כיבוש ירושלים בידי דוד המלך
בס"ד
חשבתי שיהיה פשוט לכתוב שיעור על כיבוש ירושלים בידי דוד המלך...אז חשבתי. אבל אז פתחתי את ספר שמואל ב' ונפתחה בפני תיבת
פנדורה, כך שהנושא בו ניגע בשיעור זה, בקושי מגרד את פני השטח. וכך מסופר:
"בן
שלשים שנה דוד במלכו ארבעים שנה מלך. בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים
ובירושלם מלך שלשים ושלש שנה על כל ישראל ויהודה. וילך המלך ואנשיו ירושלם אל
היבסי יושב הארץ ויאמר לדוד לאמר לא תבוא הנה כי אם הסירך העורים והפסחים לאמר לא
יבוא דוד הנה. וילכד דוד את מצדת ציון היא עיר דוד. ויאמר דוד ביום ההוא כל מכה
יבסי ויגע בצנור ואת הפסחים ואת העורים שנאו שנואי נפש דוד על כן יאמרו עור ופסח
לא יבוא אל הבית. וישב דוד במצודה ויקרא לה עיר דוד ויבן דוד סביב מן המלוא וביתה.
וילך דוד הלוך וגדול ו-ה' אלהי צבאות עמו."[1] – הפרק נראה כמו כתב חידה: מהו
הצינור? מיהם העיוורים והפיסחים ומה הבעיה של דוד איתם? ובכלל, לא ברור האם דוד
כבש את ירושלים או לא (מאוחר יותר גיליתי שנכתבה על השאלה האחרונה עבודת דוקטורט
שלימה).
חשבתי
להשלים את התמונה מספר דברי הימים[2] אבל לא מצאתי מזור: "וילך
דויד וכל ישראל ירושלם היא יבוס ושם היבוסי ישבי הארץ. ויאמרו ישבי יבוס לדויד לא
תבוא הנה וילכד דויד את מצודת ציון היא עיר דויד. ויאמר דויד כל מכה יבוסי בראשונה
יהיה לראש ולשר ויעל בראשונה יואב בן צרויה ויהי לראש. וישב דויד במצד על כן קראו
לו עיר דויד. ויבן העיר מסביב מן המלוא ועד הסביב ויואב יחיה את שאר העיר. וילך
דויד הלוך וגדול ו-ה' צבאות עמו." כלומר אנחנו לומדים שיואב בן צרויה הוא
זה שהלך ויצר את האפשרות לכבוש את ירושלים. אבל יואב לא היה כבר שר צבא דוד לפני
כן? (אמנם לא ניגע בנקודה זו במסגרת השיעור, אך השאלה צריכה להישאל)
עיקר
השיעור יעסוק בנסיון להבין מיהם העיוורים והפסחים, אך ננסה להבין לפני כן מהו
הצינור אליו מתייחס דוד המלך. עם גילויה של מערכת המים התת-קרקעית המדהימה בעיר
דוד, המוכרת בשם 'פיר ווֹרְן' (בציור) זכה ה"צינור" להיות מואר באור חדש.
מדובר במחילה תת-קרקעית, שדרכה הועברו מים אל תוך העיר ירושלים ממקור המים המרכזי
שלה, מעיין הגיחון, מבלי שיהיה צורך לצאת את לחומותיה. היבוסים שישבו בצד העליון
של ירושלים (יבוס) היו אמנם מוגנים, אבל כיצד ישיגו מים? זה היה תפקידו של
"הצינור". הצינור היווה את נקודת התורפה של העיר ולכן דוד הציע פרס למי
שיצליח לחדור דרכה למצודה, וכך, כנראה, להפתיע את השומרים ולאפשר לצבאו של דוד לכבוש
אותה.
אז
מיהם העיוורים והפיסחים? אנו מוצאים מספר דעות בנושא:
כותב
יוספוס פלאביוס[3]:
"אולם תושבי העיר... העמידו על החומה לקויי עיניים ורגליים וכל שאר בעלי
מום, כדי להלעיג על המלך, ואמרו, שבעלי מום אלה ימנעוהו מלהיכנס לעיר. והם עשו זאת
מתוך בטחונם בעוצם חומותיהם" – החומות שלנו כל כך בצורות, אומרים
היבוסים, עד שאפילו אם נעמיד עיוורים ופסחים לא תוכל לכבוש אותנו.
יגאל
ידין הולך לכיוון אחר ומסביר[4] כך: ישנה תעודה חתית שנמצאה
העוסקת בטקסי השבעה של הצבא (כל מיני טקסים מאגיים וכישופים למיניהם). אחד מהטקסים
המצויינים שם מתואר באופן הבא: "ויציגו לפניהם עיוורת וחירש, ויאמרו: ראו, דהנה
עיוורת וחירש, כל מי שיחרוש רעה על המלך והמלכה תבוא עליו קללתם. יעשוהו עיוור,
יעשוהו חירש! יעוורוהו כעיוור! יחרישוהו כחירש! ישמידו אותו, את אשתו, את טַפֹּו
ואת משפחתו". כלומר היבוסים ניסו להטיל פחד בלבו של צבא דוד באמצעות הטלת
קללות.
עם
זאת מעניין לציין את דברי רש"י שמביא את מדרש פרקי רבי אליעזר. מדרש זה מיוחס
לר' אליעזר בן הורקנוס, עם זאת במחקר מקובל לומר שהוא חובר במאה השמינית לספירה,
תקופת הגאונים, באזור ארץ ישראל. האם זה באמת משנה לנו? - לא כל כך, כיוון שמעניין
אותנו המסר שלו.
המדרש
מתייחס לקניית מערת המכפלה על ידי אברהם אבינו[5]: "...אמר לבני יבוס
לקנות מהם את מערת המכפלה במכר טוב בזהב ובכתב לאחוזת קבר עולם. וכי יבוסים היו?
והלא חתיים היו! אלא עיר יבוס נקרא יבוסים. ולא קבלו האנשים עליהם התחיל כורע
ומשתחוה אליהם שנאמר וישתחו אברהם לפני עם הארץ, אמרו אנו יודעים שעתיד הקדוש ברוך
הוא ליתן לך ולזרעך את כל הארצות האלה כרות עמנו שבועה שאין ישראל יורשים את עיר
יבוס כי אם ברצונם ואחר כך קנה את המכפלה במכר זהב ובכתב עולם לאחוזת עולם. וישמע
אברהם אל עפרון.
מה
עשו אנשי יבוס עשו צלמי נחשת והעמידו אותם ברחוב העיר וכתבו עליהם שבועת אברהם
וכשבאו ישראל לארץ רצו להכנס בעיר היבוסי ולא היה יכול מפני ברית אברהם שנאמר ואת
היבוסי יושבי ירושלם לא הורישו בני ישראל וכשמלך דוד בקש להכנס לעיר היבוסי ולא
הניחו אותו שנאמר ויאמר לדוד לא תבא הנה וכו'...אלא בכח השבועה וברית אברהם ראה
דוד וחזר לאחוריו שנאמר וישב דוד במצודה וכו' ואין אתה יכול ליכנס בעיר היבוסי עד
שהתיר כל הצלמים הללו שכתוב עליהם שבועת אות ברית אברהם שנאר כי אם הסירך העורים
והפסחים... אמר דוד לאנשיו כל מי שיעלה בראשונה ויסיר את הצלמים הללו שכתוב עליהם
אות ברית שבועת אברהם יהיה לראש, ועלה בראשונה יואב בן צרויה ויהי לראש. ואחר כך
קנה את עיר היבוסי לישראל במכר זהב ובכתב עולם לאחוזת עולם מה עשה לקח מכל שבט
חמשים שקלים הרי כלם שש מאות שקלים שנ' ויתן דוד לארנון..."
אנחנו
רואים גם בספר יהושע וגם בספר שופטים שעם ישראל לא מצליח לרשת את היבוסי שיושב
בירושלים, המדרש מחדש שגם דוד לא הצליח בהתחלה לכבוש את יבוס, מדוע? בעקבות שבועתו
של אברהם.
רש"י
מסביר שצלמי הנחושת היו בכוונה בצורה של עיוורים ופסחים כדי להזכיר את האבות: יצחק
שכהו עיניו ויעקב שצלע על ירכו ועל כל פסל היתה כתובה שבועת אברהם שהעיר תהיה של
ישראל רק אם היבוסים יתנו אותה מרצונם, כפי שנעשה מאוחר יותר על ידי ארוונה
היבוסי.
מסביר
הרב שמעון קליין את המדרש[6]: "בני חת אמנם רואים
באברהם נשיא א-להים מורם מעם, אך מדוע זוהי סיבה 'להתייצב על רגליהם האחוריות'
ולנסות למנוע ממנו את רכישת האחוזה? או - מה גורם לעפרון להתנדב ולתת לאברהם מתנת
חינם גדולה כל כך, ובלבד שלא ירכוש בכסף את מערת המכפלה? המדרש בתשובתו מזהה זרמים
תת קרקעיים בנפשם של בני חת. הם אמנם רואים באברהם 'נשיא א-להים' מורם, אבל בדיוק
מסיבה זו - אוחז הפחד בנפשם. איש א-להים זה עשוי ביום מן הימים להגשים את ייעודו
בארץ, ומה יהא עלינו? האם לא כורים אנו קבר לעצמנו בתתנו לו אחיזה בארץ? המדרש
מרחיק לכת, ומייחס להם מעין שליחות היסטורית, בפה שהם משמשים לאומות העולם. פחד
אוחז בנפשם, שמא ביום בו יגשים זרעו של אברהם את ייעודו בארץ, יידחו בני יבוס ממנה
ויישארו מחוץ לתמונה. כדי למנוע זאת, הם תובעים ממנו שבועה שלא יירשו ישראל את עיר
יבוס אלא ברצונם - לא יבואו אליה בכוח, כי אם בתיאום ובהסכמה...
האם
הסכמת אברהם מבטאת את עמדתו או שהיא נבעה כתוצאה מן המצוקה בה הוא היה נתון כשמתו
מוטל לפניו? אברהם רואה את עצמו כ"אב המון גויים", בו יתברכו כל יושבי
הארץ, ובפרשייה זו הוא מתייחס אל בני חת כאל 'עם הארץ', ומכיר במעמדם ביחס אליה
שוב ושוב. נראה שהסכמתו לכונן את עיר המלכות תוך הסכמה של אומות העולם היושבים בה
מקפלת בתוכה עובדה עמוקה: בנייתה של ממלכת ישראל היא אמנם סיפור לאומי, אבל
בעומקיה היא סיפור של האנושות כולה. "שאין ישראל יורשים את עיר יבוס כי אם
ברצונם" נשבע אברהם, ובכך פינה מקום לבני יבוס - כמשל לעמי תבל אחרים, להיות
חלק מן הסיפור העומד להתרחש בעיר זו."
אבל
אם כך, כיצד מתגבר דוד על השבועה?
"אכן אברהם התחייב לכך שזרעו לא ייכנס אל עיר יבוס אלא בהסכמתם, אך היגיון
ההתחייבות היה - מחויבותה של ממלכת ישראל אל האנושות כולה. תרגומה של השבועה
לזכויות פרטיות שיש ליבוסים, תוך דחיית ישראל מבירתם נמשלת לכתיבת השבועה על כלים
קטנים - צלמי עבודה זרה. אלו הצלמים - הכלים הקטנים הם שנואי נפש דוד, והוא דוחה
אותם בשאט נפש"
כלומר,
כל עוד היבוסים נשארים נאמנים למרחב בו השבועה חלה, כל עוד הם ממלאים את תפקידם
באנושות לקראת השלמתה, יש לשבועה משמעות, אבל ברגע שעוזבים זאת והולכים נגד,
השבועה בטלה ומאבדת את משמעותה.
על
דבריו של הרב קליין אפשר לבנות רובד נוסף, מהכתובים ניתן להסיק שדוד המלך לא כבש את
יבוס היא ירושלים בבת אחת. עובדה שבסוף ספר שמואל הוא קונה את הגורן (שיהיה לעתיד מקום
המקדש) מארוונה היבוסי. כלומר דוד לא עובר על השבועה, את מה שהוא יכול לכבוש הוא
כובש ואת אותו החלק שכבר לא היה יכול לכבוש הוא קונה - כלומר, משיג אותו מהיבוסים
ברצון.
לפי
כיוון זה אנחנו יכולים להסתכל על המדרש מזווית נוספת שמלמדת אותנו על ההתנהלות
ההסטורית של עם ישראל ואומות העולם סביב ירושלים כאשר אברהם ובני חת מהווים בניין
אב, ארכיטיפ, להתנהלות זו: לאומות יש הרגשה שיש משהו היסטורי ומיוחד שקשור
לירושלים, הם מרגישים שלעם ישראל יש תפקיד באותו עניין אך עקב מרכזיותו של עם
ישראל הם חוששים שהם יהיו בסך הכל תפאורה ואף יעלמו מעל בימת ההסטוריה. ולכן, הם מנסים
למנוע מהעם להגיע ולכבוש את ירושלים. לשם כך הם משתמשים בנשק הכי חזק שיש להם שיכול
לסנדל את עם ישראל והוא: שבועת האבות, או במילים אחרות, ההתחייבות של האבות לראות גם
באומות העולם חלק מהותי בתהליך גאולתו.
במקום
להבין שאכן יש להן מקום ותפקיד חשוב, האומות רוצות להשתמש בשבועה כתעודת ביטוח: אם
לא ניתן את ירושלים לישראל, לא יגרשו אותנו מבימת ההיסטוריה. וזו הטעות הגדולה שלהן,
האנושות היא כמו גוף אחד גדול וכל אומה מהווה איבר מיוחד בגוף הזה. בתוך הגוף יש
לב, זהו עם ישראל, שמזרים לשאר האיברים חיים, כח וחיוניות - או במילים אחרות: עם
ישראל הוא זה שנותן משמעות לכוחות ולכשרונות שיש לכל אומה ואומה בכך שמקשר אותה
לקודש ולנצח. "ישראל באומות כלב באיברים"[7] כלשונו של הכוזרי[8].
במקום
להבין זאת, האומות, ששקועות בראיה של "העולם הזה" לא מצליחות לעשות את
הצעד הנוסף קדימה מה שמבוטא במכירת הגורן תמורת כסף לדוד המלך. האומות מוכנות
למכור את הנצח תמורת ההווה.
לסיכום,
כיבוש ירושלים מתגלה במבט שני לא כפעולה צבאית גרידא, אלא כדרמה היסטורית ורוחנית
עמוקה. אם ברובד הפשט ה"צינור" וה"עיוורים והפיסחים" הם אתגר
טקטי ומכשול פיזי בדרך למצודה, הרי שברובד המדרש והמחשבה הם מייצגים את המתח
המתמיד שבין ישראל לאומות העולם ואת כוחה של השבועה העתיקה. דוד המלך, בדרכו
הייחודית, משלב בין נחישות צבאית לבין יראה וכבוד לבריתות העבר. הוא אינו מבקש
למחוק את היבוסי בכוח הזרוע בלבד, אלא פועל בתוך מרחב של הסכמה וקניין – כפי שבא
לידי ביטוי ברכישת הגורן מארוונה. ירושלים, בירת הנצח, אינה נכבשת רק בחרב, אלא
נבנית מתוך הכרה בתפקידו של עם ישראל כ"לב באיברים" – מרכז רוחני שמטרתו
אינה דחיקת האומות, אלא הענקת משמעות וחיות לעולם כולו. בכך הופכת עיר דוד לא רק
למעוז של שלטון, אלא לסמל של חזון אחרית הימים: מקום שבו נפגשים הקודש והחול,
הלאומי והאנושי, ההווה והנצח.
[1] שמואל ב' פרק ה' פסוקים ד'-ט'
[2] דברי הימים א' פרק י"א פסוקים ד'-ט'
[3] ספר שביעי עמוד 61
[4] בספרו תורת הלחימה בארצות המקרא
[5] פרק לו
[6] https://www.yeshiva.org.il/midrash/34621
[7] זהר פנחס רכ"א "דְּיִשְׂרָאֵל
עֲבַד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִבָּא דְּכָל עָלְמָא. וְהָכִי אִינּוּן
יִשְׂרָאֵל בֵּין שְׁאַר עַמִּין, כְּלִבָּא בֵּין שַׁיְיפִין, כְּמָה
דְּשַׁיְיפִין לָא יַכְלֵי לְמֵיקָם בְּעָלְמָא אֲפִילּוּ רִגְעָא חֲדָא בְּלָא
לִבָּא, הָכִי עַמִּין כֻּלְּהוּ, לָא יַכְלִין לְמֵיקָם בְּעָלְמָא, בְּלָא
יִשְׂרָאֵל. וְאוֹף הָכִי יְרוּשָׁלַם בְּגוֹ שְׁאַר אַרְעָאן, כְּלִבָּא בְּגוֹ
שַׁיְיפִין. וְעַל דָּא אִיהִי בְּאֶמְצָעִיתָא דְּכוּלֵי עָלְמָא. כְּלִבָּא גּוֹ
שַׁיְיפִין" (שישראל עשה אותם הקב"ה, לב, של כל העולם. וכך הם ישראל בין
שאר האומות, כמו לב בין האיברים, וכמו שאברי הגוף לא יכלו להתקיים בעולם אפילו רגע
אחד בלי הלב, כך כל העמים אינם יכולים להתקיים בעולם בלא ישראל. וגם ירושלים היא
כך בין שאר הארצות כמו לב בין האברים. ועל-כן היא באמצעו של כל העולם, כלב שהוא
באמצע האברים. תרגום פירוש הסולם)
[8] מאמר שני פסקה ל"ו
תגובות
הוסף רשומת תגובה