שמונה פרקים לרמב"ם - שיעור 5
וְהַחֵלֶק
הַמַּרְגִּישׁ - מִמֶּנּוּ הַכֹּחוֹת הַחֲמִשָּׁה הַמְפֻרְסָמִים אֵצֶל הֶהָמוֹן:
הָרְאוּת, וְהַשֵּׁמַע, וְהַטַּעַם, וְהָרֵיחַ, וְהַמִּשּׁוּשׁ - וְהוּא נִמְצָא
בְּכָל שֶׁטַח הַגּוּף וְאֵין לוֹ אֵבֶר מְיֻחָד, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לְאַרְבָּעָה
הַכֹּחוֹת.
החלק
המרגיש מתייחס לחמשת החושים שהם בעצם הדרך של האדם לרכוש ידע על העולם.
וְהַחֵלֶק הַמְדַמֶּה
- הוּא הַכֹּחַ, אֲשֶׁר יִזְכֹּר רִשּׁוּמֵי הַמּוּחָשִׁים, אַחַר הֵעָלְמָם
מִקִּרְבַת הַחוּשִׁים אֲשֶׁר הִשִּׂיגוּם, וְיַרְכִּיב קְצָתָם אֶל קְצָתָם,
וְיַפְרִיד קְצָתָם מִקְּצָתָם; וְלָזֶה יַרְכִּיב זֶה הַכֹּחַ מִן עִנְיָנִים
אֲשֶׁר הִשִּׂיגָם, עִנְיָנִים אֲשֶׁר לֹא הִשִּׂיגָם כְּלָל וְאִי אֶפְשָׁר
לְהַשִּׂיגָם - כְּמוֹ שֶׁיְדַמֶּה הָאָדָם: סְפִינַת בַּרְזֶל רָצָה בָּאֲוִיר;
וְאָדָם שֶׁרֹאשׁוֹ בַּשָׁמַיִם וְרַגְלָיו בָּאָרֶץ; וּבְהֵמָה בְּאֶלֶף
עֵינַיִם, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, וְהַרְבֵּה מֵאֵלּוּ הַנִּמְנָעוֹת יַרְכִּיבֵם
הַכֹּחַ הַמְדַמֶּה וְיַמְצִיאֵם הַדִּמְיוֹן. וּבְכָאן טָעוּ הַמְדַבְּרִים
הַטָּעוּת הַמְגֻנָּה הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בָּנוּ עָלֶיהָ פִּנַּת הַטְעָאָתָם
בַּחֲלֻקַּת הַמְחֻיָּב, וְהָאֶפְשָׁר, וְהַנִּמְנָע. שֶׁהֵם חָשְׁבוּ, אוֹ
הֵבִיאוּ בְנֵי אָדָם לַחְשֹׁב: כִּי כָל מְדֻמֶּה - אֶפְשָׁר; וְלֹא יָדְעוּ
שֶׁזֶּה הַכֹּחַ יַרְכִּיב עִנְיָנִים שֶׁמְּצִיאוּתָם "נִמְנָע",
כְּמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ.
כל
מידע חושי נקלט במוח במקום אחר (למשל: הראיה, באונה האוקסיפיטלית. השמיעה באונה
הטמפורלית וכד'), הכוח שמאחד את כל המידע שמתקבל לכדי תמונה אחת נקרא אצל
הרמב"ם, הכוח המדמה. בכוח זה כלול גם הזיכרון, וההשלכה של הכוח המדמה הוא
הדמיון. יכולתו של הכוח המדמה באה לידי ביטוי בכך שיכול להרכיב תמונות המבוססות על
קלטים שחווינו ולכן על ידי הדמיון יכול האדם להמציא דברים שלא קיימים במציאות.
ביחס
לכוח המדמה טעו אנשי כת ה"כלאם" – ה"דיבור", אשר היו
פילוסופים מוסלמים שמטרתם היתה להתמודד עם הנצרות, היהדות ועוד. הרמב"ם
מתפלמס איתם במורה הנבוכים ומבטל את דעותיהם. אחת מטענותיהם (המובאת בדברים
שלפנינו) היא שכל דבר שניתן להעלות בדמיון, אפשרי. מהיכן הגיעו למסקנה זו?
תפיסת
ה"כלאם" היא שהא-ל בורא את המציאות בכל רגע מחדש[1]. בעקבות כך
הם מייחסים כל תופעה ספציפית לרצון א-לוקי עכשווי ולכן כל דבר שניתן להעלות על
הדעת יכול להתקיים שאם לא כן, הא-ל לא היה מאפשר לאדם לחשוב על כך. ולכן, אם האדם
חושב, למשל, שהאש תקרר היא אכן תקרר.
הטעות
של כת הכלאם נובעת מהנחת היסוד שלהם שאין חוקיות בטבע אלא בכל רגע ורגע הא-ל מזרים
"חשמל" נוסף שמקיים את המציאות ולכן כל מה שמדומה אפשרי. אבל אנו
מאמינים, מסביר הרמב"ם, שהרצון התגלה בששת ימי בראשית אבל מהיום השביעי ואילך
המציאות פועלת באופן של חוקיות.
מה
הבעיה לחשוב כמו ה"מדברים" על המציאות? ישנן שתי בעיות, אחת לוגית
והשניה מוסרית:
א)
בעיה לוגית. כותב הרמב"ם[2]: "מה
שכיניתם בשם 'נמנע' (כיניתם כך) מכיוון שאי אפשר לדמיין אותו; מה שכיניתם 'אפשר'
(כיניתם כך) מכיוון שניתן לדמיין אותו. הנה 'אפשרי' זה שבשיטתכם הוא אפשרי בדמיון,
לא על פי השכל, כך שאתם בהנחה זאת קובעים את המחויב האפשרי והנמנע פעם לפי דמיון
ולא לפי השכל, ופעם על פי המחשבה הראשונה במשותפת לכל". – כלומר,
ה'מדברים' טענו שרק מה שניתן לדמיין יכול להתקיים אבל מה שלא, לא וזאת למרות שניתן
להוכיח את הדבר באופן תיאורטי[3]. עם זאת, על
בסיס מה הגיעו המדברים למסקנה זו? – על ידי המחשבה. כלומר, על ידי אותה מחשבה עליה
הם לא סומכים במאה אחוז הם הגיעו למסקנה שרק מה שניתן לדמיין (ולא לחשוב עליו
גרידא) קיים.
ב)
בעיה מוסרית. תפיסתם משמיטה את כל הבסיס הדרוש לאמונה כלומר ידיעתנו את ה'. מכיוון
שאנו יכולים להשיג, לקלוט ולהתקשר עם ה'
בדרך של התגלות שלו כלפינו, דרך מעשיו, יתחייב מכך שצריך לבחון את כל
הנמצאות כפי שהם. רק על ידי תפיסת המציאות נוכל להבין את מעשה בראשית (הבריאה)
ומעשה מרכבה (הנהגת ה' את העולם) וכפי שמוזכר בהלכות יסודי התורה. אם אין חוקיות,
אין לנו שום דרך להיפגש עם ה'.
בהתבסס
על טיעון זה הוכיחו המדברים את קיומו של א-לוקים. הרמב"ם מסביר שפעולת הדמיון
והמחשבה, איננה פעולה אנליטית , מנתחת, אלא היא כעין פליטה ישירה או מעורבבת של
רישומי המוחשים והיא מתרחשת על פי רוב באופן אוטומטי ולא רצוני (כמו בחלום).
יש
להבחין בין השכל לבין הדמיון, במורה הנבוכים[4] מסביר
הרמב"ם הבדל זה:
א)
השכל – מנתח (אנליטי), מפשיט ומכליל, מוצא קשרים סיבתיים ומוכיח.
הדמיון – זוכר, מפרק ומרכיב באופן מכאני וקשור
לחושים.
ב)
היכולת להבחין בין אמת לשקר קיימת בשכל אך לא בדמיון.
וְהַחֵלֶק
הַמִּתְעוֹרֵר - הוּא הַכֹּחַ, אֲשֶׁר בּוֹ יִשְׁתּוֹקֵק וְיִכְסֹף הָאָדָם
לְדָבָר אֶחָד, אוֹ יִמְאָסֵהוּ. וּמִזֶּה הַכֹּחַ יָבֹא אֶל פְּעֻלּוֹת:
בַּקָּשַׁת דָּבָר, וְהַבְּרִיחָה מִמֶּנוּ; וּבְחִירַת דָּבָר אֶחָד, אוֹ
הִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ; וְהַכַּעַס וְהָרָצוֹן, וְהַפַּחַד וְהַגְּבוּרָה,
וְהָאַכְזְרִיּוּת וְהָרַחֲמָנוּת, וְהָאַהֲבָה וְהַשִּׂנְאָה, וְהַרְבֵּה
מֵאֵלּוּ הַמִּקְרִים הַנַפְשִׁיִּים. וּכְלֵי זֶה הַכֹּחַ – כָּל אֶבְרֵי
הַגּוּף: כְּכֹחַ הַיָּד - עַל לְקִיחַת דָּבָר וּנְגִיעָתוֹ; וְכֹחַ הָרֶגֶל -
עַל הַהֲלִיכָה; וְכֹחַ הָעַיִן - עַל הָרְאוּת; וְכֹחַ הַלֵּב - לְהִתְגַּבֵּר,
אוֹ לִירֹא בְּעֵת הַפַּחַד. וְכֵן שְׁאָר אֶבְרֵי הַגּוּף הַנִּרְאִים
וְהַנִּסְתָּרִים הֵם וְכֹחוֹתֵיהֶם - כֻּלָּם כֵּלִים לְזֶה הַכֹּחַ
הַמִּתְעוֹרֵר.
מדובר
בחלק זה על התחום האמוציונלי, על הרגשות והחשקים.
וְהַחֵלֶק
הַשִּׂכְלִי - הוּא הַכֹּחַ הַנִּמְצָא לָאָדָם, אֲשֶׁר בּוֹ יַשְׂכִּיל וּבוֹ
תִּהְיֶה הַהִשְׂתַּכְּלוּת (כלומר, קניית החכמה. השתכלות מלשון שכל), וּבוֹ
יִקְנֶה הַחָכְמוֹת, וּבוֹ יַבְדִּיל בֵּין הַמְגֻנֶּה וְהַנָּאֶה מִן
הַפְּעֻלּוֹת. וְאֵלּוּ הַפְּעֻלּוֹת: מֵהֶן - מַעֲשִׂי, וּמֵהֶן - עִיּוּנִי.
וְהַמַּעֲשִׂי: מִמֶּנּוּ - מְלֶאכֶת-מַחֲשֶׁבֶת, וּמִמֶּנּוּ - מַחֲשָׁבִי.
וְהָעִיּוּנִי - אֲשֶׁר בּוֹ יֵדַע הָאָדָם הַנִּמְצָאוֹת שֶׁאֵינָן
מִשְׁתַּנּוֹת, כְּפִי מַה שֶּׁהֵן עָלָיו, וְהֵן אֲשֶׁר יִקָּרְאוּ: "חָכְמוֹת"
סְתָם. וּמְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת - הוּא הַכֹּחַ אֲשֶׁר בּוֹ יִלְמַד הַמְּלָאכוֹת:
כְּנַגָּרוּת, וַעֲבוֹדַת הָאֲדָמָה, וְהָרְפוּאוֹת, וְהַמַּלָּחוּת.
וְהַמַּחֲשָׁבִי - הוּא הַכֹּחַ אֲשֶׁר בּוֹ יִסְתַּכֵּל הָאָדָם בַּדָּבָר אֲשֶׁר
יִרְצֶה לַעֲשׂוֹתוֹ: אִם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתוֹ, אִם לָאו; וְאִם אֶפְשָׁר
לַעֲשׂוֹתוֹ, אֵיךְ צָרִיךְ שֶׁיַעֲשֶׂה? - זֶה שִׁעוּר מַה שֶּׁצָרִיךְ
שֶׁנִּקַּח מֵעִנְיַן הַנֶּפֶשׁ הֵנָּה.
הכח
הזה מקביל לנפש הנפשית (השכלית). כח זה מתחלק לשני חלקים:
א)
החלק השכלי עיוני – היכולת ללמוד באופן תיאורטי דברים שאינם משתנים, למשל: עובדות
על המציאות.
ב)
החלק השכלי המעשי – היכולת ללמוד מלאכות שונות כגון נגרות. בחלק זה כלולים גם חלק מן המדעים, למשל: רפואה, וזאת משום שהם
עוסקים בדברים בהם חלים שינויים.
ידוע
לנו כיום בחקר המוח על שלושה סוגים מרכזיים של זכרון: סמנטי, אפיזודי ופרוצדורלי:
זיכרון סמנטי הוא הזכרון שלנו ביחס לעובדות על העולם, יכולת שלנו לאחסן
ולשלוף עובדות, זיכרון אפיזודי קשור למאורעות או מצבים ספציפים בחיינו
וזיכרון פרוצדורלי כולל בתוכו את הידע כיצד להוציא לפועל פעולות שונות,
למשל: רכיבה על אופנים.
יש
עדויות לכך שיש הבדל בין המקום במוח של הזיכרון הסמנטי לבין הפרוצדורלי, כך למשל
ישנו תיעוד על אדם המכונה H.M. (הנרי גוסטב מולייסון), אחד מהנחקרים
המפורסמים ביותר בחקר מדעי המוח, שבעקבות ניתוח מוח בו הוצא ההיפוקמפוס שלו
(בנסיון לרפא אותו מאפילפסיה) לא הצליח לזכור עובדות חדשות החל מרגע הניתוח והלאה
(מה שמכונה "אמנזיה אנטרוגרדית") אך הצליח לרכוש מיומנויות חדשות
שהצריכו זיכרון פרוצדורלי.
וְדַע, שֶׁזֹּאת
הַנֶּפֶש הָאַחַת אֲשֶׁר קָדַם סִפּוּר כֹּחוֹתֶיהָ וַחֲלָקֶיהָ - הִיא כַּחוֹמֶר,
וְהַשֵׂכֶל - לָהּ צוּרָה. וּכְשֶׁלֹּא הִגִּיעָה לָהּ צוּרָה - יִהְיֶה,
כְּאִלּוּ מְצִיאוּת הַהֲכָנָה שֶׁבָּהּ לְקַבֵּל הַצוּרָה הַהִיא לְבַטָּלָה,
וּכְאִלּוּ הִיא מְצִיאוּת הָבֶל. וְהוּא אָמְרוֹ: "גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ
לֹא טוֹב" (משלי יט ב). רָצָה לוֹמַר: שֶּׁמְּצִיאוּת הַנֶּפֶשׁ שֶׁלֹּא
הִגִּיעָה אֵלֶיהָ הַצּוּרָה, אֲבָל תִּהְיֶה נֶפֶשׁ בְּלֹא דַעַת - לֹא טוֹב.
אֲבָל הַדְּבָרִים עַל הַצּוּרָה, וְהַחֹמֶר, וְהַשִּׂכְלִי, וְהַדֵּעוֹת כַּמָּה
הֵן, וְאֵיךְ יַגִּיעוּ אֲלֵיהֶן - אֵין זֶה מְקוֹמָם, וְלֹא יִצְטָרֵךְ בְּמַה
שֶּׁנִרְצֶה לְדַבֵּר עַל הַמִּדּוֹת; וְהוּא יוֹתֵר רָאוּי בְּ"סֵפֶר
הַנְּבוּאָה" אֲשֶׁר זָכָרְנוּ. וּבְכָאן אַפְסִיק בְּזֶה הַפֶּרֶק
וְאַתְחִיל בְּאַחֵר.
לאחר
שסיים הרמב"ם לתאר את חמשת כוחות הנפש הוא מביא הבנה כוללת: הנפש כולה היא
כמו חומר (מונח פילוסופי המתאר תשתית, כלי קיבול. החומר מאפשר את הופעת הצורה,
כלומר המהות.) והשכל הוא הצורה (המהות).
יש
לברר מה הכוונה של הרמב"ם באמרו שהשכל הוא צורת הנפש, והרי אחד מחמשת כוחות
הנפש הוא השכל? – אלא שיש הבדל בין המונח "שכל" לבין החלק השכלי של
הנפש: ה"שכל" הוא מונח פילוסופי שרווח בימי הביניים לציון החכמה, כלומר
המהות השכלית הנאצלת מן העליונים ומתגלה ומתבטאת בחלק השכלי של הנפש בצורה של
ידיעות וכד'.
לפי
הרמב"ם, האדם כמו כל יצור חי מתקיים ע"י כוחות טבעיים ונפשיים. הנפש
הזו, כוח החיים הזה, עתידה למות בבוא הזמן, אך כל עוד היא חיה יש לה יכולת להשכיל
ובכך לקנות את הנצחיות. אדם שנפטר מבלי להשיג את החכמה, מת כמו בהמה. רק בעזרת
התאחדות החלק השכלי (השייך לזהותו האישית של האדם) ובין המושכלות, זוכה האדם לחיי
נצח.
הרב
אורי שרקי בפירושו לשמונה פרקים לרמב"ם עורך השוואה בין תפיסת הרמב"ם
לתפיסה חכמי הקבלה ומביא ארבעה הבדלים ביניהם:
א)
טרמינולוגיה – כפי שהוזכרה לעיל.
ב)
מקורה של הנפש התחתונה – לפי הרמב"ם מקורה בטבע. הגורם הרוחני,
ה"שכל" רק חל בה אבל הוא איננו חלק ממנה. לפי המקובלים – הנפש התחתונה
היא השתלשלות של הנשמה (כלומר ביטוי גשמי של שורש החיים עצמו).
ג)
הביטחון בחיי הנצח – לפי הרמב"ם יתכן שנפש הרשע או הכסיל תאבד לנצח ולפי חכמי
הקבלה הנפש היא ניצוץ א-לוקי שאינו כלה לעולם.
אם
כך, כיצד מסתדר הרמב"ם עם הנאמר בפרק חלק: "כל ישראל יש להם חלק לעולם
הבא"? – עונה הרב אברהם יצחק הכהן קוק: שיש הבדל בין נשמות ישראל לנשמות
אומות העולם. נשמות אומות העולם פועלות במסגרת שבה נקבעת השלימות העצמית על פי
העבודה בלבד (בדומה להגדרת הרמב"ם) ואילו נשמות ישראל פועלות במסגרת בה יש
כבר שלימות עצמית מובטחת ופעולתם בעולם היא תוספת שלימות (בדומה להגדרת חכמי
הקבלה) דבר הנובע מהיות נשמתם קשורה לכנסת ישראל ואכמ"ל.
ד)
זהות בין הנפש לנשמה – לפי חכמי הקבלה מוטל על האדם להגיע לזהות בין הנפש לנשמה,
כלומר לחיות בדרגת המודעות של נשמתו. ר' חיים מוולוז'ין כתב שדרגה זו היתה
לאדה"ר ולמרע"ה. לפי הרמב"ם הנפש היא תשתית להופעת הנשמה לא תיתכן
זהות ביניהן.
[1] ראה במורה נבוכים חלק א' פרק
ע"ג ההקדמה השישית וההקדמה העשירית
[2] שם ההקדמה העשירית
[3] לדוגמא: בתורת הקוונטים תיתכן
תפיסת מקום זהה על ידי שני חלקיקים שונים. לא ניתן לדמיין כזה דבר אבל מבחינה
תיאורטית הוא יתכן.
[4] שם
תגובות
הוסף רשומת תגובה