שמונה פרקים לרמב"ם - שיעור 8

בס"ד


להאזנה לשיעור לחצו כאן

פרק ג'

 (בְּחוֹלֵי הַנֶּפֶשׁ)

אָמְרוּ הַקַּדְמוֹנִים: כִּי יֵשׁ לַנֶּפֶשׁ בְּרִיאוּת וָחֳלִי, כְּמוֹ שֶׁיֵשׁ לַגּוּף בְּרִיאוּת וָחֹלִי. וּבְרִיאוּת הַנֶּפֶשׁ הִיא: שֶׁתִּהְיֶה תְכוּנָתָהּ וּתְכוּנַת חֲלָקֶיהָ - תְּכוּנוֹת שֶׁתַּעֲשֶׂה בָהֶן תָּדִיר הַטּוֹבוֹת וְהַפְּעֻלּוֹת הַנְּאוּתוֹת; וְחָלְיָה הוּא: שֶׁתִּהְיֶה תְכוּנָתָהּ וּתְכוּנַת חֲלָקֶיהָ - תְּכוּנוֹת שֶׁתַּעֲשֶׂה בָהֶן תָּדִיר הָרָעוֹת וְהַפְּעֻלּוֹת הַמְגֻנּוֹת. אָמְנָם, בְּרִיאוּת הַגּוּף וְחָלְיוֹ - מְלֶאכֶת הָרְפוּאוֹת תַּחְקֹר עָלָיו.

 

בפרק זה עובר הרמב"ם לדון בתיקון המידות. יש להדגיש שכאשר הרמב"ם עוסק בחוליי הנפש הוא אינו מתכוון למה שאנו מכנים כיום כמחלת נפש, זאת הוא מכניס לקטגוריה של חולי הגוף (כפי שנראה בהמשך) ומשאיר את הטיפול בהם לרופאים. וכך כותב בחיבורו פרקי משה[1]: "אמר משה: ידוע מאמר הפילוסופים, כי לנפש בריאות וחולי כמו שלגוף בריאות וחולי. ואותן מחלות הנפש ובריאותה אשר ירמזו אליה, הן בדעות ובמידות, ואלה מיוחדות באדם בלא ספק, ולכן אקרא אני הדעות הבלתי נכונות והמידות הרעות, לכל חילוף ריבוי מיניהן: המחלות האנושיות" – כלומר, מחלות הנפש בלשונו של הרמב"ם הכוונה לפגם בדעות ובמידות.

מעניין לציין שבגישתו זו הרמב"ם שונה מתפיסות אחרות שהיו קיימות בעולם עד, אפילו, לאחר תקופת הרנסאנס. הרמב"ם רואה במחלת הנפש מחלה פיסית ותו לא ובכך מקדים את בני דורו ואף את בני הדורות שאחריו. התפיסה הרווחת באותה תקופה לעניין זה היתה התפיסה המיסטית ובאה לידי ביטוי בפואמה "ספינת השוטים" (Narrenschiff). זהו שמה של פואמה סטירית מאת הסופר הגרמני סבסטיאן ברנט, שיצאה לאור בבאזל בשנת 1494 והיתה לאחת היצירות הפופולאריות ביותר בתקופת הרנסנס. זוהי אלגוריה המתארת את חולשותיהם של בני האדם. מסופר בה על ספינה העמוסה באלפי שוטים מסוגים שונים, ואשר מפליגה דרך גן עדן של שוטים אל ארץ השוטים.

מהיכן הגיע לו הרעיון לספינה? – בתקופתו היו ספינות כאלו, שהוליכו את מטענן הלא שפוי מעיר לעיר. המשוגעים חיו חיי נדודים כיוון שהערים גירשו אותם אל מחוץ לגבולותיהן. מישל פוקו[2] מסביר[3] שהגליה זו לא נעשתה מתוך נוחות בלבד בכדי להיפטר מהם אלא היה לה גוון פולחני, וכך כותב: "מצד אחד אל לנו להקל ראש בתועלת המעשית שבדבר (הגלית המשוגעים  - י.א.), שאין לערער עליה: אם הסגרת משוגע לידיהם של מלחים הרי בזה הובטח לך לצמיתות שלא ישוטט בצל חומות העיר...אבל המים מוסיפים לזה את המסה האפילה של הערכים שלהם; הם נושאים אותך, אבל יותר מזה: הם מטהרים. השיט מפקיר את האדם לאי הוודאות של הגורל: על פני המים כל אחד מאתנו נתון ביד גורלו; כל הפלגה עלולה להיות אחרונה". פוקו משווה בסיפרו את המשוגע למצורע. נאמר למצורעים על ידי הכמרים: שלמרות שהם מנודים, הם נושאים איתם את העדות להשגחת האל בכך שהם מהווים סימן ואות לזעמו ואף לחסדו (על פי התפיסה הנוצרית). רק במאה ה-19, אומר פוקו, מחלת הנפש הפכה להיות מושג רפואי.

וּכְמוֹ שֶׁחוֹלֵי הַגּוּף יְדַמּוּ, לְהֶפְסֵד הַרְגָּשׁוֹתֵיהֶם, בְּמַה שֶּׁהוּא מַר - שֶּׁהוּא מָתוֹק, וּבְמַה שֶּׁהוּא מָתוֹק - שֶּׁהוּא מַר; וִיצַיְּרוּ הַנָּאוֹת - בְּצוּרַת בִּלְתִּי נָאוֹת; וְתֶחֱזַק תַּאֲוָתָם וְתִרְבֶּה הֲנָאָתָם בְּעִנְיָנִים שֶׁאֵין הֲנָאָה בָּהֶם כְּלָל לַבְּרִיאִים; וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה בָהֶם צַעַר: כַּאֲכִילַת עָפָר וּפֶחָמִים, וְהַדְּבָרִים הָעֲפוּצִים וְהַחֲמוּצִים מְאֹד, וְכַיּוֹצֵא בְאֵלּוּ מִן הַמְּזוֹנוֹת אֲשֶׁר לֹא יִתְאַוּוּ לָהֶם הַבְּרִיאִים, אֲבָל יִמְאֲסוּ אוֹתָם - כֵּן חוֹלֵי הַנְּפָשׁוֹת, רְצוֹנִי לוֹמַר: הָרָעִים וּבַעֲלֵי מִדּוֹת הָרָעוֹת, יְדַמּוּ בְּמַה שֶּׁהוּא רַע, שֶׁהוּא - טוֹב, ו‏בְמַה שֶּׁהוּא טוֹב, שֶּׁהוּא - רָע. וְהָאָדָם הָרַע יִתְאַוֶּה לְעוֹלָם הַפְלָגוֹת, אֲשֶׁר הֵן בֶּאֱמֶת רָעוֹת, וִידַמֶּה בַּעֲבוּר חֳלִי נַפְשׁוֹ שֶׁהֵן טוֹבוֹת.

 

הרמב"ם עושה הבחנה ומלמד אותנו שהמעשים הרעים אינם שורש הבעיה אלא הסימפטום, שורש הבעיה הינן המידות הרעות של האדם. הרמב"ם מחלק את השפעת המידות והדעות הרעות לשלושה חלקים: 1) חווית העולם מתעוותת 2) הדמיון שלהם מתעוות 3) התאוות שלהם מתעוותות.

המילים בהן הוא משתמש מופיעות בספר ישעיהו[4]: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב, וְלַטּוֹב רָע:  שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" ומפרש המלבי"ם[5] מעין מה שכתבנו: "שלש דבריו לעומת שלש ההבחנות אשר בכח האדם, א] הבחנה השכליית, להבדיל בין הטוב האמתי והרע האמתי, כמו המצוה והחטא. ב] הבחנת כח המדמה להבדיל בין המועיל והבלתי מועיל, כמו האור והחשך. ג] הבחנת הנפש המרגשת בין הערב להבלתי ערב, כמו הדבש והלענה, וכמו שיקרה בחליי הגופות שיטעמו המר מתוק והמתוק מר, או חולי העינים שידמו האור חשך והחשך אור, כן ימצא בחולי הנפשות שישוב אצלם הרע טוב והטוב רע. ושיעור הכתוב, הוי קורא אני אל האמרים לרע טוב ולטוב רע, הלא הם שמים אור לחשך וחשך לאור, מר למתוק ומתוק למר, כי נדמו בחליים הנפשיי, כמחלה אנושה גופיית עד שנעדר מאתו כח ההבחנה והרגשה. אמנם לעומת שהחולים יסמכו על עדות הבריאים העומדים נגדם שמגידים להם שזה אור ומתוק, או חשך ומר, לא כן אלה..." – כלומר בעקבות המחלה הנפשית, המידותית יש פגיעה בכח ההבחנה וההרגשה.

 

וּכְמוֹ שֶׁהַחוֹלִים הַגּוּפָנִיִּים, כְּשֶׁיֵּדְעוּ חָלְיָם וְלֹא יֵדְעוּ מְלֶאכֶת הָרְפוּאוֹת, יִשְׁאֲלוּ הָרוֹפְאִים וְיוֹדִיעוּם מַה שֶּׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹתוֹ, וְיַזְהִירוּם מִמַּה שֶּׁיְּדַמּוּהוּ עָרֵב, וְהוּא בְהֶפֶךְ חָלְיָם; וְיַכְרִיחוּם לָקַחַת דְּבָרִים הַנִּמְאָסִים וְהַמָּרִים עַד שֶׁיַּבְרִיאוּ גוּפוֹתָם, וְיָשׁוּבוּ לִבְחֹר בַּטּוֹב וְלִמְאוֹס בָּרָע - כֵּן חוֹלֵי הַנְּפָשׁוֹת, צָרִיךְ לָהֶם שֶׁיִּשְׁאֲלוּ הַחֲכָמִים שֶׁהֵם רוֹפְאֵי הַנְּפָשׁוֹת וְיַזְהִירוּם מִן הָרָעוֹת הָהֵן אֲשֶׁר יַחְשְׁבוּ בָהֵן שֶׁהֵן טוֹבוֹת, וִירַפְּאוּ אוֹתָם בַּמְּלָאכָה אֲשֶׁר יְרַפְּאוּ בָהּ מִדּוֹת הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר אֶזְכְּרֶהָ בַּפֶּרֶק שֶׁאַחַר זֶה. אָמְנָם, חוֹלֵי הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא יַרְגִּישׁוּ בְּחָלְיָם וִידַמּוּ בוֹ שֶׁהוּא - בְּרִיאוּת; אוֹ יַרְגִּישׁוּ בוֹ וְלֹא יִתְרַפְּאוּ - אַחֲרִיתָם, מַה שֶּׁתִּהְיֶה אַחֲרִית הַחוֹלֶה, כְּשֶׁיִּמָּשֵׁךְ אַחַר הֲנָאוֹתָיו וְלֹא יִתְרַפֵּא, שֶׁהוּא יָמוּת בְּלִי סָפֵק.

 

הרמב"ם משווה בפיסקה זו בין חולי הנפשות לחולי הגוף. עם זאת עולה השאלה, חולי הגוף מודעים לכך שהם חולים וגם אם אינם מודעים לחוליים משהו מציק להם שבגללו פונים לרופא, אבל חולי הנפשות, כפי שהוסבר קודם, אינם מודעים לחוליים, להיפך הכל נראה להם פשוט, אם כך כיצד יגיעו לפנות לחכמים אם הם עצמם אינם מודעים לחוליים?

כדי לחדד את העניין נזכיר שני מושגים: תערו של אוקאם והמעגל של צ'סטרטון.

תערו של אוקאם – זהו עקרון בפילוסופיה המיוחס לוויליאם איש אוקאם. וויליאם היה נזיר פרנסיסקני ופילוסוף אנגלי מהכפר אוקאם שבדרום אנגליה וחי בסביבות השנים 1285 – 1347. העקרון עליו דיבר מהווה כלל אצבע כאשר מחפשים הסבר לתופעות בתחומים שונים. הכלל אומר שכאשר קיימים הסברים שונים לאותה תופעה יש לבחור בהסבר הפשוט ביותר (pluralitas non est ponenda sine necessitate אין להניח ריבוי בלא צורך). הביטוי עצמו "תערו של אוקאם" נטבע מאוחר יותר, ככל הנראה במאה ה-19 על ידי הלוגיקן הסקוטי ויליאם המילטון. השימוש במילה "תער" משמש להדגשת חשיבותו של העיקרון לצורך סילוק של הסברים מורכבים ומסובכים כאשר קיימים הסברים פשוטים יותר.

כאנטי תזה לעקרון הנ"ל ישנו עקרון הקרוי "המעגל של צ'סטרטון"[6]: גילברט קית' צ'סטרטון חי בין השנים 1874-1936 והתגורר באנגליה. אחד מרעיונותיו המרכזיים נמצא בספרו "אורתודוקסיה" בפרק "המשוגע" שם עוסק בהבחנה בין שגעון לשפיות. הבעיה של המשוגע, אומר צ'סטרטון, היא לא שהסבריו למציאות הם חסרים או מנוגדים להיגיון. להפך, פעמים רבות הסבריו של המשוגע הם עקביים ומדויקים ביותר, עד לרמת הפרטים הקטנים. לפעמים אין שום דרך להפריך אותם. לדוגמא, הפרנואיד סבור שכולם זוממים נגדו מזימות, והעובדה שכולם מכחישים זאת רק מחזקת את טענתו, שהרי זו דרכם של זוממי מזימות להסתיר את מעשיהם. מהי אם כן טעותם של אותם משוגעים? על כך אומר צ'סטרטון, שמוחו של המשוגע פועל במעגל מושלם – אבל קטן. מעגל קטן יכול להיות שלם בדיוק כמו הגדול, אבל הוא עדיין מצומצם יותר ממנו. באופן דומה, הסבריהם של המשוגעים למציאות הם אמנם עקביים, אבל המציאות שהם מתארים היא כל כך מצומצמת וקטנה, עד שהשכל הבריא אינו מסוגל לזהות אותה עם המציאות רחבת הידיים וההיקף המוכרת לו מחווייתו האישית .האם באמת כל כך הרבה אנשים עסוקים רק בקשירת קשר נגד אותו פלוני, ואין להם עניינים חשובים יותר לעסוק בהם? המציאות פשוט מסרבת להידחק לתוך הסברים צרים כאלה. לא מפני שיש טיעון שכלי כלשהו המפריך אותם, אלא משום שהם פשוט אינם משביעי רצון ואינם מתקבלים על הדעת הבריאה. אין כמובן גבול ברור שקובע עד היכן אמור לחתוך התער של אוקהם, ועד היכן אמור להתרחב המעגל של צ'סטרטון. זה עניין שנתון לשיקול דעתו ולתחושתו האישית של כל אדם. אולם מה שחשוב הוא להבין שגישה בריאה למציאות לא יכולה להיבנות רק על סמך צמצום ומינימליזם. ברגע שחותכים מהמציאות יותר מדי, ומצמצמים מדי את המעגל, מגיעים לבסוף לאי-שפיות.

אמנם הדוגמא הנ"ל עוסקת באדם משוגע שיוגדר ע"י הרמב"ם כסובל מחולי הגוף, אבל ניתן להשליך מדוגמא זו לאדם בעל מידות מקולקלות (גאוותן וכד').

אם כן, אדם השבוי במעגל של צ'סטרטון לא יהיה מודע בכלל שיש לו בעיה, אז מדוע שיחשוב בכלל לפנות לחכם שידריך אותו? – אלא שהרמב"ם אינו מדבר עליהם כלל כי אם למי שעדיין מודע, שעדיין מרגיש וכפי שכותב בפיסקא הבאה.

אך עדיין נשארת השאלה, האם יש תקווה למי שכבר נמצא במצב של חולי הנפש? כיצד ידע אדם על עצמו אם נמצא במצב כזה? – לכאורה ילמד את דברי החכמים גם בלי להיות מודע לזה שאינו בסדר.

אֲבָל הַמַּרְגִּישִׁים, וְהֵם נִמְשָׁכִים אַחַר הֲנָאוֹתֵיהֶם - אָמְרָה בָהֶן הַתּוֹרָה הָאֲמִתִּית מְסַפֶּרֶת דִּבְרֵיהֶם: "כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ, לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה" (דברים כט יח). רְצוֹנִי לוֹמַר: שֶׁהוּא מְכַוֵּן לְרַוּוֹת צְמָאוֹ וְהוּא מוֹסִיף לְעַצְמוֹ צָמָא. אַךְ עַל שֶׁאֵינָם מַרְגִּ‏ישִׁים בַּדָּבָר - אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, עֲלֵיהֶם: "דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו, וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם" (משלי יב טו). רָצָה לוֹמַר: שׁוֹמֵעַ לַעֲצַת הֶחָכָם - חָכָם, מִפְּנֵי שֶׁיּוֹדִיעֶנּוּ הַדֶּרֶךְ שֶׁהוּא יָשָׁר בֶּאֱמֶת; לֹא אֲשֶׁר יַחְשְׁבֵהוּ הוּא "יָשָר". וְאָמַר: "יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ, וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת" (שם יד יב). וְאָמַר עוֹד בְּחוֹלֵי הַנְּפָשׁוֹת הָאֵלֶּה, בִּהְיוֹתָם בִּלְתִּי יוֹדְעִים מַה יַּזִּיקֵם וּמַה יּוֹעִילֵם: "דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה, לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ" (שם ד יט).אַךְ מְלֶאכֶת רְפוּאַת הַנְּפָשׁוֹת הִיא, כְּמוֹ שֶׁאֲסַפֵּר בַּפֶּרֶק הָרְבִיעִי.

 

אותם אלו שעדיין מודעים לעצמם, אך בכל זאת נמשכים אחר הנאותיהם ומה שמזיק להם, הם אותם אלו הנקראים אווילים, על פי שלמה המלך. הם מנסים לרוות את הצמא שלהם לדברים אך זה כמו לשתות מי ים, הם רק נהיים צמאים יותר.

מצד שני, אותם אלה שהולכים לחכמים, לא רק שמעשיהם ומידותיהם מתיישרים אלא הם עצמם הופכים להיות חכמים, שהרי ברגע שהתיישרו הפכו ממילא גם לחכמים. כמו משל גן המבוכה במסילת ישרים[7]: "הוא הגן הנטוע לצחוק הידוע אצל השרים, שהנטיעות עשויות כתלים כתלים, וביניהם שבילים רבים נבוכים ומעורבים, כולם דומים זה לזה, והתכלית בם הוא להגיע אל אכסדרה אחת שבאמצעם
ואמנם השבילים האלה מהם ישרים ומגיעים באמת אל האכסדרה, ומהם משגים את האדם ומרחיקים אותו ממנה. ואמנם ההולך בין השבילים, הוא לא יוכל לראות ולדעת כלל אם הוא בשביל האמיתי או בכוזבכי כולם שווים, ואין הפרש ביניהם לעין הרואה אותם, אם לא שידע הדרך בבקיאות וטביעות עין, שכבר נכנס בם והגיע אל התכלית, שהוא האכסדרה. והנה העומד כבר על האכסדרה, הוא רואה כל הדרכים לפניו, ומבחין בין האמיתיים והכוזבים, והוא יכול להזהיר את ההולכים בם, לומר: זה הדרך לכו בו
והנה מי שירצה להאמין לו - יגיע למקום המיועד, ומי שלא ירצה להאמין וירצה ללכת אחר עיניו, וודאי שיישאר אובד ולא יגיע אליוכן הדבר הזהמי שעדיין לא משל ביצרו, הוא בתוך השבילים לא יוכל להבחין ביניהםאך המושלים ביצרם, שכבר הגיעו אל האכסדרה וכבר יצאו מן השבילים, וראו כל הדרכים לעיניהם בברור, הם יכולים לייעץ למי שירצה לשמוע, אליהם צריכים אנו להאמין."

 



[1] פרק כ"ה

[2] פילוסוף צרפתי שחי במאה הקודמת ונפטר בשנת 1984

[3] בסיפרו "תולדות השיגעון בעידן התבונה", פרק 1: ספינת השוטים

[4] פרק ה פסוק כ

[5] שם

[6] ההסבר ל"מעגל של צ'סטרטון" המובא כאן הוא לפי דבריו של הרב ד"ר משה רט, מי שגם השתמש במונח הזה.

[7] פרק ג'


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז

קול הנבואה - שיעור 10

קול הנבואה - שיעור 9