ג'ק והאפונים
בס"ד
סיפורים
לא נועדו רק כדי להרדים ילדים, הם נושאים על גבם תרבות שלימה ומסרים תת הכרתיים שעוברים
מדור לדור. כשמנתחים אותם ניתן למצוא רבדים עמוקים שטבועים עמוק בגנטיקה האנושית. האחים
גרים קיבצו סיפורי עם שסופרו מהורה לילדיו במהלך הדורות, סיפורים שעברו גלגולים שונים
ורבים ומה שנשאר מהם הוא עמוד השדרה הרעיוני. כך הדבר גם לגבי הסיפור הבא: ג'ק והאפונים.
הרעיון שעמד בבסיסו חוזר אלפי שנים אחורה, לזמנים קדומים בהם אנשים אחרים הסתובבו
על כדור הארץ.... אבל מה לסיפור זה ולשיעור תורה?
ראשית
נחזור בקצרה על עיקרי הסיפור:
בעיירה
קטנה חי ג'ק, ילד עני אך סקרן, עם אמו ופרה אחת שהייתה כל רכושם. יום אחד יצא ג'ק
לשוק למכור את הפרה, אך בדרך פגש איש זר שהציע לו כמה אפונים מסתוריים והבטיח שהם
קסומים. ג'ק, מתוך תמימות ותקווה, הסכים לעסקה. כשחזר הביתה אמו כעסה מאוד והשליכה
את האפונים מהחלון.
בלילה
קרה נס: מן האדמה צמח גבעול עצום, גבוה כל־כך עד שנעלם בעננים. עם אור הבוקר ג'ק
טיפס עליו והגיע לארמון מוזר בשמיים, שבו גר ענק אימתני. בתוך הארמון גילה ג'ק
אוצרות פלא: תרנגולת שמטילה ביצי זהב ונבל שמנגן מעצמו. באומץ ובתושייה לקח אותם
כדי להציל את אמו ואת עצמו מן העוני.
בביקורו
האחרון גילה אותו הענק ורדף אחריו עד למטה. ג'ק גלש במהירות, אחז בגרזן וחתך את
הגבעול. הענק נפל, והאיום נעלם. מאז חיו ג'ק ואמו בעושר ואושר עד עצם היום הזה.
סיפור
זה הודפס כפרודיה בשנת 1734 תחת השם "ג'ק ספריגינס והשעועית המכושפת",
אלא שהפרודיה היתה על גירסה קדומה יותר של הסיפור. מקורה של הגירסה המוכרת כיום
בעולם ואותה סיפרנו היא ב-1890 ונכתבה על ידי ג'וזף ג'ייקובס (יהודי שנולד בסידני
בשנת 1854). אם נלך יותר אחורה השורה "פי פיי פו אני מריח דם של אנגלי"
כבר נמצאת אצל שייקספיר ב"מלך ליר" (1605) ושייקספיר עצמו מצוטט משפט עתיק
שמיוחס לעוגים וענקים. לדעתו של צ'ארלס מקי מקור המשפט הוא בשפה הגאלית העתיקה ופירושו:
"הנה אוכל שטוב לאכול, מספיק כדי לספק את רעבוני".
הרעיון של מאבק האנושות בענקים מופיע לאורך הדורות העתיקים במגוון רחב של תרבויות: ב'אודיסאה' של הומרוס, אודיסאוס מעוור את הקיקלופ פוליפמוס, ענק חד-עין שטורף אנשים וחי במערת הרים.
חוקרים
משנת 2016 מצאו שתבנית העלילה של ג'ק ואפוני הפלא חוזרת על עצמה בסיפורי עמים
שונים תבנית עלילה כאמור 'הילד שגנב את אוצר העוג'. ילד עני, שומר מפלצתי וגניבה
נועזת מעולם שמעבר, זה מופיע באנגליה, איטליה, סקנדינביה, הודו ועוד.
המקבילה
המובהקת ביותר לסיפור שאנו עוסקים בו הוא הסיפור מהמיתולוגיה היוונית על פרומתאוס:
בראשית הימים ריחם פרומתאוס, אחד מן הטיטאנים, על בני האדם שחיו בחשכה ובקור. הוא
ראה את סבלם והחליט להמרות את פי זאוס, מלך האלים. בחשאי טיפס אל האולימפוס, גנב
גחל בוער מאש האלים והביא אותו לבני האדם. עם האש למדו בני האדם לבשל, להתחמם
וליצור - והעולם החל להשתנות. גם כאן אנו רואים את התבנית של החלש שגונב מהחזק שנמצא
אי שם בממלכה שמעבר.
הבא
נשווה את הסיפורים הללו, ג'ק והאפונים ופרומתיאוס, להלכה מעניינת בשולחן ערוך שעוסקת
בהבדלה שאנו עושים במוצאי השבתות[1]: "מברך על הנר בורא
מאורי האש אם יש לו ואינו צריך לחזור אחריו..." – מברכים על הנר, ואם אין
נר, לא צריך להתחיל לחפש במיוחד. אם מאוחר יותר באותו הלילה יזדמן לאדם נר, יברך
עליו אז[2]. מביא המשנה ברורה את מקורה של
ההלכה[3]: "משום דתחלת ברייתו
הוי במוצאי שבת כדאמרינן בפסחים דף נ"ד: במוצאי שבת נתן הקב"ה דעה באדם הראשון
וטחן ב' אבנים זו בזו ויצא מהן אור..." – מדוע מברכים על אור הנר במוצאי
שבת? כיוון שבאותו הזמן גילה הקב"ה לאדם הראשון כיצד ליצור את האש. גירסה
נוספת של העניין נמצאת במדרש בראשית רבה[4]: "ל"ו שעות שימשה
אותה האורה, שנים עשר של ערב שבת, וי"ב של לילי שבת וי"ב של שבת, כיון
ששקעה החמה במ"ש התחיל החושך ממשמש ובא ונתירא אדם הראשון...מה עשה
הקב"ה זימן לו שני רעפים, והקישן זה לזה ויצא מהן אור ובירך עליה" –
המדרש מספר שמבריאת האדם ביום שישי עד מוצאי השבת הראשונה לעולם האור האיר ברצף. כיוון
שהגיע מוצאי שבת החלה השמש לשקוע והאדם פחד שמה בעקבות חטאו הגיע המוות לעולם
כיוון שראה את העולם גווע לנגד עיניו כשהחושך ירד. הקב"ה ריחם על האדם וזימן
לו שני אבנים ולימד אותו כיצד ליצור אור, אש.
מסביר
הרב אורי שרקי, שבאמצעות מדרש זה אנו רואים את ההבדל המהותי והעמוק בין האופן שבו אנו
תופסים את היחס שבין הא-ל והאדם לבין התפיסה המצויה בשאר העולם. באגדות העמים האדם
צריך לגנוב מהאל כדי להשיג דברים, פרומתאוס גונב אש מזאוס, ג'ק גונב את התרנגולת
מהענק. העולם העליון לא רוצה לשתף פעולה עם האדם, הוא עויין לו ומנסה לפגוע בו
ולהקטין אותו. לעומת זאת במדרש אנו רואים כיוון אחר לגמרי, הא-ל חפץ בהצלחתו של
האדם, הוא מרחם עליו ורוצה בטובתו.
האדם
חטא, לפי הדין היה עליו להכחד, אך הקב"ה אינו רוצה בכך, הוא מגלה לו כיצד
ניתן להתנהג בעולם חשוך וכיצד ניתן להתחיל לתקן את העולם אליו נקלע לאחר חטאו.
באגדות העמים האדם צריך לחטוא, צריך לגנוב מגבוה, אחרת לא יוכל להתקיים. לאל אין
חפץ בבני האדם, קיומם חסר ערך, הם נועדו לשרוד.
אגדות
העמים מבטאו ניכור עויינות ופחד ממה שמעבר, מאלוקים, בעוד שאגדות חז"ל מבטאות
את הקשר ושיתוף הפעולה. השאלה איזו תפיסה תוטמע בעולם, תפיסתם של ג'ק ופרומתאוס של
דו-קרב נצחי בין האדם לאל, או תפיסתו של האדם הראשון שמשתף פעולה ובונה יחד עם
הא-ל את העולם.
תגובות
הוסף רשומת תגובה