בגלל תרנגול ותרנגולת נחרבה העיר טור מלכא
בס"ד
כחלק
מאגדות החורבן מספרת הגמרא במסכת גיטין[1] (תרגול לאחר הציטוט): "אתרנגולא
ואתרנגולתא חריב טור מלכא דהוו נהיגי כי הוו מפקי חתנא וכלתא מפקי קמייהו תרנגולא ותרנגולתא
כלומר פרו ורבו כתרנגולים יומא חד הוה קא חליף גונדא דרומאי שקלינהו מינייהו נפלו עלייהו
מחונהו אתו אמרו ליה לקיסר מרדו בך יהודאי אתא עלייהו הוה בהו ההוא בר דרומא דהוה קפיץ
מילא וקטיל בהו שקליה קיסר לתאגיה ואותביה אארעא אמר ריבוניה דעלמא כוליה אי ניחא לך
לא תמסריה לההוא גברא לדידיה ולמלכותיה בידיה דחד גברא אכשליה פומיה לבר דרומא ואמר
הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו דוד נמי אמר הכי דוד אתמוהי קא מתמה
על לבית הכסא אתא דרקונא שמטיה לכרכשיה ונח נפשיה אמר הואיל ואיתרחיש לי ניסא הא זימנא
אישבקינהו שבקינהו ואזל, איזדקור ואכלו ושתו ואדליקו שרגי עד דאיתחזי בליונא דגושפנקא
ברחוק מילא אמר מיחדא קא חדו בי יהודאי הדר אתא עלייהו א"ר אסי תלת מאה אלפי שליפי
סייפא עיילו לטור מלכא וקטלו בה תלתא יומי ותלתא לילוותא ובהך גיסא הלולי וחנגי ולא
הוו ידעי הני בהני בלע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אלו ששים
רבוא עיירות שהיו לו לינאי המלך בהר המלך דאמר רב יהודה אמר רב אסי ששים רבוא עיירות
היו לו לינאי המלך בהר המלך וכל אחת ואחת היו בה כיוצאי מצרים חוץ משלש שהיו בהן כפלים
כיוצאי מצרים"
על
תרנגול ותרנגולת נחרבה "טור מלכא" – העיר הר המלך. מנהג היה שהיו
מוציאים חתן וכלה ומוציאים לפניהם תרנגול ותרנגולת, כסימן לברכה, "פרו ורבו
כתרנגולים". יום אחד עברה גונדה (גדוד) של רומאים. לקחו מהם את התרנגול
והתרנגולת. התנפלו עליהו היהודים והכו אותם. באו ואמרו לקיסר: מרדו בך היהודים! בא
עליהם.
בין
היהודים היה אדם בשם "בר דרומא" שהיה יכול לקפוץ מיל ולהרוג ברומאים.
לקח הקיסר את כתרו והניחו על הארץ. אמר: ריבון העולמים כולו! אם נוח לך, אל תמסור אותי
ואת מלכותי בידיו של איש אחד. הכשיל הקב"ה את פיו של בר דרומא והוא אמר: "הֲלֹא אַתָּה אֱלֹקִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא
תֵצֵא אֱלֹקִים בְּצִבְאוֹתֵינו". אבל דוד גם אמר כך, ומדוע יש בעיה באמירה זו? דוד היה תמה
(משתומם). נכנס בר דרומא לבית הכיסא, בא דרקון ושלף את מעיו, ומת. אמר [הקיסר]:
הואיל וארע לי נס הפעם, אעזוב את היהודים. עזב אותם והלך.
התרברבו
[היהודים], אכלו ושתו והדליקו נרות עד שנראה הרושם שמשאיר חותם במרחק מיל. אמר
[הקיסר]: היהודים שמחים לאידי! חזר ובא עליהם. אמר רבי אסי: שלוש מאות אלף שולפי
סייף נכנסו לטור מלכא והרגו בה שלושה ימים ושלושה לילות, ובצד השני היו חתונות
וחגיגות ולא ידעו אלה באלה. "בִּלַּע
ה' וְלֹא חָמַל אֵת כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב". כאשר בא רבין, אמר רבי יוחנן: מיהם נאות יעקב? אלו
שישים ריבוא (שש מאות אלף) עיירות שהיו לו לינאי המלך בהר המלך. שאמר רב יהודה אמר
רב אסי: שישים ריבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך, וכל אחת ואחת היו בה
כיוצאי מצרים, חוץ משלוש שהיו בהן כפליים כיוצאי מצרים.
אגדות
החורבן מתמקדות בשלש ערים: ירושלים, הר המלך וביתר. כל עיר מאופיינת בתכונות
אחרות. תכונתה של הר המלך היא הברכה. יש לה שפע רב מאוד של אנשים, רכוש אוכל, אור.
הברכה היתה שורה שם. אך יותר ממה שהיתה הברכה שרוייה בהר המלך היא היתה מה שמנחה
את תושבי המקום, המוטיב המרכזי בחייהם היה למשוך כמה שיותר ברכה ולכן לפני כל זוג
שהתחתן היו מעבירים תרנגול ותרנגולת שמסמלים את ריבוי הילדים – את המשך הברכה
והשפע.
והנה,
יום אחד מגיעים חיילים רומאים ולוקחים מאנשי המקום את אותם קמיעות של ברכה, את
התרנגולים. הרומאים, צאצאי עשיו, מי שמנסים להשתלט על העם ולקחת ממנו את הברכה. כך
היהודים ראו את הרומאים ולכן תגובתם למקרה היתה כל כך קיצונית עד שתקפו את אותה
פלוגת חיילים.
מעניין
לציין שהמושג "גונדא דרומאי" מופיע במקום נוסף בגמרא גם במסכת עבודה זרה[2] שם מסופר על אונקלוס שלאחר
שהתגייר, שלח אחריו קיסר רומי גדוד של רומאים על מנת לשכנעו לחזור – אבל בסיפורו
של אונקלוס, כל גדוד שהגיע ונפגש עימו, התגייר. כלומר, יש כאן שני סוגים של מפגשים
בהם הרומאים מגיעים לקחת משהו מהיהודים: מפגש חיובי עם אונקלוס שבעקבותיו גדוד
הרומאים מתגייר ומפגש שלילי עם אנשי טור מלכא שבעקבותיו הרומאים מוכים ומתים.
עם
זאת, גם בסיפור שלנו יש כניעה של הקיסר
הרומי בפני הקב"ה. אנו לומדים על אדם בשם בר-דרומא (שאינו קשור בהכרח לבר
כוכבא) שהיה לו כוח עצום, הוא זכה לברכה ושפע אדירים מה שאפשרו לו לנצח את
הרומאים. הקיסר פחד שאותו בר דרומא יצליח לבדו לנצח את רומי ולכן הוריד את כתרו
והתפלל להקב"ה לעזרה. יש כאן נקודה מעניינת, בניגוד למפגש של הרומאים עם
אונקלוס שם ההתקרבות להקב"ה נבעה מתוך כבוד כאן ההתקרבות נובעת מתוך פחד.
בעומק
הדברים בר דרומא וטור מלכא מייצגים רעיון עמוק יותר, הם מייצגים את הקשר העמוק בין
הקב"ה לעם ישראל, מתוך הקשר והחיבור הזה מגיעה ברכה מרובה. קיסר רומי מייצג
את מי שרוצה את הברכה הזו אך הוא מבין שבמצב הנוכחי אין לו סיכוי. היחס בין עם
ישראל לאדום הוא יחס הפוך, כשישראל מצליחים אדום נופלים וכשאדום מצליחים ישראל
נופלים. הדבר מבוטא בצורה עמוקה בגמרא במסכת שבת[3] שמספרת שכשחטא שלמה המלך הגיע
המלאך גבריאל (שמייצג את מידת הדין), נעץ קנה בים וממנו נעשה כרך גדול של רומי –
ברגע שישראל חטאו רומי הופיע.
ולכן
מחליט הקיסר להיכנע בפני הקב"ה ולבקש ממנו לרחם על מלכותו. אך מדוע האזין
הקב"ה לתפילתו של הקיסר? אלא שכאן אנחנו מגיעים לאחת הנקודות המרכזיות של
האגדה. הברכה והשפע הרב הביאה להסתאבותם של ישראל, "וישמן ישורון ויבעט"[4]. כל השפע שהגיע לאנשי טור מלכא
נוצל לתועלתם האישית בלבד, הם לא הכירו בטובתו של הקב"ה. כשהקב"ה מכשיל
את בר דרומא, הוא בסך הכל גרם לו לומר במילים את הצורה שבה הוא חי ומתנהג. באיזה
עולם אדם בעל כוחות כל כך אדירים ולא אנושיים מסוגל לומר להקב"ה שהוא עזב
אותו? עד כמה צריך להיות עז פנים וכפוי טובה בכלל לחשוב ככה?
אבל
בר דרומא הוא דמות מייצגת, כפי שהוא היה מתנהג כך אנשי העיר טור מלכא, או במילים
אחרות עם ישראל לפני החורבן, היו מתנהגים. לעם היה כל כך הרבה שפע ויכולת להשפיע
טוב אבל כל אחד היה מרוכז בעצמו בלי לראות בכלל את מי שלידו (כפי שנראה בהמשך) וקל
וחומר את מי שנתן לו את השפע. תרבות שפע ללא ערכים היא תרבות שמסתאבת והופכת
לשבירה וחלשה.
בנקודה
זו אנו מגיעים לשיא האבסורד, אם ידיהם של היהודים הרגו את גדוד הרומאים הרי שקולו
של המלך גם להקב"ה לפגוע בגיבורים – במקום שהקול יהיה קול יעקב והידיים ידי
עשיו, התפקידים התהפכו והקול קול עשיו והידיים ידי יעקב.
עם
ישראל לא ידע לנצל את השפע לטובה ומשהו בו הפך להיות עשיו – שהתברך בשפע ארצי.
במקום לקדש את השפע העם שקע בו.
ומי
הורג את בר דרומא? הדרקון. דרקון בלשון הגמרא הוא נחש גדול. הנחש, שסיבב על אדם את
קללת המוות מסובב גם כאן את מותו של בעל השפע שהתסאב. כלומר, בתוך חורבן הבית יש
אלמנטים של חטא אדם הראשון והשלכות כמו אותן ההשלכות בעקבות חטא האדם הראשון והוא
עליית קרנם של כוחות הטומאה, של העלם ממשלתו של הקב"ה והעדר הקשר והברכה ממנו
אל העולם ככלל ואל ישראל בפרט.
קיסר
רומי רואה זאת ומחליט שלא לפגוע ביהודים, אך במקום שהיהודים יודו להקב"ה הם
חוגגים ושמחים ללא שום מילת תודה, להיפך, הם מתרברבים. מה שגורם לקיסר לשוב ולהרוג
בהם. אבל מה שמעניין הוא שהגיעו המון רומאים לפגוע בהם ובזמן שצד אחד מתים, בצד
השני של העיר היהודים היו כל כך עסוקים בעצמם עד שהמשיכו את החגיגות שלהם ובכלל לא
היו מודעים למתרחש.
הסיפור
של טור מלכא בא להמחיש לנו את הפספוס הגדול של עם ישראל שהיה לו חיבור כל כך חזק
עם ריבונו של עולם ויכולת להמשיך את השפע והברכה לכל הסובבים אבל הסתאב, לא הכיר
תודה. עד כדי כך התרחק העם עד שנעשה מנותק יותר מעשיו.
אם
בסיפור של קמצא ובר קמצא הדגש הוא בין אדם לחבירו הרי שבסיפור התרנגול והתרנגולת
הוא בין אדם למקום.
תגובות
הוסף רשומת תגובה