שמונה פרקים לרמב"ם - שיעור 7

בס"ד


להאזנה לשיעור לחצו כאן

אָמְנָם הַמַּעֲלוֹת - הֵן שְׁנֵי מִינִים: מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת ו‏מַעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת. וּכְנֶגְדָּן שְׁנֵי מִינֵי פְחִיתוּת. אָמְנָם, מַעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת הֵן יִמָּצְאוּ לַחֵלֶק הַשִּׂכְלִי. מֵהֶן-הַחָכְמָה, וְהִיא: יְדִיעַת הַסִּבּוֹת הָרְחֹקוֹת וְהַקְּרוֹבוֹת, אַחַר יְדִיעַת מְצִיאוּת הַדָּבָר אֲשֶׁר יֵחָקְרוּ סִבּוֹתָיו; ו‏מֵהֶן - הַשֵּׂכֶל, אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ הַשֵּׂכֶל הָעִיּוּנִי, וְהוּא הַנִּמְצָא לָנוּ בַּטֶּבַע, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַמֻּשְׂכָּלוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת; וּמִמֶּנּוּ - שֵכֶל נִקְנֶה, וְאֵין זֶה מְקוֹמוֹ. וּמֵהֶן - זַכּוּת הַתְּבוּנָה, וְטוּב הַהֲבָנָה, וְהוּא: לַעֲמֹד עַל הַדָּבָר וְלַהֲבִינוֹ מְהֵרָה בְּלֹא זְמָן, אוֹ בִזְמָן קָרוֹב. וּפְחִיתוּת זֶה הַכֹּחַ - הֵפֶךְ אֵלּוּ, אוֹ שֶׁכְּנֶגְדָּם.

 

אם קודם הרמב"ם עסק בשאלה על איזה חלק ניתן לצוות, כלומר היכן מתקיימים מעשי המצוות? הרי שכאן עובר הרמב"ם לדון במושא החינוך. במעלות ובפחיתויות שיכולות לבוא מכל אחד מן החלקים שהזכיר. הרמב"ם מתחיל קודם כל בדיון על הכח השכלי, לאחר מכן יעבור לדון בכול המתעורר ויאמר שהכח הזה הוא בסך הכל שמש, כלי עזר, לכח המרגיש.

הכח השכלי הוא בעל ההשפעה הכי גדולה על האדם, הוא יכול להרימו גבוה מאוד או להורידו למטה. מהו סודו? יכולת השיפוט שלו, החוש המוסרי ויכולתו ללמוד ולהשכיל. יכולות אלו מתבטאות אחר כך במידות של האדם אשר פועלות את הפעילות המוסרית.

המעלות השכליות אותן מזכיר הרמב"ם הן: החכמה, השכל, וזכות התבונה וטוב ההבנה.

א) החכמה – "יְדִיעַת הַסִּבּוֹת הָרְחֹקוֹת וְהַקְּרוֹבוֹת, אַחַר יְדִיעַת מְצִיאוּת הַדָּבָר אֲשֶׁר יֵחָקְרוּ סִבּוֹתָיו"

החכמה היא רכישת הידע, ומהו הידע?  - ניקח לדוגמא כסא. לפי הפילוסופיה היוונית על מנת לקבל ידיעה אמיתית על דבר מסויים צריך להיות מודע שהדבר הזה קיים ולאחר מכן לחקור מהן סיבותיו, כלומר הסיבות שבגינם הכסא קיים. לפי אריסטו ישנן ארבע סוגי סיבות:

הסיבה הפועלת – הגורם שהביא ליצירתו של הדבר או להתרחשותו של האירוע. האמן הוא הסיבה של הפסל והאב הסיבה של הבן.

הסיבה החומרית – מהו החומר ממנו נעשה הכסא? – עץ למשל.

הסיבה הצורנית – טיבו של הדבר. הצורה מתארת את המבנה הפנימי התיאורטי והמופשט של הדבר. כלומר מה ההגדרה של הדבר. ההגדרה היא הצורה של הדבר.

והסיבה התכליתית – לאיזו תכלית נעשה המעשה. אדם אוכל כדי להיות שבע. התכלית מזוהה תמיד עם הטוב. לכל דבר ודבר בטבע יש סיבה תכליתית.

הרב שרקי מציין שקיימת חלוקה בסיסית בין חכמי ישראל לחכמי יוון בשאלה איזו סיבה מן הסיבות היא העיקר: לפי חכמי יוון הסיבה הפועלת היא הגורם העיקרי למציאות הדבר ולפי חכמי ישראל, הסיבה התכליתית.

דוגמאות: א) בפילוסופיה היוונית, א-לוקים נתפס בדרך כלל בתור הסיבה הפועלת של העולם והעולם קיים כתוצר לוואי מקיומו של הא-ל. העולם משתלשל מהא-ל. לפי שיטתם, העולם היה קיים תמיד משום שלא נוצר כתוצאה מפעולה רצונית. לעומתם, חכמי ישראל מסתכלים על פעולת הבריאה באופן שמגלה את תכלית המציאות.

ב) המושג "שם": לפי היוונים השם מציין בעיקר את הסיבה הפועלת ולפי חכמי ישראל את יעודו של הדבר. הרב קוק מסביר ששמותיו של הקב"ה מציינים את הכיוונים והמטרות אותן מנהיג הקב"ה במציאות והתכלית הכוללת של המציאות מבוטאת בשם הוי"ה. גם בעברית של היום המילה "שם" מציינת תכלית כגון: "לשם מה?" – שפירושו, לאיזו תכלית.

 

ב) השכל – מתחלק לשניים: השכל העיוני והשכל הנקנה. כוונתו של הרמב"ם במילה "שכל" לידיעות. כלומר: ישנן מושכלות ראשונות, השכל העיוני, שהן מושגים הקיימים באדם ללא צורך בלימוד (למשל: שהשלם גדול מחלק וכד') וישנן ידיעות נקנות, המגיעות לאדם לאחר לימוד.

על מנת להעמיק בדברי הרמב"ם נביא את דבריו של הפילוסוף האנליטי לודוויג ויטגנשטיין.

ויטגנשטיין היה פילוסוף אוסטרי-בריטי ממוצא יהודי וחי מסוף המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20. הוא כתב שני חיבורים מרכזיים: "מאמר לוגי פילוסופי" (טרקטטוס לוגיקו-פילוסופיקוס) בו עוסק במהותה של הפילוסופיה לשיטתו ו"חקירות פילוסופיות" הבוחן תאוריות שונות תוך עיסוק בשפה האנושית ובמה שיש ביכולתה להביע.

בחקירות פילוסופיות הוא מציג את הסיטואציה הבאה[1]: מורה מנסה ללמד את תלמידו את סדרת המספרים הטבעיים ורושם לו על הלוח את הספרות מאחד עד תשע. לאחר שהתלמיד חוזר על כך בהצלחה הוא ממשיך ורושם את המספרים עד מאה, כך שהוא מראה לו שספרת העשרות מתקדמת בכל פעם עשירית כמו שספרת האחדות מתקדמת בכל עשירייה מחדש. כך הוא ממשיך עד המספר אלף. אם התלמיד ממשיך בהצלחה עד שם, מסיק המורה שהוא הבין את הרעיון של המספרים הטבעיים. נתאר לעצמנו שלאחר מכן המורה רואה שהתלמיד מתחיל לרשום מספרים גדולים בסדר לא נכון או באופן לא נכון, למשל: לאחר אלף הוא רושם 1100 וכו' (או שאינו יודע שזה 1100 אלא חושב שזו הצורה הנכונה לכתוב 1001). המורה אינו מבין מדוע התלמיד חורג מהסדר שלמד, אך התלמיד לעומת זאת, מסביר לו שזהו בדיוק הסדר שלמד, הוא חושב שהחל מ-1000 יש להוסיף 1 במקום של המאות. המורה ממשיך להסביר לו ושוב מבחין שהתלמיד טועה החל מהמספר 10,000.

מורה זה צריך להבין שהתלמיד מצוייד בשבלונה מחשבתית שונה בראשו. אין למורה זה שום אפשרות להחליט עד איזה מספר צריך ללמד על מנת לוודא שמכאן והלאה התלמיד יידע את מערכת המספרים הטבעיים.

ויטגנשטיין טען שדבר זה נכון לכל תחום, כל למידה מבוססת על היכרות עם דוגמאות מסויימות והכללתה של היכרות זו הלאה. אבל כל הכללה מניחה צורה מסויימת של חשיבה שהיא זו המגדירה כיצד תתבצע אותה הכללה.

אם נחזור לרמב"ם השכל העיוני מהווה את אותן שבלונות, את אותן צורות חשיבה שהאדם נולד איתן (הרמב"ם מניח שישנן צורות חשיבה, מושכלות ראשונות, המשותפות לכל בני האדם) והשכל הנקנה מהווה את אותן ידיעות, מושכלות, אותן האדם קונה באמצעות אותן מושכלות ראשונות.

רעיון זה של הרמב"ם מבוטא בגמרא[2]:

"דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו לפנקס שמקופל ומונח ידיו על שתי צדעיו שתי אציליו על ב' ארכובותיו וב' עקביו על ב' עגבותיו וראשו מונח לו בין ברכיו ופיו סתום וטבורו פתוח...ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו...ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים...ומלמדין אותו כל התורה כולה ...וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה" – מה המטרה ללמד את העובר את כל התורה כולה אם מגיע מלאך ומשכיח אותה ממנו? – ומפרשים כשם שהבאנו לעיל, שהאדם איננו יכול ללמוד דבר שאינו מוכר לו כלל. ולכן, אע"פ שמשכיחים מהתינוק את כל התורה כולה, העקרונות של הלימוד נשארים מוכרים לו. אלו השבלונות הבסיסיות שמאפשרות לו במשך כל חייו ללמוד תורה, כמו כל נושא אחר.

 

ג) זכות התבונה וטוב ההבנה – היכולת לתפוס במהירות מושג כלשהו ולעמוד על שורשו. יכולת זו משמשת מבוא ליכולת ההפנמה של הדבר הנלמד, כיוון שאחרי שמבינים את המושג או העניין הנלמד ועומדים על שורשו, מקורו, ניתן להפנים אותו ולחיות אותו.

מושגים אלו נקראים בשפת חז"ל: חכמה, בינה ודעת. חכמה היא הידיעות שהאדם רוכש, בינה היא היכולת להבין דבר מתוך דבר ודעת היא היכולת להתחבר לדבר, להפנים ולחיות אותו (כפי שנאמר: "והאדם ידע את חווה אשתו").

אֲבָל מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת יִמָּצְאוּ לַחֵלֶק הַמִּתְעוֹרֵר לְבַדּוֹ; וְחֵלֶק הַמַּרְגִּישׁ בְּזֶה הָעִנְיָן אֵינוֹ רַק שַׁמָּשׁ לַחֵלֶק הַמִּתְעוֹרֵר. וּמַעֲלוֹת זֶה הַחֵלֶק רַבּוֹת מְאֹד: בִּזְהִירוּת, כְּלוֹמַר: יִרְאַת חֵטְא, וְהַנְּדִיבוּת וְהַיֹּשֶׁר, וְהָעֲנָוָה, וְהַשִּׁפְלוּת, וְהַהִסְתַּפְּקוּת, וְהוּא שֶׁקָּרְאוּ חֲכָמִים: עֲשִׁירוּת, בְּאָמְרָם: "אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? - הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ" (אבות ד א). וְהַגְּבוּרָה וְהָאֱמוּנָה וְזוּלָתָם. וּפְחִיתוּת זֶה הַחֵלֶק - הִיא: לְחַסֵּר מֵאֵלּוּ, אוֹ לְהוֹסִיף בָּהֶן.

 

מסוף דבריו של הרמב"ם אנו רואים שהפחיתות ביחס למידות היא לסטות מדרך האמצע, כפי שהוא מרחיב על כך בהלכות דעות. מעניין לציין שביחס לחלק השכלי אין הדבר כן אלא צריך לשאוף לעוד ועוד חכמה. האדם לא יכול להיות יותר מידי חכם. מדוע הדבר כך? – כיוון שבשכל, האדם פונה אל האמת והיא תמיד נמצאת מעליו, אצל הקב"ה. ככל שהאדם משכיל יותר כך הוא מתקרב יותר להקב"ה. לעומת זאת, תחום העיסוק של המידות הוא בחיים, החיים מצויים באמצע ולא בקצוות, כפי שמסביר המהר"ל.

על מנת להבין זאת נעיין בדברי הרמב"ם בהלכות דעות[3]:

 

"דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם, וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר:  יש אדם שהוא בעל חמה, כועס תמיד; ויש אדם שדעתו מיושבת עליו, ואינו כועס כלל--ואם כעס, יכעוס כעס מעט בכמה שנים.  ויש אדם שהוא גבה לב ביותר, ויש שהוא שפל רוח עד מאוד...ויש בין כל דעה ודעה הרחוקה ממנה בקצה האחר, דעות בינונייות זו רחוקה מזו... שני קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה, אינן דרך טובה; ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן, ולא ללמדן לעצמו.  ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן, או מוכן לאחת מהן, או שכבר למד אחת מהן, ונהג בה--יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים, והיא דרך הישרה... הדרך הישרה--היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה, מכל דעות שיש לאדם; והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו.  ולפיכך ציוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד, ומשער אותן ומכוון אותן בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם."

אנו לומדים כאן מהרמב"ם את הכלל הידוע של דרך האמצע. אך מהי דרך האמצע? אם נדמיין סקאלה שבקצה האחד שלה למשל ישנה מידה הפזרנות, ובקצה השני שלה מידת הקמצנות, דרך האמצע לכאורה תהיה לא יותר מידי פזרנות ולא יותר מידי קמצנות.  אבל מה יהיה המצב בציור הבא: מרה שחורה ועצבות על הקצה האחד, מאניה (שמחה בלתי נשלטת בקצה השני) – מה דרך האמצע? אפתיה.

אם אנו מבינים את שביל הזהב של הרמב"ם כפי שהסברנו יוצא שבהרבה "סקאלות" שניצור נראה שהאמצע הוא בעצם אפתיה.

אלא יש להסביר זאת אחרת, שביל הזהב של הרמב"ם הוא היכולת להיות עצוב מתי שצריך ובאופן שצריך ושמח מתי שצריך. לא להתכחש לשני הקצוות אלא לא לתת להם בלעדיות. יוצא שבמקום לצייר סקאלה, כפי שהסברנו קודם נוכל לצייר זאת לעצמנו בצורה של משולש.

זו כוונת המהר"ל שהחיים מצויים במרכז ולא בקצוות, במרכז יש התייחסות לכל כוחות החיים ואילו בקצוות לא.

אֲבָל הַחֵלֶק הַזָּן וְהַמְדַמֶּה - לֹא יֵאָמֵר בוֹ לֹא מַעֲלָה וְלֹא פְחִיתוּת; אַךְ יֵאָמֵר: שֶׁהוּא זָן עַל יֹשֶׁר, אוֹ עַל בִּלְתִּי יֹשֶׁר, כְּמוֹ שֶׁיֵאָמֵר: אִישׁ פְּלוֹנִי עִכּוּלוֹ טוֹב, אוֹ בָטֵל עִכּוּלוֹ; אוֹ נִפְסַד דִּמְיוֹנוֹ, אוֹ הוּא מְדַמֶּה עַל יֹשֶׁר - אֵין בָּזֶה לֹא מַעֲלָה וְלֹא פְחִיתוּת.

ביחס לחלק הזן והמדמה, כפי שהוזכר כבר, אין התייחסות ברמה המוסרית אלא ברמה הטכנית (האם העיכול טוב או לא, האם הדמיון מפותח או לא).

וְזֶה מַה שֶּׁרָצִינוּ לְזָכְרוֹ בְּזֶה הַפֶּרֶק.

 

 



[1] מתוך ספרו של הרב מיכאל אברהם "שתי עגלות וכדור פורח", עמ' 400, שבט תשס"ח, 2007

[2] נדה ל' עמוד ב

[3] פרק א הלכות א, ד-ו


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

"בנפול אויביך אל תשמח" או "באבוד רשעים רינה"?

שבת זכור - האם חייזרים יכולים להתגייר?

כבוד מלכים - מחשבות בעקבות פטירתה של מלכת אנגליה