החיוּת של בית השמש העולה
בס"ד
אי
שם בשנת 1964 ישב בוב דילן ברכבו, ברדיו הושמע שיר ישן בביצוע חדש של להקת
"החיות". את השיר הוא הכיר היטב, שהרי היה זה שיר שהוא עצמו ביצע שנתיים
לפני, גם אם בגרסה מעט אחרת. ברגע שסיים לשמוע את השיר כל כך התלהב עד שעצר את
מכוניתו, קפץ החוצה והיכה בתדהמה על מכסה המנוע. השיר היה "בית השמש
העולה"[1]:
ישנו
בית בניו אורלינס
המכונה "בית
השמש העולה"
שהרס את חייהם של
נערים מסכנים רבים
ואלוקים עדי שאני
אחד מהם.
אמא
שלי הייתה תופרת
שתפרה לי את מכנסי
הג'ינס הכחולים
אבא שלי היה מהמר
שם למטה, בניו
אורלינס.
הדבר
היחיד שמהמר צריך
הוא מזוודה ותא מטען
והזמן היחיד שהוא
מרוצה
זה כשהוא שתוי.
הו
אמא, התרי בילדיך
לא לעשות את שעשיתי
אני
לבזבז את חייהם בחטא
ובסבל
בבית השמש העולה.
יש
רגל אחת על הרציף
והשנייה על הרכבת
אני חוזר לניו
אורלינס
לשאת את הכבל והכדור
שלי
ישנו
בית בניו אורלינס
המכונה "בית
השמש העולה"
שהרס את חייהם של
נערים עניים רבים
ואלוקים, אני יודע,
שאני אחד מהם.
השיר
מתאר את מצוקתו הקשה של הגיבור, את החטא וההתמכרות בהם נמצא ועל אובדן דרכו. הוא
לא מסוגל להשתחרר מאותו מקום נורא שמסמל את התדרדרותו המוסרית והנפשית וכל הזמן
חוזר אליו. הדבר היחיד שמסוגל לעשות הוא לפנות לאימהות באשר הן ולהזהירן שיתרו
ויזהירו את ילידיהן שלא יפלו לשם כמו שהוא נפל.
השיר,
מתאר ייאוש מוחלט של האדם מעצמו עקב חטאיו ואינו נותן לזה מענה – החוטא נידון
לאבדון, להשתייכות לבית עם שם כל כך ציני "השמש העולה".
בדרך
כלל אנחנו תופסים את עצמנו כאנשים טובים. אנחנו מכירים את עצמנו בתור מי שנותנים
צדקה, עוזרים לחברים שלנו ובסך הכל מסתדרים עם הסובבים אותנו. לפעמים יש לנו
החלקות או נפילות אבל זה לא נורא, מי לא נופל מידי פעם – קורה. אבל בדיוק כשאנחנו
לא מוכנים פתאום מגיעה נפילה רצינית יותר – יש כאלה שזה יתבטא בקללה עסיסית שיצאה
להם מהפה, יש מי שיודע שעשה פאשלה וכדי להסתיר אותה ימצא את עצמו משקר ומסתבך
בעקבות השקר ומוסיף עוד שקר. יש מי שיפול בדברים חמורים יותר ולא יבין איך הגיע למצב
זה. וכשזה מתרחש, כשהנפילה באה – היא טורפת את הקלפים, שמה בפנינו מראה שאי אפשר שלא
להביט בה, מצביעה עלינו ואומרת: "תראה מה עשית". ואני, שאני אדם טוב בסך
הכל, לא מבין איך הגעתי לאן שהגעתי. וההבנה הזו כל כך קשה וכל כך חזקה שהתגובה
הראשונה עלולה להיות ייאוש מוחלט. זה יבוא לידי ביטוי בעצבות קשה ומרירות, החוטא
עלול להיכנע למצב הקיים ולהתדרדר עוד יותר.
הנקודה
הכי קשה בשיר לדעתי מבוטאת בבית הבא:
יש
רגל אחת על הרציף
והשנייה על הרכבת
אני חוזר לניו
אורלינס
לשאת את הכבל והכדור
שלי
הגיבור
של השיר נמצא בנקודת החלטה בחייו, הוא היה יכול להציל את עצמו, יש לו רגל אחת על
הרציף אם יסמוך עליה ולא יעלה על הרכבת, הוא לא יגיע לניו אורלינס, הוא ינצל ויבנה
לעצמו עתיד חדש. אבל הגיבור נכנע ועולה לרכבת שתיקח אותו לאובדנו.
היהדות
שמה למטרה להילחם בציור אותו מעביר לנו השיר, בין המתארים היטב את תפיסתה הוא רבי
נחמן מברסלב[2]
"וַאֲפִלּוּ מִי
שֶׁהוּא, חַס וְשָׁלוֹם, בַּמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם,
רַחֲמָנָא לִצְלָן אֲפִלּוּ אִם מֻנָּח בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת, רַחֲמָנָא
לִצְלָן אַף עַל פִּי כֵן אַל יִתְיָאֵשׁ עַצְמוֹ, וִיקַיֵּם "מִבֶּטֶן
שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי" (יוֹנָה ב) וְיַחֲזִיק עַצְמוֹ בַּמֶּה שֶׁיּוּכַל
כִּי גַּם הוּא יָכוֹל לַחֲזר וְלָשׁוּב וּלְקַבֵּל חִיּוּת מֵהַתּוֹרָה עַל יְדֵי
הַצַּדִּיק הַנַּ"ל וְהָעִקָּר לְחַזֵּק עַצְמוֹ בְּכָל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר
[כִּי אֵין שׁוּם יִאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל...וַאֲמָרָם בְּכחַ גָּדוֹל
וּבְעַמְקוּת נִפְלָא וְנוֹרָא מְאֹד כְּדֵי לְהוֹרוֹת וּלְרַמֵּז לְכָל אֶחָד
וְאֶחָד לְדוֹרוֹת שֶׁלּא יִתְיָאֵשׁ בְּשׁוּם אפֶן בָּעוֹלָם, אֲפִלּוּ אִם
יַעֲבר עָלָיו מָה] וְאֵיך שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ אִם נָפַל לְמָקוֹם שֶׁנָּפַל, רַחֲמָנָא
לִצְלָן, מֵאַחַר שֶׁמְּחַזֵּק עַצְמוֹ בַּמֶּה שֶׁהוּא עֲדַיִן, יֵשׁ לוֹ
תִּקְוָה לָשׁוּב וְלַחֲזר אֵלָיו יִתְבָּרַך". – המשפט המפורסם של רבי
נחמן שלא משנה היכן האדם נמצא, אין לו להתייאש מעצמו אלא יחזק את עצמו "במה שהוא
עדיין" – כלומר ידגיש בפני עצמו מה הוא כן. במה הוא טוב? איזה מעשים טובים הוא
עשה. גם לאדם החוטא יש הרבה מעשים טובים – פושעי ישראל מלאין מצוות כרימון[3].
אבל
כיצד ניישם זאת? מאיפה מתחיל האדם החוטא ומיואש להרים את עצמו, אלו נקודות טובות
נשארו בו בכלל. כותב הרב קוק באורות התשובה[4]: "היאוש שבא בתוך הלב
הוא בעצמו מורה על מרדות פנימית עדינה, הנובעת מתוך הכרה עליונה של מוסר ושל
קדושה, על כן ראוי הוא שהיאוש בעצמו יחזק לבו של אדם, שלא יפחד וישוב מכל חטא
בתשובה מלאה שלוה ואומץ רוח" – דווקא הייאוש שנוצר כתוצא מהחטא יכול לתת
לאדם מוטיבציה. עצם זה שכל כך מר לו מוכיח שהוא אינו שייך לעולם החטא, שהוא זר לו.
המרירות הזו היא כמו חיישן שמפעיל את האזעקה הפנימית של האדם, היא מתריעה ואומרת:
זה לא אתה, זה לא חלק ממך! כעת יכול שוב האדם להביט על עצמו בעיניים אחרות ולומר:
נכון, נפלתי, אבל זה לא אני. עובדה שאני נרתע כל כך מעצמי ומהאופן בו התנהגתי. ומתוך
כך יכול לשוב בתשובה על חטאו. וכמו שכותב רבי נחמן "ומה שמחזק עצמו במה שהוא
עדיין" – הוא עדיין הוא.
אופן
יישום נוסף בא לידי ביטוי בהבנה שגדולתנו המוסרית והרוחנית באה לידי ביטוי בהמון
מעשים שאיננו נותנים עליהם את הדעת בכלל: עזרה לקולגה בעבודה לפתור בעיה, הליכה
לסופר כדי לקנות מספר מוצרים שחסרים לארוחת ערב (זו נחשבת מצווה הכלולה בתוך מצוות
הצדקה או גמילות חסדים, ואין כאן המקום להאריך), כוונה בברכת "שהכל נהיה
בדברו" ועוד מצוות ופעולות מוסריות רבות שאיננו חושבים עליהם בכלל.
דווקא
בית השמש העולה, עולם החטא, יכול להוות את המקום ממנו מתרומם האדם. דווקא מתוך
הגועל וחוסר ההזדהות מבית השמש העולה לומד האדם שהוא אינו שם ומעולם לא היה שם.
ונסיים
בדברי הרמב"ם[5]:
"כמה מעולה מעלת התשובה אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל שנאמר "עונותיכם
היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם"...והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר "ואתם הדבקים
בה' אלהיכם" צועק ונענה מיד שנאמר "והיה טרם יקראו ואני אענה" ועושה
מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה שנאמר "כי כבר רצה האלהים את מעשיך" ולא עוד
אלא שמתאוים להם שנאמר "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות"".
תגובות
הוסף רשומת תגובה