שמונה פרקים לרמב"ם - שיעור 6
פרק
ב'
(בְּעִנְיָנֵי כֹחוֹת הַנֶּפֶשׁ, וּבְידִיעַת הַחֵלֶק
אֲשֶׁר בּוֹ יִמָּצְאוּ הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת וְהָרָעוֹת)
דַּע, שֶׁהָעֲבֵרוֹת
וְהַמִּצְווֹת הַתּוֹרִיּוֹת, אָמְנָם, יִמָּצְאוּ בִשְׁנֵי חֲלָקִים מֵחֶלְקֵי
הַנֶּפֶשׁ, וְהֵם: הַחֵלֶק הַמַּרְגִּישׁ וְהַחֵלֶק הַמִּתְעוֹרֵר לְבָד;
וּבִשְׁנֵי אֵלּוּ הַחֲלָקִים יִהְיוּ כָּל הָעֲבֵרוֹת וְהַמִּצְווֹת. אָמְנָם,
הַחֵלֶק הַזָּן וְהַחֵלֶק הַמְדַמֶּה - אֵין מִצְוָה בּוֹ וְלֹא עֲבֵרָה, שֶׁאֵין
לַדַּעַת וְלַבְּחִירָה בְּאֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם מַעֲשֶׂה כְּלָל; וְלֹא יוּכַל
הָאָדָם בְּדַעְתּוֹ לְבַטֵּל מַעֲשֵׂיהֶם, אוֹ לְמַעֲטָם מִפְּעֻלָּה אֶחָת.
הֲלֹא תִרְאֶה שֶׁשְׁנֵי הַחֲלָקִים הָאֵלֶּה, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַזָּן
וְהַמְדַמֶּה יַעֲשׂוּ בְּעֵת הַשֵּׁנָה הַפְּעֻלָּה הַמְיֻחֶדֶת לָהֶם. מַה
שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁאָר כֹּחוֹת הַנָּפֶשׁ.
כל ציוויי התורה שייכים רק בחלק המרגיש ובחלק המתעורר. חמשת החושים
מהווים את החלק המרגיש. ישנם הרבה ציוויים הקשורים להנאה של כל אחד מחמשת החושים,
למשל: חוש הטעם - שלא לאכול ביום הכיפורים דבר שיש בו הנאת החיך, לאכול מצה בליל
פסח לתיאבון. חוש הריח – שלא ליהנות מריח עבודה זרה, או ריח של פת אפויה בפסח,
להריח בשמים במוצאי השבת.
על הכוח המתעורר כתב הרמב"ם שהוא "כֹּחַ, אֲשֶׁר בּוֹ יִשְׁתּוֹקֵק
וְיִכְסֹף הָאָדָם לְדָבָר אֶחָד, אוֹ יִמְאָסֵהוּ. וּמִזֶּה הַכֹּחַ יָבֹא אֶל
פְּעֻלּוֹת: בַּקָּשַׁת דָּבָר, וְהַבְּרִיחָה מִמֶּנוּ; וּבְחִירַת דָּבָר אֶחָד,
אוֹ הִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ... ". כלומר, הצוויי בחלק זה נסוב על שני רבדים: הראשון, פעולותיו של
האדם. והשני, מה שעומד ברמת המוטיבציה של האדם לעשות מעשה מסויים, ההשתוקקות
והכיסופים שלו. הרמב"ם סובר שהאדם יכול לשלוט ברגשותיו, למשל, כך כותב
הרמב"ם בספר המצוות[1]:
"והמצוה הנ"ח היא שהזהירנו מלירא מן הכופרים בעת המלחמה, ושלא נברח
מפניהם, אבל חובה עלינו להתגבר ולעמוד ולהתחזק כנגד העם האחר וכל מי שיסוג אחור
ויברח כבר עבר על לא תעשה והוא אמרו יתעלה "לא תערוץ מפניהם" (ר"פ
עקב)."
דוגמא נוספת[2]:"והמצוה
הר"ו היא שצונו לאהוב קצתנו את קצתנו כמו שנאהב עצמנו, ושתהיה חמלתי ואהבתי
לאחי כחמלתי ואהבתי לעצמי בממונו ובגופו וכל מה שיהיה ברשותו או ירצה אותו וכל מה
שארצה לעצמי ארצה לו כמוהו וכל מה שאשנא לעצמי או למי שידבק בי אשנא לו כמוהו.
והוא אמרו יתעלה (שם) "ואהבת לרעך כמוך"."
אך כיצד ניתן לצוות על השתוקקות? על הרגשה כלפי משהו? כלפי מישהו? אם
אדם תאב לדבר מסויים, חומד משהו, כיצד ניתן לצוות אותו שלא להרגיש כך? בנוסף, אדם
שנולד עם נטייה כלשהי, למשל קלפטומן, כיצד ניתן לצוות אותו לא לגנוב? זה הרי מכניס
אותו למצב מאוד קשה ואולי כמעט בלתי אפשרי?
ניתן להרחיב את השאלה: האם יש מצבים בהם לא ניתן לצוות על האדם לקיים
מצווה מסויימת עקב דחפים מסויימים שלו?
מסביר ספר החינוך ביחס לאיסור לא תחמוד[3]:
"ואל תתמה לומר ואיך יהיה בידו של אדם למנוע לבבו מהתאוות אל אוצר כל כלי
חמדה שיראה ברשות חבירו...ואיך תבוא מניעה בתורה במה שאי אפשר לו לאדם לעמוד עליו.
שזה הדבר אינו כן, ולא יאמרו אותו זולתי הטפשים הרעים והחטאים בנפשותם, כי האמנם
ביד האדם למנוע עצמו ומחשבותיו ותאוותיו מכל מה שירצה, וברשותו ודעתו להרחיק ולקרב
חפצו בכל הדברים כרצונו. ולבו מסור בידו, על כל אשר יחפוץ יטנו, וה' אשר לפניו
נגלו כל תעלומות חופש כל חדרי בטן רואה כליות ולב, אין אחת קטנה או גדולה טובה או
רעה מכל מחשבות האדם נעלמת ממנו ולא נסתרת מנגד עיניו, ישיב נקם לעוברי רצונו
בלבבם, ונוצר חסד לאלפים לאוהביו המפנים לעבודתו מחשבותם. שאין טוב לאדם כמו
המחשבה הטובה והזכה, כי היא ראשית כל המעשים וסופן, וזהו לפי הדומה ענין לב טוב
ששבחו חכמים במסכת אבות [פ"ב מ"ט]...
ועובר על זה וקובע מחשבתו להתאוות במה שיש לזולתו, עובר על
לאו זה. ואין בו מלקות לפי שאין בו מעשה, אבל עונשו גדול מאד כי הוא סבה לכמה
תקלות כמו שידוע במעשה אחאב ונבות [מלכים א', כ"א]."
ספר החינוך מסביר שיש לנו יכולת לשלוט בתאוות שלנו. עם זאת, בסוף
דבריו הוא מדגיש שהבעיה בתאווה היא ההתקבעות שלה במחשבה ולא עצם זה שהיא עלתה
לאדם. כלומר, האדם יכול לחוש משהו מסויים אך תפקידו לסלק אותו ולא לשקוע בו.
כלומר, ציווי התורה מוסב על מאמצו של האדם לשנות את הרגשותיו ולא על ההרגשה
שעולה בו בתחילה. לפי ספר החינוך עצם הציווי של הקב"ה על האדם מוכיח שיש לו
יכולת לעשות זאת (אחרת לא היה הקב"ה מצווהו).דבר זה נכון גם ביחס למצוות מצוות חיוביות כגון "ואהבת לרעך
כמוך".
עם זאת עדיין קשה, מה בדבר דברים רגשיים וכד' שהאדם מרגיש שאין לו
יכולת לשלוט בהם? כמקרה בוחן נדון בשאלת אהבת ה'. כיצד בכלל ניתן לחוש אהבה ביחס
ל-ה'?
ראשית עלינו לברר למה אנו מתכוונים כאשר אנו משתמשים בביטוי אהבה. ההסטוריונית
סטפני קונטז[4] מסבירה שעד
למאה ה-19 לא היה קשר בין הנישואין לבין אהבה רומנטית כלשהי ורק בתחילתה פחות או
יותר אנשים החלו להאמין שיש להם את הזכות לבחור את בני זוגם על בסיס אהבה רומנטית
ולא תועלת. התפשטות הרעיון של אהבה רומנטית התפתח רק מזמן זה ואילך. באומרי אהבה הרומנטית כוונתי למכלול
התחושות והרגשות המציפים את בני הזוג בתחילת הקשר וכן למשיכה ביניהם.
הרב קוק[5] מסביר
שהתפתחות זו מהווה עוד שלב בחידוש הנבואה כיוון שהנבואה מצריכה את ההזדהות הנפשית
והרגש ברמה הגבוהה הקיים באהבה רומנטית, מה שהיה קיים בתקופת הנבואה. האהבה
הרומנטית היתה אז פועל יוצא של היחס הנפשי כלפי הקב"ה או, חלילה, כלפי העבודה
הזרה. במהלך תקופת הגלות, כוחות החיים התדלדלו ומה ששימש לרגשות אהבה באופן טהור
איבד את ערכו "ומיום שחרב בית המקדש ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה"
ולא היה ברגש זה שימוש לעניין טהור. לכן הלכה והתפתחה המציאות הלא טבעית שהנישואין
נעשים לצורך תועלת בלבד ושהאהבה הרומנטית היא מושג משוקץ (בייחוד עקב ההשפעה
הנוצרית). מושג האהבה הלך והובן רק במשמעות של יחס נפשי כלפי מישהו שהולך ונבנה עם
הזמן, רק כמידת נפש שיש לפתח בלבד. כיום, לאחר המאה ה-19 התהפך מושג האהבה
לקיצוניות ההפוכה, האהבה הלכה והובנה רק כמשיכה מינית ונוצר הרושם שזהו היסוד הבלעדי
לביסוס קשרי נישואין.
במילים
אחרות ניתן לומר שמה שקוראים לו כיום "אהבה" הוא בכלל מה שמכונה
"התאהבות". כלומר ברגשות פיסיולוגים חזקים כלפי בן או בת הזוג שהם בין
היתר גם תוצאה של שחרור של הנוירוטרנסמיטרים (מוליכים עצביים) והורמונים[6].
עם זאת, ידוע
שיש סוגים רבים של אהבה וההתאהבות איננה הביטוי הבלעדי שלה: אהבה להורים, לילדים,
לאחים וכד'. כך גם בין בני הזוג ישנה אהבה עמוקה יותר מאשר האהבה הרומנטית שאמנם
מהווה בסיס חשוב מאין כמוהו ואולי אף הכרחי לקשר אך לא מהווה את הדבר הבלעדי
המגדיר אהבה. כאשר מגיעים לדון כיום בכל מה שקשור לאהבה דנים בדרך כלל במובן
הרומנטי שלה ולא בצורתה העמוקה והשלימה.
אגב, בגלל
שמושג זה לא זהה בדיבור היומיומי עם המושג הזדהות נפשית ניתן לומר שעלו סוגיות שלא
היו קיימות בעבר באופן בולט כפי שהן כיום, אחת מסוגיות אלה היא הדיון ביחס
להומוסקסואליות. הדגש בדיונים כיום העוסקים בנושא זה, בייחוד בתחום הדתי, סובב
סביב השאלה: מדוע לא מאפשרת התורה לאדם להביע את אהבתו לאדם אחר בן אותו המין? –שאלה
זו מתבססת על ההנחה שהאהבה מוגדרת כמשיכה המינית בלבד! אם נשארים ברובד הזה בלבד
ואומרים שאהבה באה לידי ביטוי ביחסי מין אזי באמת התורה אוסרת זאת כיוון שהציווי
התורני הוא על משכב זכור, על האקט המיני. אבל, אם מבינים שאהבה אינה באה לידי
ביטוי רק באופן זה אלא יכולה לבוא באופן של הזדהות נפשית ורגשות חיבה (כפי שמתרחש
בין בני אותה כיתה, חיילים בצבא, חברותא וכד') אין בתורה שום איסור על כך, להיפך
התורה מצווה אותנו: "ואהבת לרעך כמוך", ודוד המלך אמר על יונתן בן שאול:
"נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים"[7]. מלבד
זאת שמשיכה מינית, גם כלפי בן אותו המין אינה בשליטתו של אותו אדם במצבים מסויימים
וכאן אנו חוזרים לדברי ספר החינוך. אין רצוני כאן להיכנס לשאלה מה יעשה אדם כזה
לפי ההלכה כיוון שאין זה המקום, מטרתי היא להראות שכל הדיון בנושא נובע מהסתכלות
לא נכונה של המושגים ושאחת הסיבות שעלה בעשרות השנים האחרונות ביתר שאת אינה בגלל
ריבוי המקרים על פני מה שהיה בעבר בשינוי ההסתכלות על מושג האהבה (כמובן
שהליברליזם העלה את המודעות לעניין ובעבר היו פשוט הורגים הומואים).
יוצא מכל
הנ"ל שכאשר עוסקים במושג האהבה כיום בכלל לא מדברים על אותו עניין עליו התורה
דברה. וכשם שביחס לנושא זה יש להבין על מה מדברת התורה, כך גם ביחס לכל דבר ודבר
שנראה מוזר בעינינו כיצד ניתן לצוות עליו.
אַךְ
הַחֵלֶק הַשִּׂכְלִי, יֵשׁ בּוֹ מְבוּכָה. אֲבָל אֲנִי אוֹמֵר שֶׁיֵשׁ בְּזֶה
הַכֹּחַ גַּם-כֵּן מִצְוָה וַעֲבֵרָה: לְפִי אֱמוּנַת דַּעַת בְּטֵלָה, אוֹ
אֱמוּנַת דַּעַת אֲמִתִּית; אֲבָל אֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁיֵּאָמֵר עָלָיו שֵׁם
מִצְוָה אוֹ שֵׁם עֲבֵרָה סְתָם. וְלָזֶה אָמַרְתִּי לְמַעְלָה, שֶׁבִּשְׁנֵי
הַחֲלָקִים הָהֵם יִמָּצְאוּ הָעֲבֵרוֹת וְהַמִּצְווֹת.
מדוע
יש מבוכה בחלק השכלי? - התפיסה הרגילה ביחס לפעולת השכל כלולה באמירה "השכל
מחייב". לפי תפיסה זו, לכאורה אין מקום לטעות אצל אדם המפעיל את שכלו כיוון
שכל מה שצריך לעשות הוא לעבוד באופן לוגי ולהגיע למסקנה המתבקשת. אבל אם כן, כיצד
מוצאים הרבה חכמים גדולים שחלקו אחד על השני? האם יכול להיות שאחד מהם עשה טעות?
הרי בידיהם בדיוק אותם הנתונים ואותה הלוגיקה!
אלא שכאן
אנו מגיעים לנתון נוסף: כל שיטה מחשבתית מתבססת על אקסיומות מסויימות, הנחות יסוד
מסויימות. למשל, לפי הגאומטריה האוקלידית לכל משולש יש מאה ושמונים מעלות. מסקנה
זו מתבססת על חמשת הנחות היסוד של גאומטריה זו ובעיקר על ההנחה ששני קווים מקבילים
אינם נפגשים. עם זאת, אם לא מקבלים את האקסיומה של קווים מקבילים, כפי שעשו גאוס,
אונוביץ' לובצ'בסקי ורימן ניתן להוכיח שיש משולשים בעלי יותר ממאה ושמונים מעלות[8] (חשוב
לציין ששני סוגי הגאומטריות אינן חולקות אחת על השניה אלא כל אחת עוסקת במציאות
שונה: האוקלידית עוסקת במישור והלא אוקלידית במרחב עקום).
לפי
הרמב"ם, בחירתו של האדם באה לידי ביטוי רק בהחלטה האם יפעיל את השכל
בכיוון מסויים או לא. כלומר, ברגע שהאדם יבחר הנחת יסוד מסויימת הוא מוכרח
באופן לוגי להגיע למסקנות הנגזרות ממנה ולכן הבחירה היא רק בשלב הנחות היסוד. הרצון
החופשי, לפי תפיסה זו קודם לחשיבה השכלית. הרצון מחליט האם לחשוב או לא לחשוב.
מתוך כך,
ניתן לתבוע עמדה מוסרית גם מהחלק השכלי.
מדוע, אם
כן, נשארה הפילוסופיה במבוכה בשאלה זו? – על מנת לענות על שאלה זו נמשיל משל[9]:
המאזניים יכולים לשקול כל דבר מלבד את עצמם. לפי הפילוסופים עצם יכולת הבחירה
בהנחת יסוד מסויימת, כלומר בנקודה בה מחליטים להחזיק את המאזניים, מראה שאין שום
חשיבות ללוגיקה השכלית שמפעילים, כיוון שעל פי הנחת יסוד שונה נופל כל הניתוח שנעשה.
לפי
הרמב"ם, השכל הוא מתנה א-לקית והאדם
מקבל הכוונה כיצד להשתמש בו, המאזניים תלויות במקום מוחלט ולא שרירותי.
[1] מצוות לא תעשה נ"ח
[2] מצוות עשה ר"ו
[3] מצווה תט"ז
[4] Gay marriage isn't
revolutionary. It's just the next step in marriage's evolution, WP Opinions, January 7, 2011, http://www.washingtonpost.com/wp-dyn/content/article/2011/01/06/AR2011010604911.html
[5] אדר היקר מאמר ג'
[6] נוראפינפרין,
דופמין ופנילאתילאמין. לאחר תקופה מסויימת הגוף מתרגל אליהם ואז ישנו האנדורפין,
בו מתבטאת ההתאהבות באופן מתון יותר ולאחר מכן נכנס לפעולה ההורמון אוקסיטוצין על פי הספר "הכימיה של האהבה", צבי נאור
[7] שמואל ב' פרק א' פסוק
כ"ו
[8] קווי האורך חותכים את קו
המשווה בתשעים מעלות אך עם זאת נפגשים בקטבים.
[9] בשם הרב אורי שרקי
תגובות
הוסף רשומת תגובה