שמונה פרקים להרמב"ם - שיעור 3

בס"ד


להאזנה לשיעור לחצו כאן


השיעור מוקדש לעילוי נשמת סבי שלמה בן זיסו

אנו ממשיכים בלימוד הפתיחה של הרמב"ם לשמונה פרקים:

וְרָאִיתִי לְהַקְדִּים קֹדֶם שֶׁאַתְחִיל בְּפֵרוּשׁ הַהֲלָכָה, פְּרָקִים מוֹעִילִים; יֵדַע מֵהֶם הָאָדָם הַקְדָּמוֹת, וְיִהְיוּ לוֹ גַם כֵּן מָבוֹא וּמַפְתֵּחַ בְּמַה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לְפָרֵשׁ. וְדַע, שֶׁהַדְּבָרִים אֲשֶׁר אֹמַר בִּפְרָקִים אֵלּוּ וּבְמַה שֶּׁיָּבֹא מִן הַפֵּרוּשׁ, אֵינָם דְּבָרִים שֶׁבְּדִיתִים מֵעַצְמִי, וְלֹא פֵרוּשִׁים שֶׁחִדַּשְׁתִּים. אָמְנָם הֵם עִנְיָנִים לִקַּטְתִּים מִדִּבְרֵי חֲכָמִים בְּמִדְרָשׁוֹת וְתַלְמוּד וְזוּלָתָם מֵחִבּוּרֵיהֶם; וּמִדִּבְרֵי הַפִּילוֹסוֹפִים גַּם כֵּן הַקַּדְמוֹנִים וְהַחֲדָשִׁים, וּמֵחִבּוּרֵי הַרְבֵּה בְנֵי אָדָם - וּשְׁמַע הָאֱמֶת מִמִּי שֶׁאֲמָרָה

וְאֶפְשָׁר שֶׁאָבִיא לִפְעָמִים מַאֲמָר אֶחָד כֻּלּוֹ מִסֵּפֶר הַמְפוּרְסָם בִּלְשׁוֹנוֹ - וְאֵין בְּכָל זֶה רֹעַ. וְאֵינִי מִתְפָּאֵר בְּמַה שֶּׁאֲמָרוֹ מִי שֶׁקָּדַם מִמֶּנִּי - שֶׁאֲנִי כְּבָר הִתְוַדֵּיתִי בָּזֶה - וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אַזְכִּיר: "אָמַר פְּלוֹנִי" - שֶׁזֶּה אֲרִיכוּת אֵין תּוֹעֶלֶת בָּהּ. וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה מֵבִיא זִכְרוֹן שֵׁם הָאִישׁ הַהוּא לַחְשֹׁב מִי שֶׁאֵין לוֹ חֵךְ: שֶׁהַדָּבָר הַהוּא נִפְסָד וּבְתוֹכוֹ רֹעַ, שֶׁלֹּא יְבִינֵהוּ - וּמִפְּנֵי זֶה רָאִיתִי שֶׁלֹּא לִזְכֹּר הָאוֹמֵר, שֶׁכַּוָּנָתִי לְהוֹעִיל הַקּוֹרֵא וּלְבָאֵר לוֹ עִנְיָנִים הַצְּפוּנִים בְּזֹאת הַמַּסָּכֶת. וַאֲנִי אַתְחִיל עַתָּה לִזְכֹּר הַפְּרָקִים אֲשֶׁר רָאִיתִי לְהַקְדִּימָם הֵנָּה לְפִי כַוָּנָתִי, וְהֵם: שְׁמוֹנָה פְרָקִים.

הרמב"ם מבאר לנו שדבריו מלוקטים מדברי חז"ל במדרש ובגמרא וכן מדברי הפילוסופים היוונים והעיקר הוא "שמע האמת ממי שאמרה". יש כיום טעות שכאשר באים לדון בנושא מסויים, יהיה הלכתי, אמוני או כל נושא חולין, כאשר מוצגת דעה כלשהי מבטלים אותה באמירה שלא קשורה לדיון, למשל: "הפיסיקה שוביניסטית ונראית כפי שהיא מכיוון שגברים כתבו אותה. לכן, מסקנותיה אינן נכונות". גדי טאוב[1] מביא את דברי ד"ר פגי מקינטוש שסבורה שהידע הגברי הוא תוקפני ולכן כל הצעה תיאורטית בה הוא נתקל  (הידע הגברי)  מעוררת אותו להטיל ספק, לחפש סתירה לוגית ולהביא ראיות נגדיות, הוא שואף להתווכח עם הסברים נגדיים ולנצח אותם. בהמשך[2] הוא מבקר דעה זו ואומר שאין באמתחתן של ההוגות החדשות, בשלב זה לפחות אלטרנטיבה[3].

הדבר נכון גם ביחס לעולם ההלכה, אם תהיה סוגיה בהלכות שבת או אפילו בענייני אמונה ונדחה דעה רק על בסיס העובדה שמי שאמרה אינו נראה בעינינו (למשל, כי הוא בעל השקפת עולם שמרנית או ליברלית) זו תהיה טעות. כשמבקרים דעה מסוימת צריך לעשות זאת באופן ענייני ולא ביחס לאדם שאמר אותה (יש להעיר שאדם שנמצא בתחילת לימודו צריך לבנות לעצמו איזשהו עמוד שידרה רוחני ורק מתוכו תהיה לו היכולת להתמודד עם דעות שמגיעות ממקורות אחרים).

הבנה זו יכולה, לא רק למנוע טעויות, אלא לגדל את האדם מבחינה רוחנית. אנו צריכים לחקור אחר האמת ולחפש אותה ולא לפחוד משאלות שעולות, גם אם אין להם בשלב זה מענה, כיוון שרק על ידי כך ניתן לברר את הדברים לאשורם.

יש לציין שהרמב"ם יוצא מנקודת הנחה של מוחלטות האמת ואע"פ שאין כאן המקום להאריך רק אזכיר שמי שטוען שאין כזה דבר אמת אחת נופל בכשל לוגי. שהרי הוא עצמו מניח שאין אמת אחת, כלומר: האמת שלו היא שאין אמת אחת – ובכך הוא סותר את עצמו.

אך למרות מה שאמרנו, הרמב"ם יודע שעניין זה לא יתיישב על לב כולם ולכן ממשיך וכותב שאינו מביא במפורש את שמו של הפילוסוף ביחס לרעיון זה או אחר בו עוסק. למשל, ידוע שהרמב"ם מביא רעיונות שנמצאים בספר האתיקה (ניקומאכוס) של אריסטו, רעיון זה יכול להוות טעם לפגם ל"מי שאין תבונה בו" כדברי הרמב"ם.

 הכשל איתו מתמודד כאן הרמב"ם נקרא: "אד-הומינם". זהו כשל לוגי שבו מפריכים טיעון מסויים באופן כזה שפוסלים את האדם שטען אותו ולא את הטיעון עצמו, למשל:

רב פלוני: אסור לבנות לשרת כלוחמות בצבא עקב האוירה שאינה תואמת לאופיין והמאמץ הפיסי שיכול לפגוע בהן.

איש אלמוני: איזה רב שמרן וחשוך. כל היום נמצא בישיבה ולומד ועדיין תקוע עם השקפות עולם מיושנות.

הכשל הלוגי של האיש האלמוני הוא דוגמא מצוינת ל"אד-הומינם". במקום להתמודד עניינית עם טענותיו של רב פלוני הוא בוחר לתקוף את הרב עצמו ובכך לנסות להפחית ממשקל טענותיו. האיש האלמוני מגיע למסקנה שהרב טעה לא בעקבות פריכת טענותיו אלא בעקבות אופיו של הרב (לפי תפיסתו של אלמוני).

סיבה נוספת בגינה לא מביא הרמב"ם דבר בשם אומרו הוא מפאת אריכות הדברים – בסופו של דבר מאוד מייגע לקרוא שורה כמו השורה הבאה: ר' פלוני אומר בשם רב אלמוני ששמע מפי אביו שלמד אצל הרב ההוא שהרמב"ם כתב את הקדמות המשנה מגיל עשרים ושלש עד בערך גיל שלושים.

לסיכום: בפתיחת הרמב"ם לפירושו למסכת אבות הוא מצייד אותנו בהבנות הנצרכות הבאות: למי מיועדת מסכת אבות. מה מטרתה של מסכת אבות? נתינת מפתח להבנת מסכת אבות.

 

פרק א'

(בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם וְכֹחוֹתֶיהָ)

 

דַּע, שֶּׁנֶּפֶשׁ הָאָדָם אַחַת; וְיֵשׁ לָהּ פְּעֻלּוֹת רַבּוֹת חֲלוּקוֹת, יִקְרָאוּן קְצָת הַפְּעֻלּוֹת הָהֵן: נְפָשׁוֹת. וְיֵחָשֵׁב בַּעֲבוּר זֶה שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם נְפָשׁוֹת רַבּוֹת, כְּמוֹ שֶׁחָשְׁבוּ הָרוֹפְאִים, עַד שֶׁשָּׂם רֹאשׁ הָרוֹפְאִים פְּתִיחַת סִפְרוֹ, שֶׁהַנְּפָשׁוֹת שָׁלשׁ: טִבְעִית, חִיּוּנִית וְנַפְשִׁית. וּפְעָמִים שֶׁיִּקָּרְאוּ: כֹּחוֹת וַחֲלָקִים, עַד שֶׁיֵאָמֵר: חֶלְקֵי הַנֶּפֶשׁ - וְזֶה הַשֵּׁם יַעֲשׂוּהוּ הַפִּילוֹסוֹפִים הַרְבֵּה פְעָמִים. וְאֵינָם רוֹצִים[4] בְּאָמְרָם: "חֶלְקֵי", שֶׁהִיא מִתְחַלֶּקֶת כְּהֵחָלֵק הַגּוּפוֹת, אֲבָל הֵם מוֹנִים פְּעֻלּוֹתֶיהָ הַחֲלוּקוֹת שֶׁהֵן לִכְלַל הַנֶּפֶשׁ, כַּחֲלָקִים לַ"כֹּל" הַמְחֻבָּר מֵהַחֲלָקִים הָהֵם.

 

נפש ונשמה

ישנן שתי הקדמות יסודיות שצריכות להתקיים על מנת לדון במוסר: א) אחדות הנפש ב) בחירה חופשית.

הרמב"ם ידון בהרחבה בבחירה החופשית בפרק ח'. בפיסקא זו הוא דן באחדות הנפש. יש להקדים ולציין שיש הבדל בין השימוש של הרמב"ם במונחים "נפש, רוח ונשמה", לבין השימוש של חכמי הנסתר.

את התגלויותיה של הנשמה מחלקים חכמי הנסתר לחמישה חלקים עיקריים: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.

נפש – היא ההתגלות בחיים החומריים שלנו, כלומר בחיים הפיסיים, הביולוגים ובאיזשהו מקום גם הפסיכולוגיים.

רוח – מהווה את מה שקשור להשקפת העולם שלנו, המחשבות שלנו. ניתן לומר שהצד הפסיכולוגי הוא סוג של נדבך המצוי בין הנפש לבין הרוח.

נשמה – היא אותו "חשמל" רוחני שהקב"ה מזרים בנו ועל ידו מחייה אותנו. לכל אחד מאיתנו יש "חשמל" רוחני שונה שמחייה אותו (בעל עוצמה רוחנית שונה).

חיה – החיים הפוטנציאליים שעוד לא חוויתי ועוד לא "נספגו" בי.

יחידה – אותה נקודה שמהווה קישור כביכול להקב"ה שנפח את הנשמה.

הרמב"ם קורא לנשמה הנ"ל נפש ולנפש הנ"ל נשמה.

נפש האדם אחת

באמרו "נפש האדם אחת" כוונתו של הרמב"ם לומר שמהנפש נובעים כל כוחות החיים, וכל הכוחות הללו הם ביטוי של הנפש הזו. בתקופתו של הרמב"ם היתה מקובלת בין הרופאים (ובראשם גאלינוס[5]) התפיסה לפיה לאדם יש שלש נפשות המובאות כאן בסדר עולה: הנפש "הטבעית" -  משותפת לכל אורגניזם חי והיא אחראית לפעולות ההזנה, הצמיחה והריבוי. הנפש ה"חיונית" משוכללת יותר, משום שהיא כוללת תנועה, תחושה, התעוררות רגשות ודמיון; לפיכך היא נמצאת רק בבעלי חיים ולא בצמחים. הנפש המשוכללת ביותר היא ה"נפשית" המציינת את היכולת השכלית, וזו אינה נמצאת לא בצמחים ולא בבעלי החיים אלא רק באדם.

לפי תפיסתם ניתן להחליף את המילה נפש במילה כח – וכוונתם שיש לאדם שלשה כוחות נפרדים זה מזה כאשר כל כוח אחראי על רובד נפרד באדם.

לא רק היוונים תפסו כך את מבנה האדם, גם חכמים יהודים גדולים תפסו אותה כך, למשל האבן עזרא כותב[6]: "טוב כעס כבר בארו חכמי הראיות שיש באדם שלש נפשות האחת הנפש הצומחת, והענין כי כמו שיש במיני הצמחים והדשאים וכל עץ כח - קרא שמו נפש או מה שתרצה, שיגדל ג(י)שם הצמח ויגביהנו וירחיבנו כן יש באדם, וזאת הנפש מתגברת עד זמן קצוב וזאת הנפש היא המתאוה והצריכה לאכול. והנפש השנית נפש הבהמה והיא בעלת ההרגשות חמשה ובעלת התנודה ההולכת ממקום למקום וזאת הנפש גם היא באדם. ולאדם לבדו נפש שלישית היא הנקראת נשמה היא המדברת המכרת בין אמת ושקר בעלת החכמה. והנפש השנית היא אמצעית בין שתי הנפשות. והאלהים נטע שֵכֶל אדם הוא הנקרא לב למלאת חפץ כל נפש בעתו וגם עזרהו במצות תעמודנה כל דבר על מתכונתו ואין" – כלומר, ישנם שלש נפשות נפרדות עם כוח אחד, השכל-הלב, שמנהל אותן. כך גם מסביר ראב"ע[7] את המאמר[8] "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", יראת שמים היא האופן שבו הלב (מלשון ליבה) מנהל את הנפשות.

הרמב"ם מבקר את תפיסתו של גאלינוס ומביא כראיה את דברי הפילוסופים בדבר זה, שגם הם סוברים שנפש האדם היא אחת ומה שאמרו שהיא מתחלקת הכוונה להתחלקות פעולותיה. כלומר לפי הרמב"ם, הכוחות השונים כולם מהווים תוצאה של אותה הנפש. כפי שנראה בהמשך, הדיוק הזה של הרמב"ם חשוב כיוון שבעקבות הבנה זו של הרמב"ם מובן שיש הבדל מהותי בין האופן שבו האדם אוכל (עם כל חלקי הנפש השייכים לכך) לבין האופן שבו האריה או כל חיה אחרת אוכלים. האדם אינו חיה עם שדרוגים אלא מהות אחרת לגמרי.

מעניין להביא בהקשר זה את הערתו של הרב ד"ר אליהו אביעד[9]  בדבר ביקורתו של הרמב"ם על גאלינוס: "הרמב"ם הקדים את תקופת הרנסאנס בביקורתו החריפה על גאלינוס ובמיוחד ביקר את התנהגותו הלא הוגנת בפולמוס ואת התרברבותו המופרזת, שהביאה אותו לעסוק בעניינים שאינו בקי בהם. ברוב יהירותו העז גאלינוס לחלוק על הגדולים ממנו, כמו אריסטו, בפיזיקה ובמטאפיזיקה ואף השווה עצמו למשה רבנו. להלן קטע אחד מדברי הביקורת האמיצים של הרמב"ם: "זה גאלינוס הרופא השיגוֹ מזה החולי [=היהירות] מה שהשיגו רבים, אשר הם ממנו בחכמה... היה בקי ברפואות ומומחה מאוד מאוד... והביאוֹ זה לדבר בדברים שהוא חסר בהם ויטה לטעות בהם. וישיב על דברי אריסטו, כמו שידעת, בהגיון וידבר באלהיות ובטבעיות... אבל הגיעה סכלותו לתכלית בשיעור (=בהערכת) עצמו, שהקיש בין עצמו ובין משה רבנו ע"ה, ויִ חֵס לעצמו השלמות ויִ חֵ ס הסכלות למשה רבנו ע"ה, חלילה... גאלינוס הוא הסכל באמת..." פרקי משה ברפואה, מלחמת הקודש בגאלינוס, עמ' 365 ואילך(."

מדוע חשוב לנו להבין שנפש האדם אחת? – כיוון שללא הנחת יסוד זו לא תיתכן תורת מוסר. אם לאדם יש שלש נפשות הוא יכול "לזרוק אחריות" ולומר שלא הוא אחראי למעשיו אלא הם נובעים מנפש מסויימת שקיימת בו. למשל: נשאל אדם: "למה אתה כועס"? ויענה: "אני לא כועס, זו הנפש ההרגשית שלי, היא כועסת, אבל הנפש השכלית שלי נשארה רגועה". כלומר, אם אין נפש אחת נוצר מצב שאין לאדם אחריות על מעשיו ומכאן שאי אפשר לשפוט אותו ואיש הישר בנפשותיו יעשה.

הרמב"ם אומר שאכן קיימים באדם כוחות שונים אבל כולם משפיעים על כולם, כולם מהווים ביטוי של אישיותו ולכן יש לו אחריות על כל כוחות נפשו.

 



[1] בספרו המרד השפוף, עמוד 192

[2] שם עמ' 193

[3] לביקורת נוספת על הגישה הפמיניסטית עיין בספר הנ"ל בפרק "הפמיניזם החדש".

[4] הכוונה לאריסטו ולמפרשיו הערבים, כמו אלפאראבי ואבן סינא המדברים על "חלקי הנפש" ולא על נפשות רבות. ראה אריסטו, על הנפש ב, פרקים א-ב שם הוא אף מוכיח שאי אפשר לדבר על יותר מנפש אחת.

[5] גאלינוס חי במאה ה-2 לספירה ובמשך אלף וחמש מאות שנה בקירוב נחשב היה לסמכות העליונה ברפואה. רק בתקופת הרנסאנס קמו עוררין על תורתו. יש הסבורים שאין כוונת הרמב"ם לגאלינוס אלא להיפוקראטס, הנחשב בעיניו לגדול הרופאים.

[6] בפירושו לקהלת פרק ז' פסוק ג'

[7] יסוד מורא שער ז'

[8] בבלי, ברכות ל"ג ע"ב

[9] בסיפרו "מורה נבוכי הנפש" פרק ב' הערה 3


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

"בנפול אויביך אל תשמח" או "באבוד רשעים רינה"?

כבוד מלכים - מחשבות בעקבות פטירתה של מלכת אנגליה

משנכנס אדר מרבין בשמחה – על השמחה, האהבה והיראה