה עלינו ומצילה אותנו ובזמן שאין עוסקים בה – לא. אבל התורה כל הזמן
מגינה עלינו ומצילה אותנו. לפי רבא – בזמן שעוסקים בתורה היא מגינה ומצילה אך בזמן
שאין עוסקים בה, היא רק מגינה אך לא מצילה. אבל המצווה מגינה בלבד, בין אם עוסקים
בה ובין אם לאו.
אבל ממה התורה מגינה ומצילה? – מסביר רש"י
שההגנה שאנו עוסקים בה היא הגנה מן הייסורים וההצלה היא הצלה מיצר הרע. כלומר,
התורה מגינה על מי שעוסק בה מפני הייסורים ומצילה אותו מיצר הרע. יוצא, שהתורה
מגינה רק על מי שעוסק בה, אך לא על מי שלא עוסק בה.
אז אולי נלמד זאת ממקור אחר, הגמרא במסכת מכות[20]
כותבת: "אמר ר' יהושע בן לוי מאי דכתיב עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם מי
גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה" – מגמרא זו
לומדים שבזכות לומדי התורה יכולנו לנצח במלחמה. אלא שניתן להבין גמרא זו לשני
כיוונים, הראשון: באמת, בזכות לומדי התורה יכולנו לנצח במלחמה. הכיוון השני מופיע
ברש"י על תהילים[21]:
"עומדות היו רגלינו במלחמה בכל מקום, בשביל שעריך ירושלים שעוסקין
בהן בתורה." – כלומר, הידיעה על מה אנחנו נלחמים היא זו שגרמה לנו לנצח
במלחמה. הידיעה שבזכות הלחימה שלנו לומדים בשערי ירושלים תורה, היא זו שנתנה לנו
את היכולת ואת האמונה בצדקת דרכינו לנצח את המלחמה.
ההבדל בין שתי ההבנות מהותי. לפי ההבנה הראשונה,
פעולת לימוד התורה שמרה על החיילים, ולפי ההבנה השניה, זו של רש"י, הלוחמים
הם אלה ששומרים על לימוד התורה מתוך הבנה, הזדהות ואמונה בחשיבותה ובמרכזיותה
בחיינו כפרטים וכאומה.
חשוב לציין שלימוד התורה אכן מוסיף זכויות לעם
ישראל, הן בצד הנגלה: בניית הרוח, המוטיבציה, האמונה בצדקת דרכינו. וכן בצד הנסתר,
הצד הסגולי. אבל לימוד זה יכול להיעשות ע"י כל אדם מישראל, לאו דווקא אנשי
קבוצה מסויימת בטווח גילאים מסויים.
הדרשה על שעי ירושלים ניתנת להידרש לשני כיוונים
כאשר משני הפירושים לא יוצא איסור להתגייס לצבא. על מנת לומר שכיוון אחד משניהם
הוא העיקר יש להביא ראיה מדוע הכיוון השני שגוי, ומכיוון שאין לנו ראיה לא לכאן
ולא לכאן – לא ניתן להביא דרשה זו כראיה מוחצת נגד גיוס תלמידי הישיבות.
כהערת אגב, ניתן להתייחס לשני הפירושים כנכונים
בוא זמנית: עסק התורה עוזר לעם ישראל לנצח במלחמה וגם הלוחמים שומרים על עסק התורה.
לימוד התורה הוא המנוע של עם ישראל כך שמצד אחד הוא מפעים בו חיים ומצד שני צריך
לשמור עליו מכל משמר. ומתי לימוד התורה מהווה מנוע, כשהוא מחובר לעם, כשהתורה היא
תורת חיים ולא משהו ערטילאי ששייך לארבע אמות בית המדרש.
אגרת
תת"י של הרב קוק
אחת השאלות המוצגות כלפי הציבור הדתי לאומי היא: מדוע
אתם לא הולכים לפי רבכם, הרב קוק שכותב במפורש באיגרת תת"י שאין לגייס בני
ישיבות בכלל ובמבט ראשון נראה שסותר את כל מה שאמרנו. אלא שמתוך עיון באגרת נראה
שאמר זאת ביחס לגיוס תלמידי ישיבות לצבא אנגליה במלחמת העולם הראשונה בעת שהיו שם
ישיבות בודדות ומדובר בצבא של גויים.
אבל גם אם נאמר שאין לגייס תלמידי ישיבות בכלל
אין שאלה, וזאת משום שהשאלה מניחה שאנו הולכים באופן עיוור אחר דבריו של הרב קוק
ולא לומדים אותם לאשורם. מה גם שהשאלה מניחה שהרב קוק הוא היחיד שהתווה את ההשקפה
הדתית לאומית.
הנחות אלה לא נכונות:
א) הרב קוק מהווה חלק מאוד מרכזי בתפיסת העולם
שלנו אך ההשקפה שלנו בנויה לא רק על משנתו אלא גם על משנתם של הרב ריינס, הרב
קאלישר, הרב אונטרמן, הרב יוסף דב סולובייצ'יק ועוד רבים.
ב) כאשר באים לפסיקת הלכה למעשה, אנו נדרשים
ללמוד את העניין באופן מלא ולשאול שאלות. עלינו להתמודד עם הקושיות שעולות על
הבנתנו ולחילופין להתמודד גם על הקושיות שעולות על הבנת רבותינו, ויכול להיות
שלאחר עיון ובחינת הנושא נגיע למסקנה שונה מרבותינו ואין לנו לחשוש מכך כיוון שזו
דרכה של תורה, שתלמיד חולק על רבו. ומתוך ליבון הדברים אנו מבררים את ההלכה ודנים
דין אמת לאמיתו.
ישנם נושאים נוספים שאנו כציבור לא הולכים אחר
דרכו של הרב קוק, למשל: בחירת נשים. על מנת להתמודד ברצינות עם השאלה מאיגרת
תת"י אנו נדרשים ללמוד את ההלכה ולהחליט האם אנו סוברים כרב קוק או לא[22].
וכפי שראינו יש ראיות נגד השיטה שמציג באיגרת זו – בהנחה ואכן מבינים שהיא עוסקת
בגיוס בני ישיבות גם בארץ ישראל לשם מלחמת מצווה של "עזרת ישראל מיד צר"
– וזו הנחה שצריכה להיבחן טוב טוב כיוון שלא טריוויאלי להכניס אותה במילותיו של
הרב קוק באיגרת זו.
[1] פרק י"ג הלכות י"ב-י"ג
[2] דף כ"א עמוד ב'
[3] הלכות מלכים ומלחמותיהם פרק ח' הלכה ד'
[4] יד פשוטה על הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל שם
[5] הלכות מלכים פרק ז' הלכה ז' ביד פשוטה והלכה ח' בשאר הדפוסים
[6] הלכות י'-י"א
[7] ואם נאמר שהם קיבלו את הביזה מלוחמים שהיו בשטח אבל הם עצמם לא לחמו? –
ניתן לענות ולומר שמה שהכהנים היו מקבלים, אין לו שם ביזה אלא מתנה. כיוון
שהלוחמים בשטח בזזו ואז נתנו מתנה לכהן או ללוי.
[8] דף י' עמוד א'
[9] במקור היווני: αγγαρεία – אנגריא, ובתרגום מילולי:
עבודות שגרתיות.
[10] מלכים א' פרק ט"ו פסוק כ"ב
[11] יש לציין שיש עוד הסבר מדוע המלך אסא חלה בסוף ימיו, ראו ברלב"ג שם
[12] פרק ח' הלכה י'
[13] על הגמרא בסוטה שם
[14] ראו כאן: https://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=4967
[15] דף ל"ב עמוד א'
[16] יש לציין שזו רק אחת מהסיבות המובאות שם בגמרא
[17] בראשית ט"ו א'
[18] ראו בהערה 14
[19] דף כ"א עמוד א'
[20] דף י' עמוד א'
[21] מזמור קכ"ב על פסוק ב'
[22] להרחבה בנושא ראו במאמרי "דעת תורה,
אמונת חכמים ופסיקת הלכה"
תגובות
הוסף רשומת תגובה