העברית – לשון הקודש או לשון קדושה
בס"ד
דמיינו
רגע שאתם מחזיקים בקבוק מים. למה אתם קוראים לו דווקא "בקבוק"? האם זה בגלל
הצליל המבעבע שנוצר כשהוא מתרוקן, או פשוט כי ככה החלטנו וזהו? השאלה הפשוטה הזו עומדת
במרכזו של אחד הוויכוחים העתיקים והמרתקים ביותר בתולדות הפילוסופיה: האם השפה היא
טבעית או הסכמית?
מצד
אחד, ניצבת הגישה ההסכמית. היא טוענת שהשפה היא סוג של "חוזה" חברתי שרירותי.
אדם אחד הצביע על חפץ, השמיע צליל, והשני פשוט הנהן בהסכמה. לפי גישה זו, אין שום קשר
פנימי בין המילה למציאות. באותה מידה יכולנו לקרוא לבקבוק "כיסא" ולכיסא
"מזגן", וכל עוד כולנו היינו מבינים זה את זה - הכל היה עובד כשורה.
מנגד,
ניצבת הגישה הטבעית. היא גורסת שהמילים הן הרבה יותר מסתם רצף אותיות - הן התיאור המדויק
של מהות הדבר. לפי תפיסה זו, אדם חכם באמת יודע "לקרוא" את טבעו של החפץ
ולהעניק לו שם שמשקף את מהותו.
המתח
הזה מתחיל כבר ביוון העתיקה. בדיאלוג "קראטילוס" של אפלטון אנו פוגשים את
העימות הזה: הרמוגנס מייצג את הגישה ההסכמית: המילים הן הסכם חברתי ותו לא. אם נחליט
מחר לקרוא לסוס "אדם", זה יהיה שמו. קראטילוס, לעומתו, מתעקש שיש "אמת"
בשמות. מי שמשתמש במילה לא נכונה, פשוט לא באמת מדבר על הדבר עצמו.
כשהשניים
פונים לסוקרטס כדי שיכריע ביניהם, הם פותחים תיבת פנדורה שמעסיקה את האנושות עד היום:
האם השפה היא הכלי שדרכו אנו יוצרים את המציאות, או הכלי שדרכו אנו מגלים אותה?
אנחנו
רואים ביטוי לדיון זה גם בתקופה המודרנית. מצד אחד, בגישה שאומרת שהשפה הסכמית,
אנחנו יכולים למצוא את הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין[1]. עבורו, השפה היא כמו ארגז כלים
או סוג של משחק. תחשבו על זה: למילה 'בקבוק' אין כוח קסם והיא לא חייבת לייצג איזו
מהות עמוקה. היא פשוט 'כלי' שעוזר לנו להסתדר בעולם. כשאני מבקש מכם 'תביאו לי את הבקבוק',
המילה עובדת לא בגלל שהיא נשמעת כמו מים, אלא כי כולנו משחקים לפי אותם הכללים ומבינים
למה הכוונה. לפי הגישה הזו, המשמעות של מילה היא לא מה שהיא 'מציירת' בראש, אלא פשוט
הדרך שבה אנחנו משתמשים בה כדי להבין אחד את השני.
זה
נשמע בדיוק אותו דבר כמו מה שהרמוגנס אמר? אז יש הבדל: אם הרמוגנס התמקד בשמות העצם
ושאל: "איך קוראים לדבר הזה?". הרי שויטגנשטיין טוען שהשפה הרבה יותר רחבה
משמות עצם. כשאנחנו אומרים "מים!", זה יכול להיות תיאור של מה שיש בבקבוק
(שם העצם), אבל זו יכולה להיות גם קריאת עזרה של מישהו צמא ואז משמעותה
"הביאו לי מים" - המשמעות משתנה לחלוטין לפי ההקשר של המילה והאנשים
שאומרים אותה.
מצד
שני נעם חומסקי וההולכים בדרכו החזיקו לכאורה בשיטה שהשפה היא טבעית. חומסקי הבחין
בתופעה מדהימה - ילדים קטנים מצליחים לייצר משפטים מורכבים שהם מעולם לא שמעו לפני
כן. הם לא רק מחקים את ההורים שלהם כמו תוכים, אלא פועלים לפי חוקים פנימיים שהם
"גילו" לבד. הוא הגיע למסקנה שפשוט בלתי אפשרי ללמוד מערכת כל כך מסובכת
מאפס רק מתוך הקשבה. מכאן הוא הסיק את המסקנה המרעישה שלו: אנחנו מגיעים לעולם עם
"דקדוק אוניברסלי" - מעין תבנית פנימית מולדת שמשותפת לכל בני האדם.
במילים
אחרות, אנחנו נולדים עם "חומרה" מובנית במוח המיועדת לשפה. ילד לא צריך
"ללמוד" שפה באותו אופן שבו הוא לומד לפתור תרגילים בחשבון, השפה פשוט
"צומחת" בתוכו, בדיוק כמו שהוא מפתח שיניים או לומד ללכת. עבור חומסקי,
השפה היא לא המצאה אנושית – היא איבר ביולוגי לכל דבר.
אבל
אם כך, אפשר עדיין לומר שלפי חומסקי אין שום משמעות למילים עצמן, הן עדיין הסכמיות.
רק לדקדוק ולחוקים שבהם אנחנו משתמשים לבניית השפה ניתן לקרוא משהו טבעי. זה קצת
כמו מחשב: המידע שאתם מקלידים יכול להיות כל דבר (הסכמי), אבל שפת התכנות והחומרה
שמעבדת את המידע הן קבועות ומולדות (טבעיות).
הרב
צמח הלפרין בשיעוריו על ספר "קול הנבואה"[2] מביא שהרב הנזיר אכן ציין
נקודה זו שקיימת בחקר המודרני של הלשון. אלא שהוא מלמד אותנו שגם המילים עצמן אינן
שרירותיות ויש להן משמעות אמיתית. על מנת ללמוד את דבריו נקדים ונביא כיצד המחלוקת
על השפה (הסכמית או טבעית) באה לידי ביטוי אצל חכמי ישראל: הרמב"ם
והרמב"ן.
אומר
הרמב"ם[3]:
"ו(יש) לי גם כן טענה וסבה בקריאת לשוננו זה לשון הקודש...מפני שזה
הלשון הקודש לא הונח בו שם כלל לכלי המשגל לא מן האנשים ולא מן הנשים ולא לגוף המעשה
המביא להולדה...אלא ידברו בהם בשמות מושאלים וברמיזות"- כלומר הסיבה
שהעברית נקראת לשון הקודש נובעת מכך שהיא לשון נקיה. יוצא שניתן לומר שלפי
הרמב"ם גם השפה העברית היא שפה הסכמית אלא שמה שמבדיל אותה משאר השפות הוא
הנקיות שלה.
הרמב"ן
על הפסוק "זהו יתנו על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש..."[4] שואל על הרמב"ם: לשיטתך
שהשפה הסכמית, מה זה משנה אם משתמשים בשמות מושאלים כדי לתאר את איברי ההולדה או
שמשתמשים במילים ייעודיות לכך. ברגע שהסכמנו שמילה מסויימת מציינת משהו, אז היא זו
שמייצגת אותו ולכן זה שאנחנו משתמשים במילה כמו משגל לצורך תיאור סיטואציה חומרית,
זה עצמו הופך אותה למילה לא נקייה. בדיוק כמו שמנסים כיום לשנות שמות או תיאורים
שיוצרים אי נוחות בתיאורים אחרים, למשל: מושב זקנים הפך לבית אבות. אבל גם השם
החדש יוצר בסופו של דבר את אותה אי הנוחות.
ולכן
מציע הרמב"ן הבנה אחרת מדוע לשון הקודש נקראת כך: "וכן הטעם אצלי במה
שרבותינו קוראין לשון התורה "לשון הקודש", שהוא מפני שדברי התורה והנבואות
וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו. והנה הוא הלשדון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר
בו עם נביאיו ועם עדתו, אנכי ולא יהיה לך ושאר דברות התורה והנבואה, ובו נקרא בשמותיו
הקדושים...ובו ברא עולמו, וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם, ומלאכיו וכל צבאיו לכולם
בשם יקרא מיכאל וגבריאל בלשון ההוא..." – לפי הרמב"ן, לשון הקודש
נקראת כך מכיוון שזו לשון מיוחדת משאר הלשונות, זו הלשון שבה הקב"ה מדבר עם
נביאיו ועם עמו.
אבל
אם כך, עדיין אנחנו יכולים להתעקש ולשאול: אז מה אם הקב"ה מדבר בה עם עמו,
המילים עצמן עדיין הסכמיות. אלא שעל כך ניתן לענות: לשיטת הרמב"ן, מי יצר את
ההסכמה הזו? הקב"ה! אז הגיוני שיש למילים הללו משמעות עמוקה יותר מאשר מילים
שרירותיות.
ואכן,
דבר זה בא לידי ביטוי בדברי המקובלים, וכך כותב הרב הנזיר[5]:
"הלשון העברית קרויה לשון הקדש משום שהיא הלשון הא-להית, או הטבעית,
הנאותה לטבע הנמצאים ולידיעות האמתיות הא-להיות, כדעת הפלוסופים והמדקדקים רבי
אברהם אבן עזרא ור' יהודה הלוי, הנסמכים על הספר היסודי לתורת הסוד בישראל, ספר
יצירה, המשמש גם מקור ראשון לחכמת הלשון העברית." אומר הרב הנזיר שמקור
התפיסה שלשון הקודש מיוחדת ואין המילים ממנה היא מורכבת שרירותיות נמצא בספר קבלה קדום
בשם "ספר יצירה".
ספר
זה מיוחס לפי מסורת אחת לאברהם אבינו ולפי מסורת אחרת לרבי עקיבא. רב סעדיה גאון
בסוף פירושו לספר יצירה כותב שאת הרעיונות המובעים בספר זה אכן הבין אברהם אבינו
והם עברו מדור לדור עד שרבי עקיבא כתבם.
הספר
עוסק ביסודות מהם נברא העולם והוא בנוי בצורה של משניות. כך נכתב בו[6]: "עשר ספירות בלי מה
ועשרים ושתים אותיות יסוד" – העולם מורכב מעשר ספירות ועשרים ושתים
אותיות. אם נניח לרגע בצד את המושג המופשט של "ספירות", ננסה להבין: מה זה
אומר שהעולם מורכב מאותיות?
המשמעות
היא שהמציאות היא לא אוסף מקרי של חומר, אלא "שפה". כשאנו לומדים במסכת
אבות ש"בעשרה מאמרות נברא העולם"[7], אנו מגלים שהיקום הוא למעשה צורת
הבעה של הבורא. בדיוק כפי שהדיבור שלנו מוציא אל הפועל את המחשבה הפנימית והנסתרת שבמוחנו,
כך העולם כולו הוא "הדיבור" של אלוקים. הוא הביטוי החומרי של הרעיון הרוחני.
כדי
להבין עד כמה הגישה הזו משנה את הדרך שבה אנחנו קוראים את התורה (ואת המציאות), כדאי
לחזור למחלוקת נוספת בין הרמב"ם למקובלים. בתורה מופיעים ביטויים כמו "יד
ה'" או "עיני ה'". הרמב"ם, בדרכו השכלית והמדויקת, מסביר שאלו
משלים. מכיוון שהבורא אינו גשמי, התורה משתמשת בשפה אנושית כדי "לשבר את האוזן".
כשאנחנו קוראים על "רגל ה'", הרמב"ם מסביר שמדובר במילה בעלת כמה משמעויות:
"רגל" יכולה להיות איבר בגוף, אך היא יכולה להיות גם "סיבה" (כמו
בביטוי "לרגלִי" – בגללי). לפי הרמב"ם, אנחנו לוקחים מושג מהעולם המוכר
לנו (רגל) ומשתמשים בו כסולם כדי להבין רעיון מופשט (סיבה).
אבל
כאן מגיע שינוי התפיסה המדהים של ספר יצירה והמקובלים בעקבותיו: הם הופכים את הכיוון.
לפי חכמי הסוד, ה"רגל" הרוחנית היא המקור, והרגל הפיזית שלנו היא רק צל חיוור
שלה. אלוקים ברא בעולם מושג רוחני של "יציבות" או "הליכה", והביטוי
החומרי של המושג הזה בעולם שלנו הוא האיבר שנקרא רגל. אנחנו לא "משאילים"
מילים מהעולם הזה כדי לתאר את אלוקים, אלו המילים של אלוקים שהשתלשלו למטה ויצרו את
האיברים שלנו.
לפי
התפיסה הזו, השפה העברית היא לא רק "נקייה" (כפי שסבר הרמב"ם) ולא רק
"הסכם עתיק" - היא הצופן של המציאות. כשהנביא מדבר על "עיני ה'",
הוא לא משתמש בדימוי פיוטי. הוא מדבר על השורש הרוחני של הראייה. העין הפיזית שלנו
היא רק המופע החומרי של אותו עיקרון רוחני עליון. אם בתחילת המאמר שאלנו האם השפה היא
הסכם חברתי או טבע ביולוגי, הרי שלפי "ספר יצירה" התשובה עמוקה בהרבה: השפה
היא הדנ"א של הקיום. המילים הן לא הדרך שלנו לתאר את העולם, הן החומר שממנו העולם
עשוי.
בנקודה
זו, הרב צמח הלפרין[8]
חושף בפנינו דרמה אינטלקטואלית סמויה שהתרחשה בין כתלי האקדמיה ובתי המדרש של ירושלים.
זהו העימות בין הרב הנזיר לבין גרשום שלום, אבי מחקר הקבלה המודרני.
לכאורה,
שניהם עסקו באותם טקסטים, אך הם ראו שני עולמות הפוכים. גרשום שלום התבונן בקבלה מבעד
למשקפי ההיסטוריון. עבורו, היא הייתה מערכת מיתית מרתקת, אוסף של חוויות רגשיות סוערות
וסמלים עתיקים שנועדו לבטא את נפש האדם. הוא ראה בשפה הקבלית שפה "סגורה"
- קוד תרבותי של קהילה מסוימת בזמן מסוים. שפה הסכמית.
אך
הרב הנזיר, ביומניו ובשיחותיו, חלק עליו מכל וכל. הוא סירב לראות בקבלה "רק"
היסטוריה או רגש. עבורו, הקבלה היא דיסציפלינה לוגית חמורה - הוא קרא לה: "היגיון
הסוד".
הרב
הנזיר טען כי כדי להבין את השפה הזו, לא מספיק להחזיק בתואר אקדמי או בכלי מחקר פילולוגיים.
הוא הציב תנאי מפתיע, כמעט מרגיז עבור החוקר המודרני: "טהרה וקדושה". אין
מדובר כאן בהטפה דתית, אלא בדרישה "פנומנולוגית" עמוקה.
תחשבו
על זה כך: אם השפה העברית היא אכן ה"חומרה" של המציאות, כפי שראינו בספר
יצירה, הרי שכדי לקלוט את ה"אותיות הרוחניות" הללו, הלומד עצמו חייב להפוך
למקלט רגיש ומזוקק. אם ה"כלי" של הלומד חלוד או מלוכלך, הוא פשוט לא יצליח
לשמוע את התדר של המציאות.
בעוד
ששלום ראה בקבלה שפה של בני אדם המנסים לתאר את האלוהים, הנזיר ראה בה את שפת המציאות
עצמה. זוהי שפה שאינה זקוקה להסכמה חברתית, אלא להקשבה שכלית-שמעית מדויקת. עבור הנזיר,
המקובל הוא לא "מיסטיקן" שחולם חלומות, אלא "מדען" של הרוח, המפענח
את הצופן המתמטי-לוגי של הבריאה.
כאן
עשויה לעלות תהייה מתבקשת: הרי המחקר מלמד שהעברית אינה השפה הראשונה בעולם, היא
התפתחה משפות קדומות יותר והושפעה עמוקות מהדיאלקטים שסבבו אותה. יכול להיות שזה
נכון, אך המבט הפנימי מציע זווית עמוקה: העברית לא רק "הושפעה", היא
זיקקה. היא ספגה אל תוכה את ניצוצות הקודש ואת תמצית הטוב שהיו גנוזים בשפות
האחרות, והפכה אותם לכלי ביטוי מזוכך לרובד הרוחני של המציאות.
מעניין
לציין שלדיון האם השפה העברית היא לשון קדושה (הסכמית) או לשון הקודש (טבעית) אנו
מוצאים השלכה הלכה למעשה: אמירת קריאת שמע בלשון שאינה לשון הקודש.
לפי
הרמב"ם[9]
"קורא אדם את שמע בכל לשון שיהיה מבינה", העיקר הוא לומר קריאת
שמע, לא חשוב באיזו שפה אתה אומר אותה, העיקר שתבין מה אתה אומר - מתאים לגישה
ההסכמית. לעומתו, הרמב"ן סובר שיש לקרוא אותה בלשון הקודש בלבד.
כיצד
נפסק להלכה? האם כגישה הטבעית או כגישה ההסכמית? כך כותב השולחן ערוך[10]:"יכול לקרותה בכל
לשון". - כמו הרמב"ם. אך אם אנחנו מעיינים במשנה ברורה הוא כותב את
הדבר הבא[11]:
"וכל זה מצד הדין, אבל למצווה מן המובחר הוא דווקא בלשון הקודש,כן כתב
הב"ח בסימן קצ"ג". אך מדוע מצווה מן המובחר היא עברית? כיוון
שזו לשון הקודש. ובביאור הלכה בהלכות תפילה[12]: "כי לשון הקודש יש
לו סגולות רבות מכל לשונות, והוא הלשון שהקב"ה מדבר בו עם נביאיו כמו שכתב
הרמב"ן בפרשת תשא. וחז"ל אמרו בלשון הקודש נברא העולם... "
אנחנו
רואים כאן משהו מיוחד בפסיקת ההלכה. הרובד הראשון הוא רובד הפשט ולפיו השפה היא
הסכמית ולכן,מעיקר הדין יצא בקריאת שמע גם בשפה אחרת. אבל המבט העמוק יותר, שהשפה
היא טבעית, מאפשרת למי שרוצה להחמיר לומר את קריאת שמע דווקא בשפה העברית, כיוון
שהיא שפת הקודש ממנה נברא העולם. (הערה: המשנה ברורה מוסיף שכיום אף מצד עיקר הדין
יש לומר את קריאת שמע בלשון הקודש כיוון שישנן מילים לא ניתנות לתרגום)
[1] בכתביו המאוחרים: "חקירות פילוסופיות", בכתביו המוקדמים
"טרקטטוס" הוא סבר אחרת, אך מאוחר יותר דחה את תפיסתו הראשונה.ד
[2] https://www.youtube.com/watch?v=vV61FfhcOrc&list=PLTpvRg1R637_y2IPKxHKKQmLdYhLbRcRH&index=25
[3] מורה נבוכים חלק ג' פרק ח'
[4] שמות פרק ל' פסוק י"ג
[5] קול הנבואה, מאמר ראשון פסקה כ"ו
[6] פרק א' משנה ב'
[7] פרק ה' משנה א'
[8] בשיעוריו על ספר "קול הנבואה"
[9] הלכות קריאת שמע פרק ב' הלכה י'
[10] אורח חיים ס"ב סעיף ב'
[11] שם סק"ג
[12] סימן ק"א, סעיף ד' ד"ה יכול
תגובות
הוסף רשומת תגובה