עשרה בטבת - מדוע המצור מהווה את תחילת החורבן?

 

בס"ד

בספר מלכים ב'[1] מסופר על תחילת המצור על ירושלים: "וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב: וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ", ובינתיים בגלות, באותו היום, נגלה הקב"ה אל יחזקאל ומספר לו על המצור:"ויהי דבר ה' אליי בשנה התשיעית בחודש העשירי בעשור לחודש לאמר: בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה"[2].

אבל מה משמעות הצום? מה מיוחד בתחילת המצור שדווקא עליו אנחנו צמים? למה שלא נצום על היום בו התקבלה ההחלטה של הבבלים לכבוש את ירושלים והם החלו בצעידה שלהם לארץ ישראל? מדוע לא נצום על היום שבו התנבא הנביא על חורבן הבית? הרי יש עוד נקודות ציון היסטוריות אליהן אין אנו מתייחסים! מה גם שהמצור עצמו עדיין לא מהווה את החורבן, הוא הגיע הרבה לאחר מכן אז מדוע שנצום דווקא ביום בו החל המצור?

צריך להדגיש, מצור איננו רק פעולה צבאית, הוא מצב קיומי. כשעושים מצור שוללים מהנצורים את היכולת לפעול בעולם באופן יזום. כל האפשרויות נסגרות בפניהם, והם עוברים ממצב של יצירה למצב של תגובה.

עם זאת, אנו רואים שבהיסטוריה של עם ישראל היו מצבים נוספים של מצור שהובילו לתוצאות הפוכות לגמרי מזה בו אנו עוסקים. המצור הראשון היה בתקופת יהורם מלך ישראל. בן הדד השני מלך ארם, צר על שומרון. המצב היה כל כך קשה עד שבשווקיה של העיר ראש של חמור היה נמכר בשמונים כסף וצואת יונים בחמישה כסף. באחד הימים יצא מלך ישראל מביתו ואז ניגשה אליו אישה וביקשה אוכל. במהלך שיחתם גילה המלך שהיא סיכמה עם חברתה שיאכלו את בנה ביום האתמול ולמחרת את בן חברתה, אך כשהגיע יום המחרת, חברתה העלימה את הילד. כששמע המלך את הסיפור הוא כל כך נחרד עד שקרע את בגדיו, ובסופו של דבר התגלגל הסיפור כך שהבין שהרעה הגיעה מהקב"ה, מה שגרם לכך שהוא והעם חזרו בתשובה. בעקבות כך נעשה נס וארבעה מצורעים גילו שמחנה ארם נטוש, העם יצא ובכך נגמר סיפור המצור.

המצור השני היה בתקופתו של חזקיהו מלך יהודה. לאחר נפילת שומרון והגלית עשרת השבטים על ידי סנחריב מלך אשור הוא המשיך במסעו לירושלים וצר עליה עם מאה שמונים וחמישה אלף חיילים. רבשקה עמד בפני חומת ירושלים, גידף את חזקיהו והטיל פחד על מי שעמד על החומה והאזין לו: "וַיַּעֲמֹד, רַבְשָׁקֵה, וַיִּקְרָא בְקוֹל-גָּדוֹל, יְהוּדִית; וַיְדַבֵּר וַיֹּאמֶר, שִׁמְעוּ דְּבַר-הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר: כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ, אַל-יַשִּׁא לָכֶם חִזְקִיָּהוּ:  כִּי-לֹא יוּכַל, לְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ:וְאַל-יַבְטַח אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ אֶל-ה' לֵאמֹר, הַצֵּל יַצִּילֵנוּ ה'; וְלֹא תִנָּתֵן אֶת-הָעִיר הַזֹּאת, בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר.  לא אַל-תִּשְׁמְעוּ, אֶל-חִזְקִיָּהוּ...אַיֵּה אֱלֹהֵי חֲמָת וְאַרְפָּד, אַיֵּה אֱלֹהֵי סְפַרְוַיִם--הֵנַע וְעִוָּה:  כִּי-הִצִּילוּ אֶת-שֹׁמְרוֹן, מִיָּדִי: מִי בְּכָל-אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת, אֲשֶׁר-הִצִּילוּ אֶת-אַרְצָם מִיָּדִי כִּי-יַצִּיל ה' אֶת-יְרוּשָׁלִַם, מִיָּדִי...וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּה אֲשֶׁר-עַל-הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן-אָסָף הַמַּזְכִּיר, אֶל-חִזְקִיָּהוּ--קְרוּעֵי בְגָדִים; וַיַּגִּדוּ לוֹ, דִּבְרֵי רַבְשָׁקֵה."[3]

כתגובה לכך, חזקיהו קרע את בגדיו והתפלל להקב"ה. ישעיהו שלח אליו, אל תדאג יהיה בסדר, ואכן באותו לילה מגיע מלאך ומכה את כל החיילים, מלך אשור חוזר לארצו ובניו מתנקשים בו.

מדוע המצור על בבל שונה? מדוע הצליחו בתקופת יהורם המלך ובתקופת חזקיהו לשבור אותו וכעת לא? אלא שמצור נשבר רק כשיש לאדם ולעם מטרה גדולה מההישרדות. כשאין מטרה, ההישרדות עצמה הופכת למאבק חסר משמעות.

אם בשני המקרים הקודמים העם חוזר בתשובה הרי שכאן הסיפור שונה. המצור הזה בא לעם שכבר מנותק מהקב"ה, שאין לו כבר תוחלת ותקווה. בימי צדקיהו לא ניטש ויכוח על משמעותה של ירושלים והאם מקיימת את תפקידה או לא, אלא על סיכויי ההישרדות שלה. השאלות היו מדיניות וצבאיות בלבד. כל מה שנותר היה הרצון לשרוד. במצב כזה, המצור אינו גזירה חיצונית אלא חשיפה של חורבן וריק פנימי שכבר קיים בעם. עם ישראל הגיע לשפל עמוק מאוד אך ביטויי החורבן שלו עוד לא התממשו, החיים עדיין התנהלו כסדרם. השפל הזה כרסם עוד ועוד בחברה עד כדי כך שגרם לקבלת החלטות שגויות ולהתרחקות מאזהרות הנביאים שלא לשתף פעולה עם מצרים (עם ישראל חשב שהמצרים ינצחו את הבבלים, בעוד שירמיהו מזהיר אותם במפורש שלא להסתמך על מצרים).

השחיתות וההתרחקות מהקדוש ברוך ה' כרסמו לאט לאט בקרבי החברה עד שלא נותר ממנה כלום, נשארה מסגרת חלולה שהמשיכה לחיות מכח האינרציה. כאשר חברה עסוקה רק בהישרדות, היא מפסיקה להאמין שיש ערך לעצם קיומה. במצב כזה, גם אם תינצל, אין לה עתיד. המצור היה האבן הראשונה שנפלה מבית המקדש והחלה בתהליך חורבנו כיוון שכל כולו של המקדש מבוסס על זהות וקשר לריבונו של עולם. המקדש אינו נופל בגלל מצור, הוא נופל כשכבר אין חברה שמבקשת דרכו משמעות.

צום עשרה בטבת אינו בא להתאבל על משהו שאבד, אלא מהווה תמרור אזהרה מפני מצב שבו עוד לא חרב דבר,  אבל כבר אין על מה להילחם.

---

[1] פרק כ"ה פסוקים א'-ב'

[2] יחזקאל פרק כ"ד פסוקים א'-ב'

[3] מלכים ב' פרק י"ח פסוקים כ"ח – ל"ז