האימה של לאבקראפט והפחד של הרב קוק

 

בס"ד

"הרגש העתיק והחזק ביותר של האנושות הוא פחד, והפחד העתיק והחזק ביותר הוא פחד מהלא נודע"[1]. יש סוגים שונים של פחד: פחד מנחשים וממקומות קטנים, פחד להיענש או לקבל מכה. כשנמצאים לבד בחושך גם אז ישנו פחד. אבל בתחילת המאה ה-20 הסופר האמריקאי הווארד פיליפס לאבקראפט הצליח לנסח באמצעות סיפוריו סוג נוסף של אימה שעד לתקופתו הייתה קיימת אי שם במרחביו האפלים של התת מודע ולא היה לה שם: אימה קוסמית.

אימה קוסמית היא לא סתם סיפור על מפלצת שמסתתרת בארון, אלא הפחד המשתק מכך שהיקום הוא מקום עצום, קר ואדיש, שבו המין האנושי הוא לא יותר מכתם אבק חסר חשיבות. סיפוריו מתמקדים במפגש עם ישויות עתיקות ועצומות שהן כה זרות ובלתי נתפסות, שעצם המבט בהן או הבנת קיומן עלולים לדחוף את האדם הממוצע אל תהומות הטירוף. זוהי "אימת הלא-נודע" במיטבה: התחושה המצמררת שהחוקים שאנו מכירים, הפיזיקה, המוסר וההיגיון, הם רק אשליה דקה שמכסה על מציאות כאוטית ומאיימת שאין לנו שום דרך להביס או אפילו להבין.

אחד הרעיונות המרכזיים בסיפוריו מביע את הרעיון שהעולם אינו כפי שהוא נראה. אנחנו תופסים רק רובד מאוד חיצוני ושיטחי שלו. ככל שהאדם נחשף למהותו האמיתית של העולם כך הוא מבין יותר את הכוחות האפלים שמניעים אותו ועד כמה הוא קטן וחסר חשיבות ביחס אליהם. ככל שגיבורי סיפוריו מבינים את המתרחש כך הם הולכים ומאבדים את שפיותם כיוון שאין הם יכולים במוחם הקטן כנמלה להכיל את הגודל, המורכבות והעומק העומדים בפניהם, מה שבא לידי ביטוי ביצורים הקדומים, העתיקים והאדירים אותם פוגשים.

בניגוד לסיפורי אימה קלאסיים בהם יש מפלצות, מכשפות או ערפדים העלולים לפגוע באדם, כאן הישויות הללו כה גדולות שאין האדם מעניין אותם כלל. וכשהגיבור מבין את אפסיותו וחדלותו, שלו עצמו ושל כל בני העולם, הוא נשבר, כי מה המשמעות שלו. הוא משתגע כי הוא מבין שכל מה שהאמין בו, צדק, אהבה, מוסר, הוא שקר.

בעומק העניין לאבקראפט עומד מול היקום הגדול והאינסופי ושואל: מה בכלל המשמעות של הכל? אם אנחנו מסתכלים על רחבי היקום הענק והאינסופי אין שום חשיבות למריבות או לאהבות שלנו, השאיפות שלנו מעניינות את כוכבי הלכת הרחוקים או מי שמאכלס אותם כקליפת השום. הישויות העתיקות והאדירות בסיפוריו מהוות ביטוי של הגודל והעוצמה של היקום ועד כמה אנחנו כבני אדם לא נחשבים בהקשר הכללי הזה, זו האימה הקוסמית.

כדי לנסות להמחיש זאת בואו נעשה ניסוי מחשבתי קצר. חישבו על חיי נצח. אתם יכולים לדמיין את יום הולדת המאה שלכם, את יום הולדת האלף, אבל איך יראה יום ההולדת המליון? יש לו בכלל משמעות? או יום הולדת המיליארד והטריליון? ובכלל, יום הולדת הטריליון הוא כמו כיתה א' ביחס לנצח! עצם החשיבה בטווחי זמן כאלה יכולה ליצור בנו אי נוחות מסויימת. זאת, כיוון שאין אנו יכולים להכיל כאלה דברים בחיינו המוגבלים. חוסר הנוחות הזה הוא אחת ההשלכות של האימה הקוסמית.

וכמו שלאבקראפט כותב: "הדבר הרחום ביותר בעולם, אני חושב, הוא חוסר היכולת של המוח האנושי לקשר את כל תוכנו. אנו חיים על אי שלו של בורות בלב ימים שחורים של האינסוף, ולא נועדנו שנפליג רחוק."[2]

יוצא לפי לאבקראפט שככל שהאדם מעמיק וחוקר כך הוא מגלה שהעולם עצמו, שהמציאות האמיתית, היא זרה וקרה ולכן עדיף שלא לחקור יותר מידי ולהישאר בבורות מסויימת. אל מול גישתו עומדת שיטתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק אותה הוא מתאר במאמר "הפחד". כבר בתחילת המאמר הרב כותב בחריפות נגד השפעתו של הפחד:

"הפחד הנפרז הוא נוטל את זיו החיים של האדם ושל כל החי המרגיש. אין דבר רע ואכזרי בעולם דומה לו. הוא מגדיל את כל הרעות יותר באין ערוך ממה שהם, ומאפיל את זוהר כל הטובות, בחתירתו אשר יחתור מתחת לאשיותיהן להגזים ששם צפונה רעה, תחת הטוב הגלוי"[3] - הפחד משתק את האדם, הוא גורם להגזמה של כל מה שרע ולא מאפשר לראות את הטוב. לאחר מכן עובר הרב וקובע ש"מקור כל חולשה וכל רפיון חמרי מוסרי ושכלי, הוא רק הפחד העובר את גבולו; הוא יאיים על האדם, שלא יעשה כל דבר לישועתו, שלא ינקף אצבע להצלתו, שמא ינזק, שמא יביא עליו רעה לא יוכל כפרה, עד שהוא עושהו לחלש ומלא רפיון, עד שמעצלות ואפס מעשה הוא נופל בכל רע" – המקור לחולשה ולרפיון הוא הפחד. הוא לא רק יכול לפגוע בנו באופן שבו אנחנו תופסים את העולם, אלא יכול לגרום באופן ישיר לרוע. במאמרו, הרב מציג תמונה הפוכה למה שלאבקראפט מצייר. הנחת היסוד של הרב קוק במאמרו היא שהמציאות אחדותית. בתור יצירתו של הקב"ה הכל מחובר, קשור וכל חלק בה משפיע על חבירו. מתוך הבנה זו אנו יכולים לראות את האלטרנטיבה הבריאה למה שלאבקראפט מציג.

המלצתו של לאבקראפט ברורה: אל מול היקום המבעית והאדיש, הבורות היא חבל ההצלה האחרון של האנושות. המוח האנושי, לשיטתו, הוא פגם אבולוציוני - כלי מוגבל שנזרק אל תוך זירה אינסופית שחוקיה זרים לו לחלוטין. על פי תפיסה זו, ככל שנרחיב את גבולות הדעת, רק נעמיק את תחושת הניכור והאימה, עד לקריסה בלתי נמנעת אל תוך הטירוף.

אולם, בנקודה המדויקת שבה לאבקראפט מורה לנו לסגת לאחור אל 'אי של בורות', מתייצב הרב קוק ומציב אלטרנטיבה רדיקלית. הרב קוק אינו מכחיש את קיומה של האימה, אך הוא מזהה בה טעות אופטית ולא אמת מוחלטת. בעוד שלאבקראפט רואה ב'לא נודע' מפלצת שמאיימת לבלוע את האדם, הרב קוק רואה בו את 'האור המקיף' - שפע של משמעות שהכלים שלנו פשוט עדיין לא למדו להכיל.

ההבדל בין השניים אינו כמותי, אלא איכותי: עבור לאבקראפט, המציאות היא כאוס (תוהו ובוהו) שאין לו פשר; עבור הרב קוק, המציאות היא אחדות שטרם נחשפה. מכאן נובעת הקריאה המהפכנית של הרב: לא לסגת אל הבורות כדי להציל את השפיות, אלא להפך - 'להרחיב את גבול הדעה' בלב אמיץ. הפחד, לשיטת הרב, אינו נובע מהעובדה שהיקום גדול מדי, אלא מהעובדה שהאדם תופס את עצמו כנפרד ממנו. ברגע שהאדם מבין שנשמתו היא חלק מאותו אינסוף, האימה הקוסמית לא נעלמת - היא פשוט הופכת ליראת רוממות.

בסופו של דבר, המפגש בין לאבקראפט לרב קוק אינו רק דיון ספרותי או תיאולוגי, אלא הכרעה קיומית העומדת לפתחו של כל אדם מול שמי הלילה. האם אנו בוחרים לראות ביקום 'ים שחור של אינסוף' המאיים להטביענו באפסיותנו, או שמא אנו מזהים בו מרחב אלוקי המזמין אותנו להתרחב אל תוכו?

האימה הקוסמית של לאבקראפט היא תמרור אזהרה הכרחי; היא מזכירה לנו שהאגו האנושי הקטן אכן חסר חשיבות מול נצחיות הגלקסיות. אך במקום שהאימה תהיה סוף הדרך ותוביל לטירוף, הרב קוק הופך אותה לנקודת התחלה. הוא מלמד אותנו שדווקא מתוך ההכרה באפסיות הגוף והחומר, יכולה לצמוח גדלות הנשמה.

אנחנו לא 'כתם אבק' אקראי ביקום קר, אלא חלק אורגני ממארג אחדותי ואלוהי. המסקנה הסופית אינה נסיגה אל 'אי של בורות' מתוך פחד, אלא הפלגה אמיצה אל מעמקי הדעת, מתוך אמון שהאינסוף אינו אויבנו - אלא שורש נשמתנו. מול האימה הקוסמית, התשובה היהודית אינה עצימת עיניים, אלא פתיחתן לרווחה עד שייחשף האור הגנוז גם בלב המחשכים.

---

[1] ה.פ. לאבקראפט, Supernatural Horror in Literature

[2] ה.פ. לאבקראפט, קריאתו של קת'ולהו

[3] הרב קוק, עקבי הצאן, "הפחד"