רבי יהודה הנשיא וקנקן התה
בס"ד
בשנת
1952, ברטראנד ראסל הציב מלכודת אינטלקטואלית שהפכה לסיוט של כל מאמין רציונלי[1]: "אילו טענתי שבין כדור הארץ למאדים
מסתובב קנקן תה מחרסינה במסלול אליפטי סביב השמש, איש לא היה יכול להפריך את הטענה
שלי כל עוד הייתי דואג לציין שמידות הקנקן כה קטנות, כך שלא ניתן לצפות בו אף בטלסקופ
החזק ביותר העומד לרשותנו.
אך
אילו הייתי עומד על הטיעון שלי ואומר כי כיוון שלא ניתן להפריך את הטענה, זו תהיה עזות
מצח מצד ההיגיון האנושי לפקפק בה, איחשב בצדק למי שמדבר שטויות.
אם,
לעומת זאת, יטענו לעצם קיומו של קנקן תה שכזה בטקסטים עתיקים, יְלַמדוהו כאמת מקודשת
בכל יום ראשון, ויחדירוהו לראשיהם של תלמידי בית ספר, אזי פקפוק באמונה כזאת ייחשב
לסימן לחריגות, ועלול להוביל את המפקפק לטיפול פסיכיאטרי בעידן הנאור, או לאינקוויזיציה
בעידן קדום יותר".
ראסל לא באמת התעניין בחרסינה חללית. הוא רצה להגיד דבר פשוט: חובת ההוכחה עליכם. אם
אלוהים הוא ישות בלתי נראית, בלתי מדידה ובלתי ניתנת להפרכה – הוא אינו שונה
מהקנקן הדמיוני שלו. האמונה בו היא לא "עומק רוחני", היא פשוט כשל לוגי.
נניח
שאדם מסוים טוען: "ממש ברגע זה, מעל הראש של כל אחד מאיתנו, מרחף מלאך שומר שמתעד
את כל המעשים שלנו." כשאני מנסה לבדוק את הטענה, הוא מוסיף מיד: "אי אפשר
לראות את המלאך כי הוא לא עשוי מחומר." ואחר כך "אי אפשר להרגיש אותו כי
הוא נמצא במימד אחר." ולבסוף "שום מכשיר מדעי לא יכול לגלות אותו."
כעת, אותו אדם אומר לי: "מכיוון שאתה לא יכול להוכיח שאין מלאך כזה, אתה חייב
להסכים שסביר מאוד שהוא קיים, או לפחות לתת לזה משקל שווה לדעתך שהוא אינו קיים."
על
כך עונה ראסל: אם אתה טוען שיש מלאך, האחריות היא עליך להביא ראיה לקיומו. זה לא
התפקיד של שאר העולם להוכיח שהוא "לא נמצא". אי-אפשר להוכיח שמשהו לא
קיים אם הוא מוגדר כבלתי ניתן לגילוי.
העובדה שהמדע לא יכול "להפריך" את קיומו של המלאך (כי הוא
בלתי נראה ונסתר), לא הופכת את קיום המלאך לאמת. היא רק הופכת את הטענה לכזו שאי אפשר
לבדוק אותה.
לדבריו
אי-אפשר להשתמש בחוסר היכולת שלנו להפריך משהו כהוכחה לכך שהוא קיים אם אין הוכחה
חיובית (ראיה לקיום), אין שום סיבה הגיונית להאמין בטענה, גם אם היא עתיקה מאוד או
נפוצה מאוד.
כאן
הטעות הראשונה של ראסל, והיא קריטית. ראסל מתייחס לאלוהים כאל "עוד חפץ"
ביקום, כמו קנקן, מלאך או חד-קרן. אבל ביהדות אלוהים אינו "עצם" בתוך
העולם, אלא התשתית שעליה העולם עומד.
כשאנחנו מדברים על אלוהים, אנחנו לא מחפשים "קנקן" שמתחבא
מאחורי מאדים, אנחנו שואלים על הסיבתיות, על החוקיות ועל פשר הקיום.
אל
מול הלוגיקה הקרה, הרב קוק מציב מודל אפיסטמולוגי (תורת-הכרתי) שונה לחלוטין. הוא
משתמש בסיפור התלמודי המוזר הבא[2]: "הא דההוא דאתא לקמיה
דרבי אמר ליה אשתך אשתי ובניך בני אמר ליה רצונך שתשתה כוס של יין שתה ופקע"
- הגיע אדם לרבי יהודה הנשיא ואמר לו: אישתך היא בעצם אישתי והבנים שלך הם בכלל
הבנים שלי. רבי לא התבלבל ומיד שאל אותו: האם אתה רוצה לשתות יין? הלה שתה ומת.
מקדים
הרב קוק[3] ומלמד אותנו שיש שני סוגי
ידיעה: סימנים (השכל ההגיוני), ידיעה הניתנת להעברה במילים ובמופתים שכליים.
היא יעילה, אך תמיד נותר בה ספק מסוים ("ספק ידע ליה"). ולעניינינו, לפי
הלוגיקה של ראסל: אם אני אגיד לך "תביא לי את האיש שיש לו מעיל כחול וכובע שחור",
אלו סימנים חיצוניים. הם יכולים להטעות. ראסל מחפש "סימנים" לאלוהים, הוכחות
לוגיות או מדעיות, וכשהוא לא מוצא אותם, הוא משווה את אלוהים לקנקן תה.
ויש
דרך נוספת לרכישת יידע, טביעות עין (הכרה פנימית): ידיעה חושית-נפשית עמוקה
שאינה ניתנת להסבר מילולי מלא. זוהי הכרה "עצמית" הנובעת מבירור פנימי של
הנפש, והיא חזקה וודאית הרבה יותר מכל הוכחה לוגית. כשאתה רואה את אמא שלך ברחוב,
אתה לא צריך לבדוק אם יש לה "מעיל כחול וכובע שחור". אתה פשוט מזהה אותה
ברגע. זהו כוח פנימי בנפש שנקרא "טביעות עין". הרב קוק טוען שהאמונה
באלוהים היא זיהוי פנימי כזה. עבור המאמין, אלוהים הוא לא "תיאוריה"
שצריך להוכיח, אלא מציאות מורגשת וברורה כמו קרבת משפחה.
האמונות
היסודיות ותורת ישראל אינן נשענות רק על הוכחות שכליות (סימנים), אלא על חוש פנימי
בריא. כשם שאדם יודע בוודאות מוחלטת מי הם אשתו וילדיו מבלי להזדקק לראיות בבית משפט,
כך הנפש הישראלית מכירה באמיתות התורה ב"טביעות עין".
כאן
עלינו לעצור שניה ולשאול: "סליחה, אבל 'הרגשה פנימית' היא לא כלי לבירור
אמת". גם המוסלמי והנוצרי מרגישים "טביעת עין". האם כל אחד והקנקן
שלו? נגיע לכך בהמשך.
הסיפור
מהגמרא מספר על אדם חצוף שבא לרבי ואמר לו: "אשתך היא בעצם אשתי והילדים שלך הם
שלי". לפי ראסל: לרבי אין "הוכחה מעבדתית" שזו אשתו. אם הוא לא יכול
להפריך את הטענה של האיש ב-100%, האם עליו להטיל ספק במשפחתו?
לפי
הרב קוק: זו בדיוק הנקודה! לרבי יש ודאות פנימית עמוקה כל כך, ששום טיעון לוגי או ספקנות
מחקרית לא יכולים לזעזע. האמונה באלוהים עבור עם ישראל היא כמו הוודאות של אדם בביתו
ובילדיו. להשוות את זה ל"קנקן תה בחלל" זו עזות מצח שמתעלמת מהקשר העמוק
והחי שיש לאדם עם האמת שלו.
אם
כך, מהיכן מגיע הספק? הכפירה אינה נובעת בהכרח מהמישור הרציונלי אלא מהמישור האמוציונלי,
מהרצונות והתאוות החומריות. לפעמים אדם לא רוצה להאמין לא בגלל שאין הוכחות, אלא
בגלל שהאמונה "מפריעה" לרצונות אחרים. כדי להצדיק את הרצון שלו לחיות בלי
מחויבות הוא "מלביש" אותו בצורה של "ביקורת הגיונית" או ספקנות
מדעית. הרב קורא לזה "מחלה של עזות פנים" שמתחפשת למחקר.
בסיפור,
הרבי נותן לאותו חצוף כוס יין, הוא שותה ו"מתפקע" (השקר שלו נחשף). הרב קוק
אומר: לפעמים הטענות הגדולות נגד הדת לא נובעות משאלות פילוסופיות עמוקות, אלא מרצון
"לשתות כוס יין", כלומר, לספק איזה דחף רגע ופשוט. התשובה לראסל היא: האמת
הפנימית של האדם היא "טבעית" ובריאה. הספקנות היא הסטייה מהטבע, כמו
היין היא מטשטשת את העולם. אדם שחי חיים מוסריים וטהורים, ה"חוש הפנימי"
שלו יראה את אלוהים בבהירות כזו, שטיעון ה"קנקן" ייראה לו מגוחך ולא רלוונטי.
עם
זאת, יש כמה נקודות שניתן להקשות על דברי הרב קוק:
כפי
ששאלנו קודם, הרב קוק טוען שהאמונה מבוססת על זיהוי פנימי (טביעת עין). הבעיה היא
שאנשים שונים "מזהים" אמיתות שונות לחלוטין באותו כוח פנימי עצמו: המוסלמי
המאמין מרגיש "טביעת עין" פנימית שמוחמד הוא נביא אמת, הנוצרי מרגיש
ודאות פנימית מוחלטת בשילוש והאתאיסט מרגיש ודאות פנימית שאין א-לוהים. אם לכל אחד
יש "ודאות פנימית" אחרת, סימן שהתחושה הזו אינה כלי אמין לבירור האמת
האובייקטיבית.
בנוסף,
הרב קוק טוען שכדי לראות את האמת, צריך "נשמה טהורה" ו"מעשים ישרים", זה יוצר מעגל לוגי. הוא בעצם אומר:
"כדי להבין שהתורה אמת, אתה צריך לקיים את התורה". עבור אדם מבחוץ כמו
ראסל, זה נשמע כמו: "כדי להאמין בקנקן התה שלי, אתה קודם כל צריך לשתות ממנו
כל בוקר".
שאלה
נוספת, הרב קוק טוען שהספקנות נובעת מ"רשעה", "עזות פנים" או
תאוות נמוכות. אבל ניתן לענות על כך שגם אם אדם הוא בעל תאוות, זה לא אומר שהשאלות
השכליות שלו אינן נכונות, יכול להיות אדם מוסרי להפליא ועדיין לשאול "איפה
ההוכחה?". הניסיון לפטור את הספקנות כ"בעיה מוסרית" במקום לענות לה
בראיות היא בעייתית.
ושאלה
אחרונה היא שודאותו של האדם לגבי משפחתו מבוססת על היסטוריה של אינטראקציה פיזית,
יומיומית ומוחשית. ראסל היה טוען מול דברי הרב שהשוואה בין קשר אנושי מוחשי לבין
ישות מופשטת ובלתי נראית היא נועזת מדי. עבור מי שלא חווה את המפגש הזה עם אלוהים,
הטיעון של הרב קוק נשאר חוויה פרטית שלא ניתן להעביר לאחרים.
על
מנת לענות על שאלות אלו יש להבין לעומק את תפיסתו של הרב קוק בדבר "המושג
הא-לוהי" ומיהו או מהו א-לוהים כפי שפורש אותה במאמרו "יסורים
ממרקים". המעוניין לטעום מעט יכול לעיין במאמר "האם היהדות
מונותאיסטית". במסגרת זו נתמקד בהתמודדות יותר ממוקדת עם השאלות:
לגבי
הטענה שטביעות עין היא משהו סובייקטיבי, האמת נבחנת לפי ההשלכות שלה, מה שהיא בונה
באדם ובחברה. אם האמונה ב"טביעת העין" של אלוהים בונה משפחה מאושרת,
מוסר גבוה, וקדושה (כמו בבית של רבי), ואילו הספקנות הקיצונית מובילה לריקנות או
ל"חצוף" שמנסה להרוס משפחות, כפי שמבוטא בסיפור, הרי שהחוויה הפנימית
מוכיחה את אמיתותה דרך הפירות שהיא מצמיחה (אין הכוונה שכל תפיסה אתאיסטית מובילה לחוסר
מוסריות, הכוונה בהקשר הסיפור של הגמרא).
הרב
קוק מסביר בפסקה שההכרה הפנימית, טביעות העין, אינה "תחושת בטן" גרידא,
אלא היא "מורכבת מהמון היקשים הגיוניים
דקים, שאי אפשר לפה להסבירם"[4] - זה כמו מומחה לאמנות שמביט
בציור ויודע מיד שהוא מזויף. הוא לא תמיד יכול להסביר במילים למה, אבל המוח שלו
עיבד אלפי פרטים קטנים (טקסטורה, צבע, סגנון) לכדי מסקנה אחת מהירה.
בכלל,
אם בוחנים את האופן שבו עובד העולם המדעי הרי שהוא "ממציא" הרבה ישויות (כמו
מיתרים ומימדים נוספים) שאינן ניתנות למדידה או ראיה, אבל מסדרות את המשוואות ואת
התיאוריות. האם אותן ישויות בהכרח לא נכונות? - לא, יש סיכוי די סביר שהן קיימות
וזאת למרות שלא ראינו אותם. וזה מוביל אותנו להערתו של הרב מיכאל אברהם.
הרב
מיכאל אברהם[5]
מעיר שכל מה שכותב הרב קוק נכון, אבל רק למי שמאמין. מי שלא חי עולם אמוני, לא
יוכל להתחבר לדברים שהרב כתב ולהשתכנע. ולכן מסיק שבהתבסס על דברי הרב קוק ניתן
לבנות קומה נוספת ולומר שהטיעון של ראסל מנסה להציג את האמונה באלוהים כטענה
שרירותית לחלוטין (כמו קנקן תה בחלל או חד קרן שלא ניתן לראותו), שאין שום סיבה
להניח את קיומה. אבל אם אדם מגיע למסקנה פילוסופית (ברמה הלוגית או המדעית) שקיימת
ישות שבראה את העולם, הרי שהטענה על התגלות (כמו מתן תורה) כבר אינה נדחית על הסף כ"קנקן
תה". ברגע שישנה סבירות ראשונית לקיום האל, השאלה האם הוא התגלה או נתן תורה הופכת
לשאלה של בחינת ראיות היסטוריות או עובדתיות, ולא לטענה הזויה שאין לה מקום בדיון.
האמונה
אינה מתחילה "בחלל ריק" כמו קנקן התה, אלא נשענת על תשתית פילוסופית שהופכת
את האפשרות של קיום אל וקשר איתו לסבירה מספיק כדי לדרוש התייחסות רצינית ולא
דחייה על הסף. לאדם אכן יש הרבה אינטרקציות יומיומיות עם הא-ל, אם זה דרך המצוות,
המסורת, המוסר וכד' וזאת בניגוד לקנקן תה אי שם בחלל שאין לי שום דבר ויחס איתו.
לסיכום,
אם הרב קוק נותן תשובה למאמין, הרי שהרב מיכאל אברהם עונה לטיעון מעיניו של ה"דאיסט"
(זוהי תפיסה פילוסופית הגורסת כי קיים אלוהים שברא את העולם, אך לאחר הבריאה הוא
אינו מתערב בנעשה בו). הרב מיכאל אברהם מסכים שתשובה זו לא תשכנע את האתאיסט, אבל לכל
הפחות גם הוא וגם הרב קוק מראים לנו שקנקן התה של ראסל איננו הראיה הניצחת נגד
הדת.
תגובות
הוסף רשומת תגובה