שמונה פרקים לרמב"ם - שיעור 4
וְאַתָּה
יוֹדֵעַ, שֶׁתִּקּוּן הַמִּדּוֹת הִיא: רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ וְכֹחוֹתֶיהָ. וּכְמוֹ
שֶׁהָרוֹפֵא אֲשֶׁר יְרַפֵּא הַגּוּפוֹת צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע תְּחִלָּה הַגּוּף
אֲשֶׁר יִרְפָּאֵהוּ: כֻּלּוֹ וַחֲלָקָיו מָה הֵם, רְצוֹנִי לוֹמַר: גּוּף
הָאָדָם; וְצָרִיךְ שֶׁיֵדַע אֵיזֶה דְבָרִים יַחֲלוּהוּ וְיִשְׁמֹר מֵהֶם;
וְאֵיזֶה דְבָרִים יַבְרִיאוּהוּ וִיכַוֵּן אֲלֵיהֶם - כֵּן רוֹפֵא הַנֶּפֶשׁ
הָרוֹצֶה לְתַקֵּן מִדּוֹת הָאָדָם, צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע הַנֶּפֶשׁ וְכֹחוֹתֶיהָ
בִּכְלָלָהּ וַחֲלָקֶיהָ, וּמַה יַחֲלֶה אוֹתָהּ וּמַה יַבְרִיאָהּ. וּמִפְּנֵי
זֶה אֹמַר, שֶׁחֶלְקֵי הַנֶּפֶשׁ הֵם חֲמִשָּׁה: הַזָּן - וְהוּא נִקְרָא:
צוֹמֵחַ; וְהַמַּרְגִּישׁ, וְהַמְדַמֶּה, וְהַמִּתְעוֹרֵר, וְהַשִׂכְלִי.
וּכְבָר הִקְדַּמְנוּ
בְּזֶה הַפֶּרֶק, שֶׁדְּבָרֵינוּ אֵינָם (אלא) רַק בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם. כִּי כֹחַ
הַמָּזוֹן שֶׁיִּזּוֹן בּוֹ הָאָדָם, אֵינוֹ כְּכֹחַ הַמָּזוֹן שֶׁיִּזּוֹן בּוֹ
הַסּוּס וְהַחֲמוֹר - כִּי הָאָדָם נִזּוֹן בַּחֵלֶק הַזָּן מִןהַנֶּפֶשׁ
הָאֱנוֹשִׁית; וְהַחֲמוֹר נִזּוֹן בַּחֵלֶק הַזָּן מִן הַנֶּפֶשׁ הַחֲמוֹרִית;
וְהַנֶּשֶׁר נִזּוֹן בַּחֵלֶק הַזָּן מִן הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לָהּ.
וְאָמְנָם יֵאָמֵר
עַל הַכֹּל: "נִזּוֹן" בְּשִׁתּוּף הַשֵּׁם לְבָד, לֹא שֶׁהָעִנְיָן
בְּכֻלָּם אֶחָד בְּעַצְמוֹ. וְכֵן יֵאָמֵר עַל הָאָדָם וּשְׁאָר בַּעֲלֵי
חַיִּים: "מַרְגִּישׁ" בְּשִׁתּוּף הַשֵׁם בִּלְבָד, לֹא שֶׁהַהֶרְגֵּשׁ
אֲשֶׁר בָּאָדָם הוּא הַהֶרְגֵּשׁ אֲשֶׁר בִּשְׁאָר בַּעֲלֵי הַחַיִּים. וְלֹא
הַהֶרְגֵּשׁ אֲשֶׁר בְּזֶה הַמִּין, הוּא הַהֶרְגֵּשׁ בְּעַצְמוֹ אֲשֶׁר בְּמִין
אַחֵר - אֲבָל כָּל מִין וָמִין מֵאֲשֶׁר לוֹ נֶפֶשׁ, יֵשׁ לוֹ נֶפֶשׁ אַחַת
בִּלְתִּי נֶפֶשׁ הָאַחֵר. וְיִתְחַיֵּב מִנֶּפֶשׁ זֶה פְּעֻלּוֹת אֵלֶּה,
וּמִנֶּפֶשׁ זֶה פְּעֻלּוֹת אֲחֵרוֹת. וְאֶפְשָׁר שֶׁתִּדְמֶה פְּעֻלָּה
לִפְעֻלָּה, וְיַחְשֹׁב בִּשְׁתֵּי הַפְּעֻלּוֹת שֶׁהֵן דָּבָר אֶחָד בְּעַצְמוֹ -
וְאֵין הַדָּבָר כֵּן. וְהַמָּשָׁל בָּזֶה: שְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת חֲשׁוּכִים.
הָאֶחָד מֵהֶם - זָרְחָה עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ וְהֵאִיר; וְהַשֵּׁנִי - הֵאִיר עָלָיו
הַיָּרֵחַ וְהֵאִיר; וְהַשְּׁלִישִׁי - הֻדְלַק בּוֹ הַנֵּר וְהֵאִיר. הִנֵּה כָּל
אֶחָד מֵהֶם נִמְצָא בּוֹ הָאוֹר; אֲבָל סִבַּת זֶה הָאוֹר וּפוֹעֲלוֹ -
הַשֶּׁמֶשׁ, וּפוֹעֵל הָאַחֵר - הַיָּרֵחַ, וּפוֹעֵל הָאַחֵר - הָאֵשׁ. כֵּן
פּוֹעֵל הַרְגָּשַׁת הָאָדָם - הוּא: נֶפֶשׁ הָאָדָם, וּפוֹעֵל הַרְגָּשַׁת
הַחֲמוֹר - הוּא: נֶפֶשׁ הַחֲמוֹר, וּפוֹעֵל הַרְגָּשַׁת הַנֶּשֶׁר - הוּא: נֶפֶשׁ
הַנֶּשֶׁר; וְאֵין לָהֶם עִנְיָן שֶׁיְּקַבְּצֵם אֶלָּא בְּשִׁתּוּף הַשֵׁם בִּלְבָד.
וְהָבֵן זֶה הָעִנְיָן, שֶׁהוּא נִפְלָא מְאֹד; יִכָּשְׁלוּ בּוֹ הַרְבֵּה
מֵהַפִּילוֹסוֹפִים, וְיִתְחַיְּבוּ בָּזֶה הַרְחָקוֹת וְדֵעוֹת בִּלְתִּי
אֲמִתּוֹת.
נפש
האדם ונפש הבהמה
הרמב"ם
מסביר שבעקבות כך שנפש האדם אחת, יש הבדל מהותי בין הנפש, כוח החיים של האדם לבין
כוח החיים של הבהמה וכל שכן כוח החיים של הצמחים. כאשר האדם אוכל הוא מבצע פעולה
אנושית. נכון שמבחינה חיצונית תהליך האכילה דומה בין האדם לבהמה אך עם זאת הוא
שונה מהותית. מכיוון שמקור הפעולה שונה, משמעות הפעולה שונה, לדוגמא: אכילת אבר מן
החי אינה משמעותית בשביל האריה, אבל אדם שיאכל אבר מן החי, שלימותו המוסרית תיפגע
– כלומר, לאותה פעולה יש השלכות שונות עקב מקור הפעולה. יש להבין שהכוח הרוחני
שמחייה כל דבר במציאות שונה מדבר לדבר.
להבחנה
זו ,בין נפש האדם לבין נפש שאר בעלי החיים, יש השלכות חינוכיות-מוסריות: האדם
נדרש, אפוא, להיות "אדם" בכל פעולותיו ובכללן אלו המקבילות לבהמה. "צלם
האלהים" שבנפש האנושית מחייב את האדם להידמות לאל בכל דרכיו על ידי אימוץ
נורמות מוסריות נעלות.
לאור
זאת ברור הקשר בין תורת הנפש להשקפתו הפילוסופית-דתית של הרמב"ם, המשווה את
יחס האל לעולם כיחס השכל לגוף. כשם שהיקום כולו מהווה יחידה מושלמת אחת המונהגת על
ידי האל, כך האדם, ה"מיקרוקוסמוס", מהווה יחידה אחת מושלמת ("נפש
אחת"), המונהגת על ידי שכלו: "על פי העניין הזה בלבד נאמר באדם דווקא
שהוא עולם קטן, הואיל ובו מקור מסוים (=השכל) שהוא המנהל את כולו".
(מוה"נ, ח"א עב, עמ' קלא)
על
פי הנחה זו מסביר הרב ד"ר אליהו אביעד גם את התנגדותו הנמרצת של הרמב"ם
לאסכולות חברתיות שדגלו בסגפנות כדרך חיים, משום שקיפוח כוח אחד מפריע לפעילותו של
כוח אחר; ופגיעה באספקט אחד של "הנפש האחת" פוגעת בשלמותה של הנפש
ובתפקודה ההרמוני. מכאן גם התביעה החוזרת ונשנית בספרי הרפואה של הרמב"ם,
שאין הרופא רשאי להתייחס רק לאבר הנגוע של החולה; עליו להעניק טיפול הוליסטי לגוף
ולנפש כאחד, הכולל את המרכיבים הבאים: תזונה בריאה, מוזיקה ערֵ בה וסיפורים מעניינים
ומבדחים את הדעת. חשוב גם שהעומדים במחיצת החולה לשמשו יהיו מקובלים עליו, כך
שתיווצר אטמוספירה נינוחה ונעימה שתתרום לזירוז ההחלמה. נשים לב לחלק מהמלצותיו
ב"הנהגת הבריאות": ולא ישכח [הרופא] לעולם לחזק את הכוח הטבעי
- במזון, וכן לחזק את הכוח הנפשי - בריח הטוב [עם הבשמים] החמים כמו המור... או [הסמים] הקרים כמו הוורדים... וכן לחזק את הכוח החיוני בכלי
הניגון ולספר לחולים סיפורים משמחים שירחיבו את נפשו, ולחדש חידושים [שיסיחו את דעתו] ויצחק
עליהם... ויבחרו לשמשו ולעמוד לפניו מי שישמח בו. כל זה מחייב כל חולי"[1]
לאחר
שהרמב"ם הבהיר שנפש האדם היא אחת הוא בונה מפה כללית של כוחות הנפש. החשיבות
בבניית מפה כזו היא שבאמצעותה מבחינים
באיזה חלק מחלקי הנפש ניתן לתבוע התנהגות מוסרית מן האדם והיכן לא.
חמשת
כוחות הנפש
וְאָשׁוּב אֶל
כַּוָּנָתִי בְּחֶלְקֵי הַנֶּפֶשׁ, וְאֹמַר: הַחֵלֶק הַזָּן - מִמֶּנוּ: הַכֹּחַ
הַמּוֹשֵׁךְ[2], וְהַמַּחֲזִיק[3],
וְהַמְעַכֵּל, וְהַדּוֹחֶה לְמוֹתָרוֹת, וְהַמְגַדֵּל, וְהַמּוֹלִיד בְּדוֹמֶה,
וְהַמַּבְדִיל הַלֵּחוֹת עַד שֶׁיַפְרִישׁ מַה שֶּׁצָרִיךְ לְהִזּוֹן בּוֹ[4],
וּמַה שֶּׁצָרִיךְ לִדְחוֹתוֹ. וְהַדְּבָרִים עַל אֵלּוּ שִׁבְעָה כֹחוֹת, וּמַה יַּעֲשׂוּ,
וְאֵיךְ יַעֲשׂוּ, וּבְאֵיזֶה אֵבָרִים פְּעֻלָּתָם יוֹתֵר נִרְאֵית וְיוֹתֵר
נִגְלֵית, וּמַה מֵּהֶם נִמְצָא תָּמִיד, וּמַה יִּכְלֶה מֵהֶם לִזְמָן קָצוּב -
זֶה כֻלּוֹ רָאוּי בִּמְלֶאכֶת הָרְפוּאָה וְאֵין צֹרֶךְ לוֹ בְּזֶה הַמָּקוֹם.
אם
אין צורך בפירוט חלקי הכח הזן במקום זה, מדוע הרמב"ם פרט את הפונקציות
המרכזיות של הכח הזן?
עונה
הרב שרקי שתי תשובות אותן נפרט מיד: א) תיחום ההתמודדות המוסרית ב) ההשלכה המוסרית
לכך שנפש האדם אחת.
א)
כיוון שיש להגדיר בפירוט מהו התחום בו לא קיימת התמודדות מוסרית בכדי שנדע היכן
יש. יש להעיר שההשלכה של הדגש של הרמב"ם: "זה כולו ראוי במלאכת
הרפואה ואין צורך לו בזה המקום" , מונעת מצבים הנפוצים כיום אשר במקום
ללכת לרופא או לפסיכולוג אנשים פונים לרב. כלומר, תיחום החלק הנ"ל בתוך התחום
הפיסי מונעת את המצב הלא נכון בו אדם הסובל ממכאוב כלשהו פונה לרב במטרה שהרב ירפא
אותו במקום שילך לרופא או יטפל בעצמו בבעיה.
וכך
כותב האדמו"ר הזקן של חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי[5]:
"אהוביי
אחיי ורעיי מאהבה מסותרת תוכחת מגולה לכו נא ונוכחה זכרו ימות עולם בינו שנות דור
ודור ההיתה כזאת מימות עולם ואיה איפוא מצאתם מנהג זה באחד מכל ספרי חכמי ישראל
הראשונים והאחרונים להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה גשמיות כדת מה לעשות בעניני
העולם הגשמי אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים אשר כל רז לא אנס להו
ונהירין להון שבילין דרקיע, כי אם לנביאים ממש אשר היו לפנים בישראל כשמואל הרואה
אשר הלך אליו שאול לדרוש ה׳ על דבר האתונות שנאבדו לאביו כי באמת כל עניני אדם לבד
מדברי תורה ויראת שמים אינם מושגים (אלא) רק בנבואה ולא לחכמים להם כמאמר
חז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ושבעה דברים מכוסים וכו' אין אדם יודע במה
משתכר וכו' ומלכות בית דוד מתי תחזור וכו'[6]
הנה הושוו זה לזה (כלומר שאלות גשמיות לשבעת הדברים הללו) ומה שכתוב בישעיה יועץ וחכם חרשים וכן מה שאמרו
חז"ל ונהנין ממנו עצה ותושיה היינו בדברי תורה הנקרא תושיה כמאמר חז״ל יועץ
זה שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים וכו' שסוד העיבור קרוי עצה וסוד בלשון תורה
כדאיתא בסנהדרין דף פ״ז ע״ש בפרש״י.
אך
האמת אגיד לשומעים לי כי אהבה מקלקלת השורה והנה היא כסות עינים שלא לראות האמת
מרוב אהבתם לחיי הגוף לשם שמים לעבוד בו את ה׳ ברשפי אש ושלהבת גדולה מאהבת נפשם את
ה׳ על כן היטב חרה להם בצער הגוף חס ושלום ה׳ ירחם ואין יכולין לקבל כלל עד
שמעבירם על דעתם לכתת רגליהם מעיר לעיר לשאול עצות מרחוק ולא שעו אל ה׳ לשוב אליו
ברוח נמוכה והכנעת הגוף לקבל תוכחתו באהבה כי את ה' וכו'."[7]
עם
זאת, ניתן לשאול: אם אנו הולכים לרופא ולא פונים להקב"ה, הרי אנו מביעים בכך
פחות ביטחון בהקב"ה? והרי הקב"ה הוא "רופא כל בשר", ומדוע
נפנה לרופאים?
שאלה
זו מתקשרת לשאלת האמונה והביטחון: עד כמה האדם צריך לפעול בעצמו ומהיכן הוא צריך
לבטוח ב-ה' שיושיע אותו. זוהי סוגיה גדולה ופה נעיר רק מעט על הנושא.
על
מנת לענות על שאלה זו בהקשר זה נביא סיפור קצרצר שימחיש את העניין:
יהודי
צדיק אחד הלך לשחות בים, לפתע נסחף ללב ים והחל לטבוע .החל היהודי להתפלל לאלוקים שיציל אותו, עברה
ספינה הודית והציעה את עזרתה, "לא , אין צורך" ענה היהודי "יש לי
אלוהים והוא יציל אותי" התפלל היהודי חזק יותר, "הצל אותי
אלוהים גדול!" בינתיים עברה ספינה מצרית באזור והציעה את עזרתה לטובע, "אין
צורך בעזרתכם" ענה היהודי "אלוהים שלי יציל אותי" התפלל היהודי
בכוונה ובעוצמה גדולים "הצל אותי אלוקים שבשמים!" והנה עוד ספינה עוברת ספינה
הולנדית וגם היא מציעה את עזרתה, "תודה תודה , אין צורך , אלוהים שלי יציל
אותי "וכך , אפסו כוחותיו והיהודי הצדיק טבע ...עלה
לשמים ושם פגש באלוקים .אמר לו היהודי "אלוהים גדול שלי ,
למה זה לא עזרת לי ?והרי צדיק גדול אני והתפללתי כה חזק אליך". ענה
לו אלוהים :
"מה לא עזרתי, שלוש ספינות שלחתי אליך ואתה לא קיבלת אף
אחת מהן!!!"
כשם
שהספינות בסיפור היו השליחות של הקב"ה להצלת האדם הטובע כך גם הרופאים הם
השליחים של הקב"ה על מנת לרפא את האדם. כאשר האדם מגיע לרופא מתוך תודעה
כזאת, אין בכך שום בעיה, הוא עושה את ההשתדלות שלו: מתפלל והולך למי שמהווה את
השליח של הקב"ה לטיפול בו. עם זאת במצב בו האדם מגיע לרופא ורואה בו את חזות
הכל ותולה את תקוותיו ברופא בלבד, במצב כזה נוצרת הבעיה של הביטחון ב-ה'.
ביטחון
ב-ה' אין משמעותו שהקב"ה יוציא אותנו מצרה על ידי נס על טבעי בלבד, ביטחון
ב-ה' משמעותו להבין ולחיות מתוך תודעה התופסת את העולם כעושה רצונו ושליחו של ה'
(בתחומים השונים) ומתוך תפילות ל-ה' והשתדלות מצדנו ע"י היעזרות בשליחיו
ניוושע ממצוקה בה אנו נמצאים.
מלבד
התשובה בתחום הרעיוני, נפסק להלכה שיש ללכת לרופאים, וכך כותב השלחן ערוך[8]:
"נתנה
התורה רשות לרופא לרפאות ומצוה היא ובכלל פיקוח נפש הוא ואם מונע עצמו הרי זה שופך
דמים ואפי' יש לו מי שירפאנו שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות".
ב)
הואיל ונפש האדם אחת יש השלכה מוסרית לתפקוד הביולוגי של האדם (למשל: מצורע, זב,
שיכור וכד') וכן להיפך, שיש השלכה ביולוגית לתפקוד המוסרי של האדם (למשל השפעת
השמחה על האדם). יתכן שכוונת הרמב"ם היא שאי אפשר לפתור בעיות רפואיות
באמצעות טיפול בתחום הביולוגי בלבד, במנותק ממצבו הנפשי והמוסרי. אנו מכירים כיום
מחלות פסיכוסומטיות, שהמצב הנפשי משפיע על המצב הפיסי של האדם (השפעת המתח על גופו
וכד'). ישנה אף השפעה הפוכה של המצב הפיסי
על מצבו הנפשי של האדם, למשל: אדם משותק חווה בפחות עוצמה את הרגשות כיוון שחסרה
לו אותה עוררות גופנית בה מבוטא הרגש.
[1] הנהגת הבריאות, שער שני סעיף
20
[2]
משיכת המזון מן הפה אל הקיבה על ידי אינסטינקט
ההתכווצות של צינור הוושט.
[3] משהה את האוכל
בקיבה עד גמר עיכולו
[4] הפרשת מיצים החיוניים לגוף
ודחיית נוזלים מיותרים ומזיקים
[5] אגרות הקודש של האדמו"ר
הזקן חלק א' איגרת כ"ד (עמוד נ"ו)
[6] פסחים נ"ד ע"ב:
"תנו רבנן: שבעה דברים מכוסים מבני אדם, אלו הן: יום המיתה, ויום הנחמה, ועומק
הדין, ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו, ואין אדם יודע במה משתכר, ומלכות בית דוד מתי
תחזור, ומלכות חייבת מתי תכלה"
[7] ניתן לשאול על כך: מה עם
המשנה במסכת אבות פ"ה משנה כ"ב: "הפוך בה והפוך בה דכולא בה"?
– להרחבה עיין במאמרו של פרופסור בנימין בראון: "דוקטרינת 'דעת תורה': שלושה
שלבים, בתוך: דרך הרוח: ספר היובל לאליעזר שביד, ירושלים: האוניברסיטה העברית
בירושלים, המכון למדעי היהדות, תשס"ה, 2005
[8] יורה דעה סימן של"ו סעיף
א'
תגובות
הוסף רשומת תגובה