שלושים סנטימטרים
בס"ד
בבוקרו
של יום רביעי, 7 ביוני 1967, היום שלישי למלחמת ששת הימים, אחרי לילה שלם של קרבות
עקובים מדם בדרך שכם, בגבעת התחמושת ובסמטת המוות, כבר נכבשה ירושלים המזרחית בידי
ישראל. נותר רק הלב - העיר העתיקה. הממשלה אישרה את הכניסה, והפקודה ניתנה.
בשעה
9:30 בבוקר התקרבו כוחות חטיבת הצנחנים אל שער האריות. לצידם שני טנקים: האחד של יוסף
בן גיגי, לוחם מפלוגת הטנקים הסודית הירושלמית, והשני טנק של חטיבת הראל. מהחומות נפתחה
אש ירדנית על הטנקים. בן גיגי השיב אש. שלושה פגזים בלבד - והשער הכבד שכב על הרצפה,
מתפורר ומעשן. הדרך פנויה.
בן
גיגי וחברו איציק זיסמן ירדו מטנקיהם, ניגשו אל הפתח ומדדו. שלושים סנטימטר. זה כל
מה שעמד בין הטנקים לבין הכניסה לעיר העתיקה. שער האריות עצמו היה רחב בדיוק כדי שטנק
יעבור - אבל הרחוב הצר שמאחוריו, הרחוב שעשרות דורות ריצפו לאבן, היצר את הדרך.
השאלה
עמדה באוויר: לפוצץ את הבתים? לרסק את קירות הרחוב העתיק? לא. הם פשוט לא יכלו לעשות
דבר כזה. אפילו לא בשעת ניצחון, אפילו לא אחרי לילה שלם של דמים ואש - אי אפשר היה
לשלוח פגז לתוך אחד המקומות הקדושים בעולם כדי להרחיב רחוב ב-30 סנטימטר.
והנה
הגיע מוטה הגור, מפקד החטיבה. הוא הביט על השער הפרוץ, הבין מיד שהדרך אל הכותל פתוחה
לרווחה ולא המתין, הרים את מכשיר הקשר ופקד על נהגו משה בן צור: "סע, בן צור!"
בן צור דהר פנימה. ואחריו, כמו גל שנשבר, הסתערו קדימה לוחמי הצנחנים, חולפים מעל הטנקים,
מתחתיהם ומצידיהם, ממלאים את החצרות ואת הסמטאות של העיר העתיקה בצעקות ובצעדים.
הצנחנים
נכנסו פנימה. הטנקים נשארו בחוץ.
ואלה
התמונות שחרטו את מלחמת ששת הימים בזיכרון: רבין, דיין ונרקיס פוסעים בגאון דרך שער
האריות לתוך העיר. הצנחנים בוכים ליד הכותל. "הר הבית בידינו."
מה
שאף תמונה לא הראתה - מה שרוב האנשים לעולם לא ידעו - הוא שבדיוק מאחורי אותם שלושה
גנרלים, מן הצד השני של השער, עמדו הטנקים. מחכים. שלושים סנטימטר של אבן עתיקה מנעו
מהם להיכנס.
כתב
על כך מות הגור בדו"ח סיכום המלחמה שלו, ללא עוררין: "אין לנו כל ספק כתוצאה
מהתחקיר - שהלחימה בשטח הבנוי בלי הטנקים הייתה חמורה מאוד, ושבכל מקום שהם נכנסו שינו
לחלוטין את התמונה. היו מאיתנו שלא התביישו לומר שלולי הטנקים הגיעו ברגעים מסוימים
הם היו מאבדים את האוויר."
אבל
דברים נשמעים ודברים נשכחים. הטנקים לא נכנסו לתמונה - ולכן לא נכנסו לסיפור.[1]
אבל
בואו נהיה כנים - זה רגע של מלחמה. כשהם מגלים שחסרים 30 סנטימטר, התגובה הכי הכי הגיונית
היא: "תורידו את הפינה של הבית, אנחנו חייבים להיכנס". אבל הם לא עושים את
זה. למה? האם זה בגלל "קדושת האבנים"? לא בטוח. הרי השער עצמו כבר מפוצץ
ומעשן על הרצפה. התשובה היא שפתאום הם הבינו שהם לא באירוע טקטי, הם באירוע היסטורי.
וכשאתה בתוך אירוע היסטורי, אתה לא רוצה לרמוס אותו, אתה רוצה להיות ראוי לו.
בואו
נחזור לשני השריונרים, בן-גיגי וזיסמן, שעומדים עם סרט מדידה מול קיר האבן הירושלמית.
זה רגע סוריאליסטי. הם יכולים לפוצץ את הקיר בשנייה, אבל הם קופאים.
למה?
כי ברגע הזה הם מפסיקים להיות "חיילים שמבצעים משימה" והופכים לכותבי
דפים בתנ"ך.
הטנקים
נשארים בחוץ, הצנחנים רצים פנימה וקוטפים את התהילה. בתמונה המפורסמת בכותל אין זכר
לפלדה של הטנקים. בכל מצב אחר, זו הייתה עילה לעלבון צורב: "אנחנו פתחנו את השער,
אנחנו חטפנו את האש, למה הם בתמונה ואנחנו לא?" אבל בסיפור הזה, באותה השעה
ובאותו המקום אין מרמור. למה? כי מי שכותב היסטוריה מבין שהוא חלק מגוף אורגני.
ביום
העצמאות אנחנו חוגגים את הנס שבו עם של יחידים חזר להיות "קומה אחת".
בתוך גוף, היד לא מקנאה בעין שרואה, והלב לא כועס על הרגליים שרצות. השריונר שעומד
בחוץ מסתכל על הצנחן שרץ פנימה ויודע: "הוא זה אני". הצנחן הוא הריאות שלי,
ואני (הטנק) הייתי החמצן שלו. הקרדיט לא רלוונטי כי המטרה, הלב של העיר, הושגה.
זו
מציאות של גאולה. בגלות היינו פרורים. אך חזרנו להיות שלם. 30 הסנטימטרים האלה הם המבחן
של השריונר: האם הוא רואה את עצמו כ"יחידה" נפרדת שרוצה להיכנס לעיר העתיקה
ולקבל צל"ש, או שהוא מבין שהוא חלק ממשהו גדול בהרבה.
ההתבטלות
של הטנק מול הצנחן היא לא חולשה - היא שיא הגאווה הלאומית. זו הגאווה שבזכותה אנחנו
כאן: הידיעה שאני לא עומד בפני עצמי. כשאנחנו חוגגים עצמאות, אנחנו לא חוגגים רק את
החופש של "האני" הפרטי, אלא את הזכות להיות חלק מהגוף האדיר הזה שנקרא עם
ישראל, שבו כל אחד יודע מתי תורו לפרוץ את השער ומתי תורו לעמוד מאחור ולחייך כשהאחר
נוגע בכותל.
תגובות
הוסף רשומת תגובה