אמירה בשבת לבן עדה אחרת הנוהג היתר
בס"ד
לפי שיטת הספרדים, אם הורדנו תבשיל נוזלי
מהפלטה וחומו ירד מחום שהיד סולדת בו, אסור להחזירו לפלטה כיוון שיש איסור של
בישול אחר בישול בלח. לפי האשכנזים לעומת זאת, אם התבשיל עד חם מעט ולא התקרר לגמרי,
מותר להחזירו לפלטה ואין בכך משום בישול אחר בישול.
בעקבות כך עולה השאלה: האם מותר לספרדי
(המחמיר בעניין בישול אחר בישול בשבת), לבקש מאשכנזי (שמיקל) לשים את הכלי עם המרק
חזרה לפלטה? – ניתן לנסח שאלה זו גם באופן יותר כללי: האם מותר למי שנוהג איסור
בדבר מסויים, לבקש ממי שנוהג היתר לבצע את הדבר המסויים ההוא?
מחלוקת הרשב"א והר"ן
הגמרא במסכת שבת[1] אומרת "דאמר רב יהודה
אמר שמואל מותר לאדם לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות
שבתחומי" – אם יש לי פירות הנמצאים מעל 2000 אמה מחוץ לעירוב העיר, עליהם
אני רוצה לשמור ואני איני יכול להגיע ולשמור עליהם. אני יכול לבקש מחבר שלי (שכן
יכול להגיע אליהם) לשמור לי על הפירות.
מסביר הרשב"א[2]: "כלומר אף על פי
שאינו יכול לילך שם, דכיון שהוא מותר לישראל חבירו לשמרן אין באמירתו כלום,
וכתבו בתוספות דמהא שמעינן דישראל שקיבל
עליו שבת קודם שחשיכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה פלונית הואיל והיא
נעשית בהיתר לעושה אותה,
[חוזר
הרשב"א ומתייחס לגמרא] ודוקא לישראל חברו מותר ואף על פי שהוא אינו יכול
לעשות אבל לגוי אסור לומר לו שמור לי פירותי שהוא חוץ לתחומי, דכל דבר שאינו עושה
אינו אומר לגוי ועושה (מו"ק י"ב א'), ומסתברא באומר לו לגוי לך ושמור לי
פירותי שבמקום פלוני, אבל אם הגוי כבר באותו תחום כל שכן שהוא מותר לומר לגוי, דלא
אמרו כל שאינו עושה אינו אומר לגוי להחמיר עליו יותר מישראל חבירו".
הרשב"א כותב מספר דינים:
1) מותר לי לומר לישראל אחר לשמור לי על
הפירות אע"פ שהם מחוץ לתחום שלי, בגלל שהם נמצאים בתחום של חבר שלי – ומכיוון
שמותר לו להגיע אליהם, אין באמירתי דבר. לא אמרתי לו לבצע דבר האסור.
2) דין התוס': ישראל שקיבל עליו שבת מוקדמת,
יכול לומר לישראל שלא קיבל עליו עדין את השבת לבצע מלאכה שאסורה בשבת. זאת כיוון
שהיא מותרת לישראל השני.
3) לגבי שמירת הפירות: אסור לי לומר לגוי,
לך אל מחוץ לתחום ושמור לי על הפירות, בגלל שזה דבר שלי כישראל אסור לעשות. עם
זאת, אם הגוי נמצא כבר בתוך התחום של הפירות, מותר לי לומר לו שישמור עליהם, כיוון
שאין איסור הבקשה מהגוי חמור יותר מאיסור הבקשה מישראל, והם מישראל מותר, כ"ש
שמותר לבקש מגוי.
יוצא שהרשב"א מתיר אמירה ליהודי אם
הדבר מותר לאותו יהודי.
אבל הר"ן[3] מביא את דברי הרשב"א
וחולק עליו: "ולי אין הנידון דומה לראיה דשאני הכא שאם יש שם בורגנין הוא
עצמו שומר" – בורגנין הם כמו בתים קטנים שגורמים לכך שמבחינה הלכתית העיר
נחשבת יותר רחבה ולכן מתחילים לחשב את תחום השבת אחריהם. אומר הר"ן: לפי
הרשב"א מותר לי (שאני הכנסתי שבת מוקדם) לומר לחברי (שעוד לא הכניס שבת) לבצע
בשבילי מלאכה כיוון שלחברי הדבר מותר. אבל הר"ן לא מסכים עם אמירה זו,
הוא אומר: הסיבה שמותר לי לומר לחברי לשמור פירות היא כיוון שיש אפשרות עקרונית שאני
הייתי יכול לשמור על הפירות (אם היו בורגנין). מכיוון שיש אפשרות עקרונית כזו,
מותר לי לומר לחברי לשמור על הפירות. כלומר לפי הרשב"א ההיתר מבוסס על כך
שלחברי הדבר מותר ולפי הר"ן ההיתר מבוסס על כך שיש אפשרות עקרונית שהדבר היה
מותר גם לי. אבל במקרה של הכנסת שבת מוקדם לא ניתן לומר כך כיוון שכרגע אין לי
שום אפשרות עקרונית לבצע את המלאכה האסורה. וכך מסביר בשו"ת חבל נחלתו[4] את מחלוקתם.
הרב יעקב אריאל מסביר את המחלוקת בצורה מעט
שונה: לפי הר"ן "ההיתר נובע מכך ששמירת הפירות אינה אסורה על בעל
הפירות עצמו באופן מהותי, והראיה שאם הן היו בתחומו היה מותר לו לשמרם, ורק מסיבה
זו התירו לו לומר לחבירו לשמרם כיון שהן מצויות בתחומו. אך במקום שהאיסור חל על
הנוהג איסור באופן מוחלט, הוא אינו רשאי לומר לחבירו שיעשה כן בעבורו".
הב"י[5] מקשה על הר"ן: "ואיני
מבין דבריו דהכא נמי איכא למימר אם לא היה מקבל שבת הוא עצמו היה מותר לעשות לו
מלאכה" – כלומר, יש עדיין אפשרות עקרונית למי שקיבל שבת מוקדם לבצע את
המלאכה – אם לא היה מקבל את השבת, היה מותר לו לבצע אותה! ואם כך, הוא יכול לומר
לישראל אחר לבצע את המלאכה שאסורה עליו כעת! כלומר, גם לפי הר"ן יוצא שיהיה
מותר לומר לישראל לעשות בשבילו מלאכה אף אם קיבל שבת מוקדם!
מציע הדרכי משה[6] תירוץ לשאלת הב"י:"ואפשר
דגם הר"ן מודה לדברי הרשב"א דשרי לענין דינא אלא שדחה ראיות הרשב"א"
– כלומר, אפשר לומר שכל מה שהר"ן התכוון הוא לחלוק על הראיה של הרשב"א
אבל לא על דין הרשב"א.
הט"ז[7] עונה תשובה אחרת: "אלא
פשוט שאין אומרים כן אלא ביש צד עכשיו להתיר אף על פי שהוא שבת וכיון שבשבת עצמו
מצינו היתר בזה כל שיש בורגנין ע"כ מותר אף בלא בורגנין דאיסור אמירה לא שייך
בזה כיון שאינו שוה לכל עכשיו ביום השבת משא"כ בזה שקיבל עליו שבת קיבל עליו
כל קדושתו...לכל מילי וזה פשוט בעיני" – ההבדל בין שמירת הפירות לאמירה
של מי שקיבל שבת מוקדם היא, שבשמירת הפירות יש ליהודי אפשרות הלכתית להגיע אל
הפירות ולשמור עליהם – אם היו בורגנין – ואע"פ שעכשיו אין בורגנין, עצם
האפשרות ההלכתית מקנה לו את האפשרות לבקש מחברו שישמור על ההפירות. אבל אדם שקיבל
תוספת שבת, מהרגע שקיבל חלים עליו כל דיני שבת ואין אפשרות הלכתית כלשהי לבצע את
הפעולות אותן הוא מבקש מחבירו.
פוסק השלחן ערוך[8]: "י"א שמי שקבל
עליו שבת קודם שחשכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה. הגה: ומותר ליהנות
מאותה המלאכה בשבת. וכ"ש במוצאי שבת, מי שמאחר להתפלל במוצאי שבת או שממשיך
סעודתו בלילה, מותר לומר לחבירו ישראל שכבר התפלל והבדיל לעשות לו מלאכתו להדליק
לו נרות ולבשל לו, ומותר ליהנות ולאכול ממלאכתו, כן נ"ל"
כלומר, השו"ע והרמ"א פוסקים כדעת
הרשב"א.
אמירה לבן עדה אחרת שמנהגו להתיר
מה הדין במצב בו יש מחלוקת בין הפוסקים כאשר
חלק מהם מתירים דין מסויים וחלק אוסרים (כמו הדוגמא שהבאנו בתחילת השיעור)? האם
ניתן לומר שהמחמיר יכול להתייחס למי שמיקל כמו אותו אחד שעוד לא קיבל שבת, או שמא
נאמר שכאן הדין שונה?
אומר הציץ אליעזר[9]: אם רוצים בהקשר לשאלה זו
ללמוד מדין תוספת שבת, לא ניתן כי "אין הנידון דומה לראיה, דשם שאני דאותה
שעה לא קביעא וקמא בשבת והוא לא בגדר של איסור חפצא, אלא רק בגדר של איסור גבר
דקביל עליה זאת, בבחינת קבלה, ובידו היה שלא לקבל עליו, וכל שיש לו היתר מותר
אמירה, כמתבאר שם, ומה שאין כן בנידון זה שלדעת הב"י הוא איסור גמור מכח שבת
גופיה דקביעא וקיימא. ואם כן להנוהג כהב"י האיסור קביעא וקיימא עליו מכח
איסור חפצא של שבת, ולכן שפיר יש לומר דבכאן אסורה לו האמירה." – לא ניתן
ללמוד מדין תוספת שבת לנדון דידן. הסיבה לכך היא שבדין תוספת השבת, מי שקיבל עליו
את השבת הוא האדם. מצד הדין שבת עדיין לא נכנסה, אין חיוב על כלל ישראל שבארץ
לשמור עכשיו שבת, אלא הוא – בתור אדם סובייקטיבי, בתור פרט – החליט להוסיף זמן
אותו הוא שומר בקדושת השבת. ובניסוח של הציץ אליעזר: אין כרגע חפצא של שבת – היא
לא קיימת במישור האובייקטיבי, אלא רק במישור הסובייקטיבי – אצל הגברא, הפרט שקיבל
אותה מוקדם יותר.
לעומת זאת, במצב של מחלוקת הפוסקים יש ויכוח
על המציאות האובייקטיבית: האם מותר להחזיר את המרק הזה לפלטה או אסור. כל צד
במחלוקת טוען שהצד השני טועה. אם אני מחמיר, משמע מכאן שאני סובר שהשני טועה כשהוא
מיקל. זה לא כמו במצב של תוספת השבת שם אני מהדר להכניס את השבת מוקדם יותר אבל
ברור לי ולכולם שאין טעות במה שאחרים עוד לא קיבלו את השבת.
ולכן, מסיק הציץ אליעזר, מי שנוהג כאוסרים
לא יכול לומר למתירים שיעשו בשבילו מלאכה מסויימת. חשוב לציין שמותר לאוסרים
ליהנות מאותה המלאכה שנעשתה בשבת וכמו שכותב המשנה ברורה[10]: "וכל שיש ספק פלוגתא
בזה אי הוי בכלל בישול או לאו, או בשאר מלאכות כי האי גוונא, אין לאסור בדיעבד,
דכל האיסור הזה הוא רק מדרבנן שקנסוהו, וספקא דרבנן לקולא" וכן כותב הציץ
אליעזר.
אפשר לשאול על הציץ אליעזר אם נדון בבני
עדות שונות המצב שונה, שהרי הסיבה שהספרדי מחמיר והאשכנזי מיקל אינה נובעת מכך
שהספרדי סובר שהאשכנזי טועה, אלא מנהג אבותיו בידיו. כלומר, אם יגיע אשכנזי לפוסק
ספרדי וישאל אותו, האם מותר לי להחזיר את המרק, הפוסק יענה לו לפי שלפי מסורת
הפסיקה האשכנזית מותר לו? וצ"ע.
הרב משאש[11] סובר שכיוון שאין איסור על
חברו לבצע את המלאכה, אין איסור למחמיר לבקש ממנו לעשות אותה. הוא מסביר על פי
דברי הט"ז שהרשב"א מלמד אותנו שהכלל "מה שמותר לשליח, מותר למשלח
לומר לו לעשות" אינו עוסק רק בדין תוספת שבת אלא גם בשבת עצמה.
כחיזוק לדבריו הוא מביא שכך גם סובר המשנה
ברורה, שו"ע הרב ועוד:
"מכל מה שכתבנו נ"ל לפסוק
להלכה בנד"ד להתיר לו לספרדי לומר לו לאשכנזי לעשות דבר המותר לו לעשות
אע"ג דלדידיה אסור. אין באמירתו איסור כלל. ומותר ליהנות ממנה בשבת. בפרט
דנראה ברור דאמירה כזו אפילו לאוסרים אינה אלא מדרבנן. עיין בש"ע לרבינו זלמן
בהערה שם אות ח' שכן הוא. ולא תהיה אמירה זו יותר מאמירה לגוי שהיא אסורה
אע"ג דמותר לו לגוי, ואינה אלא שבות. וא"כ כיון שאיסור זה אינו אלא
מדרבנן. א"כ אף אם נעמיד דין זה במחלוקת. הלא ספיקא דרבנן לקולא. ואף
דקי"ל כדעת מר"ן. מ"מ בזה שדברי מר"ן גופיה מסופקים. לא יהיה
אלא שיש מחלוקת בפירוש. דבריו אומרים ספיקא דרבנן לקולא. זהו הנ"ל."
– פוסק הרב משאש, גם האוסרים לומר ליהודי אחר (שנוהג כמתירים) לבצע את המלאכה,
יודו שהאיסור הזה הוא איסור דרבנן. אם כך, יוצא מצב מעניין: השו"ע עסק בדין
תוספת שבת, אנחנו כמי שבאים אחריו מסופקים בשאלה האם ניתן להחיל את דבריו גם ביחס
לשבת עצמה, ומכיוון שאין דרך להכריע בין שתי הדעות נלך לפי הכלל של ספיקא דרבנן
לקולא ונתיר לומר ליהודי לבצע בשבילנו מלאכה.
כלומר, הרב משאש חולק על הציץ אליעזר וסובר
שמותר למחמיר לומר ליהודי ההולך כדעת המקילים לבצע עבורו מלאכה האסורה בשבת
לשיטתו.
עם זאת, לענ"ד, ניתן לענות על דברי הרב
משאש כך: במצב של ספק דרבנן באמת נפסוק לקולא, אבל כאן אין לאף אחד מהצדדים ספק,
מי שמחמיר – לא מסופק מה ההלכה, הוא מחמיר. ומי שמיקל גם כן אינו מסופק מה ההלכה –
הוא מיקל. כלומר, הרב משאש מבין את דעת הב"י בצורה המתירה אמירה בשבת – וברור
לו שמי שמחמיר טועה, ולעומת זאת – השיטה האוסרת מבינה אחרת וברור לה שמי שמתיר
טועה. אז לכל אחת מהשיטות אין ספק. כלומר, השיקול של ספק דרבנן לקולא לא שייך
לכאורה לעניינינו כיוון שאנו צריכים ללמוד את שיטת האוסרים ושיטת המתירים ולהכריע.
עם זאת עדיין סברתו של הרב משאש שכיוון
שליהודי ההולך בשיטת המתירים המלאכה מותרת בשבת, אם כן, גם להולך בשיטת המחמירים
יהיה מותר לומר לו לבצע את אותה המלאכה – היא סברה חזקה מאוד והוא מוכיח אותה מתוך
הבנה ודיוק בדברי הט"ז.
בנוסף לכך, הגרש"ז אוייערבך, בתשובה
העוסקת בשאלה האם מותר למי שאינו סומך על היתר מכירה לקנות פירות ממי שכן, פוסק
במפורש בשם המבי"ט והכתב סופר[12]: "גם הכתב סופר
בחיו"ד סי' ע"ז אע"ג שלא ידע כלל מהמבי"ט כוון לדבריו ועוד
הוסיף עליהם כמה ראיות, וכתב דמי שנוהג איסור באיזה דבר מסברא דנפשיה או מפני
שאוחז בשיטת האוסרים מותר לו ליתן משלו למי שנוהג היתר ואין בזה משום לפני עור ולא
משום מסייע ידי עוברי עבירה, כיון שגם חברו יודע שיש אוסרים אלא שהוא נוהג
כהמתירים, וגם אסיק דאפילו בכי האי גוונא שהנותן סובר שהוא ודאי אסור, ולפי דעתו
מי שמתיר אינו אלא טועה אפילו הכי שרי" – כלומר, כיוון שהם פוסקים כשיטת
המתירים, הדבר מותר להם ואין בקניית פירות ממי שסומך על היתר מכירה איסור של סחורה
בפירות שביעית.
הרב יעקב אריאל[13] משווה את דין העדות לדין מי
שמתפלל בבית כנסת מסויים ומביא ראיה ממחצית השקל "לדעת מחצה"ש מי
ששייך לביכנ"ס שקיבל עליו שבת אינו יכול לומר לחבירו מביכנ"ס אחר שעדיין
לא קיבלו עליהם שבת לעשות לו מלאכה, שבכגון זה אין הדבר תלוי בו אישית. ומאחר שרגע
קבלת השבת בביהכ"נ שלו מחייב גם אותו שוב אין הדבר תלוי בקבלתו האישית"
ולאחר מכן מעמיד את דברי בעל ערוך השלחן שיסכים לדברי מחה"ש בעניין של עדות
שונות. אבל לא הבנתי את דברי הרב כיוון שמחצית השקל מסביר את המחלוקת בין
הב"י והמג"א לבין הט"ז והב"ח, הוא אינו מכריע בין שתי השיטות,
ולהיפך.
לסיכום העניין:
א. למי שמחמיר בהלכה מסויימת למרות שיודע
שנפסק כמתירים או בגלל שלא ברור לו אם הלכה כאוסרים או כמתירים – מותר לבקש מהמתיר
לבצע מלאכה עבורו.
ב. למי שפוסק לאיסור כהלכה מסויימת: אם עושה
זאת כיוון שכך למד את הסוגיה וכך הכריע – יש מחלוקת בין הציץ אליעזר והגרש"ז:
שהציץ אליעזר אוסר ומהגרש"ז שמתבסס על הכתב סופר נראה לכאורה להתיר. אך על
פניו נראה שבמצב זה יש ללכת לכיוון החומרא שהרי האוסר, אוסר בצורה מוחלטת וחושב
שהמתיר טועה. בכל מקרה, מותר לאוסר ליהנות ממלאכת שבת של המתיר.
ג. למי שפוסק להחמיר כיוון שכך מנהג אבותיו
(כגון בחילוקי עדות) – נראה שיש יותר מקום להקל ולומר לבן העדה המקילה לבצע בשבילו
את אותה המלאכה. אך כיוון שיש חשש לפריצת החומות ודיני השבת נראה להתיר לעשות זאת
רק במקום צורך (וכן פסק הגר"ע יוסף[14]).
[1] דף קנ"א עמוד א'
[2] בפירושו על הגמרא שם
[3] על הרי"ף שעל הגמרא שם
[4] חלק ז' תשובה ה'
[5] סימן רס"ג
[6] שם
[7] שם סק"ג
[8] שם סעיף י"ז
[9] חלק י"ח סימן ל"ב
אות ד'
[10] סימן שי"ח סק"ב
[11] שמש ומגן חלק ג' חלק אורח
חיים סימן י"ד
[12] שו"ת מנחת שלמה חלק א'
סימן מ"ד
[13] באהלה של תורה חלק ה' סימן
כ"ג
[14] עיין בחזון עובדיה חלק ד' עמוד שצ"ז ואילך
תגובות
הוסף רשומת תגובה