שמונה פרקים לרמב"ם - שיעור 9

בס"ד


להאזנה לשיעור לחצו כאן

פרק ד'

 (בִּרְפוּאוֹת חוֹלֵי הַנָּפֶשׁ)

 

הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים - הֵם הַמַּעֲשִׂים הַשָּׁוִים, הַמְמֻצָּעִים בֵּין שְׁתֵּי קְצָווֹת שֶׁשְׁתֵּיהֶן רָע: הָאַחַת מֵהֶן - תּוֹסֶפֶת, וְהַשֵּׁנִית - חֶסְרוֹן. וְהַמַּעֲלוֹת - הֵן תְּכוּנוֹת נַפְשִׁיּוֹת וְקִנְיָנִים מְמֻצָּעִים בֵּין שְׁתֵּי תְכוּנוֹת רָעוֹת: הָאַחַת מֵהֶן - יְתֵרָה, וְהָאַחֶרֶת - חֲסֵרָה. מִן הַתְּכוּנוֹת הָאֵלֶּה יִתְחַיְּבוּ הַפְּעֻלּוֹת הָהֵן.

 

בפרק זה עובר הרמב"ם לדון בתיקון המידות באופן מעשי. הרמב"ם מביא את ההגדרה למעשים הטובים והמעלות ומסכם:"מִן הַתְּכוּנוֹת הָאֵלֶּה יִתְחַיְּבוּ הַפְּעֻלּוֹת הָהֵן", כלומר שמהמעלות המידותיות יתחייבו המעשים או במילים אחרות: אחרי הלבבות ימשכו המעשים. עם זאת בהלכות דעות[1] כותב הרמב"ם: "וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שייקבעו בו--יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות, ויחזור בהן תמיד, עד שיהיו מעשיהן קלים עליו ולא יהיה בהם טורח, וייקבעו הדעות בנפשו" – כלומר, בהלכות דעות הרמב"ם קובע בדיוק הפוך, שהמעלות המידותיות יתחייבו מתוך המעשים, או במילותיו של בעל "חובות הלבבות": "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". וכן כותב הרמב"ם גם בפירושו למסכת אבות על המשנה[2]:"ר' עקיבה אומר: שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה. הוא היה אומר: מסרת סיג לתורה, נדרים סיג לפרישות, סיג לחכמה שתיקה" – כותב הרמב"ם[3]: "יאמר: אם ידר האדם נדרים על דברים ויקימם – תשג לו תכונת ההמנעות ממה שירצה להמנע ממנו ותתחזק אצלו, ותקל עליו הפרישות, רצוני לומר: השמירה מן הטמאות...".

אם כן, מה העיקר? מה סובר הרמב"ם? האם המעשים נמשכים אחרי הלבבות או הלבבות אחרי המעשים?

אלא שהרמב"ם רואה את המידות והמעשים כגלגל חוזר שאחד משפיע על השני. פה, בשמונה פרקים, הרמב"ם שם דגש על השפעת המידות על המעשים כיוון שעוסק בחוליי הנפש, הוא רוצה לתאר לנו את ההשפעה של המידות על מעשי האדם (לטוב ולמוטב). לעומת זאת בהלכות דעות ובפירושו למשנה הדגש הוא על המעשים.

וְהַמָּשָׁל בּוֹ: הַזְּהִירוּת, שֶׁהִיא מִדָּה מְמֻצַּעַת בֵּין רֹב הַתַּאֲוָה וּבֵין הֶעְדֵּר הֶרְגֵּשׁ הַהֲנָאָה. הַזְּהִירוּת הִיא מִפְּעֻלּוֹת הַטּוֹבוֹת; וּתְכוּנַת הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר תִּתְחַיֵּב מִמֶּנָּה הַזְּהִירוּת - הִיא מַעֲלַת הַמִּדּוֹת. אֲבָל רֹב הַתַּאֲוָה - הוּא הַקָּצֶה הָרִאשׁוֹן; וְהֶעְדֵּר הֶרְגֵּשׁ הַהֲנָאָה לְגַמְרֵי - הוּא הַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן, וּשְׁנֵיהֶם רַע גָּמוּר. וּשְׁתֵּי תְכוּנוֹת הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר מֵהֶן יִתְחַיֵּב רֹב הַתַּאֲוָה, וְהִיא: הַתְּכוּנָהּ הַיְתֵרָה; וְהֶעְדֵּר הַהַרְגָשָׁה, וְהִיא: הַתְּכוּנָה הַחֲסֵרָה - שְׁתֵּיהֶן יַחַד פְּחִיתֻיּוֹת מִפְּחִיתֻיּוֹת הַמִּדּוֹת.

 

הרמב"ם מביא מספר דוגמאות למידות וכיצד הן מהוות דוגמאות לשביל הזהב. הוא מתחיל עם מידת הזהירות ובתרגום ללשון ימינו, אומר הרב אורי שרקי, הכוונה למתינות. לא להיות תאוותן יותר מידי אך גם לא סגפן (וכפי שנראה בהמשך הדברים הרמב"ם יצא נגד הסגפנות כדרך לרבים). יש לציין שלפי תפיסת הרמב"ם החומר הוא דבר נייטרלי ומכיוון שמטרת האדם היא להתעלות, לעולם החומרי אין חלק בכך ויש להשתדל שהעולם לא יפריע בהתעלות זו[4]. לפי הרמב"ם האדם צריך להשתוקק למה שהוא נצרך כיוון שזה טבעו הבריא.

[5]וְכֵן הַנְּדִיבוּת - מְמֻצַּעַת בֵּין הַכִּילוּת וְהַפִּזּוּר; וְהַגְבוּרָה - מְמֻצַּעַת בֵּין הַמְּסִירָה לְסַכָּנוֹת וּבֵין רֹךְ הַלֵּבָב; וְהַסִּלְסוּל - מְמֻצָּע בֵּין הַהִתְנַשְּׂאוּת וּבֵין הַנְּבָלָה. (וּפֵרוּשׁ סִלְסוּל - הוּא: מִי שֶׁמִּתְכַּבֵּד כָּרָאוּי וְאֵינוֹ מִתְנַבֵּל בְּדָבָר. וְהַהִתְנַשְּׂאוּת - הִיא: שֶׁיִּתְכַּבֵּד הָאָדָם יוֹתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ. וְהַנְּבָלָה - יְדוּעָה, וְהִיא: שֶׁיַּעֲשֶׂה אָדָם מַעֲשִׂים בִּלְתִּי הֲגוּנִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם פְּחִיתוּת הַרְבֵּה וְחֶרְפָּה.) [וְהַנַּחַת - מְמֻצַּעַת בֵּין הַקִּטְרוּג וְהַקַּנְטְרָנוּת, וּבֵין רַכּוּת הַטֶּבַע, מַה שֶּׁקוֹרִין בלע"ז: מולד"ה וְהוּא: מִי שֶׁהוּא בְּלֹא דִבּוּר וּבְלֹא מַעֲשֶׂה לִכְבֵדוּת טִבְעוֹ וְקֹר מִזְגּוֹ, וְהוּא כְּנֶגֶד הַקִּטְרוּג שֶׁיָּבֹא מֵחִדּוּד טִבְעוֹ וְחֹם מִזְגּוֹ.] וְהָעֲנָוָה - מְמֻצַּעַת בֵּין הַגַּאֲוָה וּבֵין שִׁפְלוּת הָרוּחַ. וְהַהִסְתַּפְּקוּת - מְמֻצַּעַת בֵּין אַהֲבַת הַמָּמוֹן וּבֵין הָעַצְלוּת. [וְטוּב-לֵב - מְמֻצָּע בֵּין הַנְּבָלָה וְיִתְרוֹן טוּב הַלֵּבָב (וּמִפְּנֵי שֶׁאֵין לַמִּדּוֹת הָאֵלֶּה שֵׁם יָדוּעַ בִּלְשׁוֹנֵנוּ - צָרִיךְ לְפָרֵשׁ עִנְיָנֵיהֶם, וּמַה שֶּׁרוֹצִים בּוֹ הַפִּילוֹסוֹפִים: לֵב טוֹב - קוֹרְאִים: מִי שֶׁכָּל כַּוָנָתוֹ לְהֵיטִיב לִבְנֵי אָדָם בְּגוּפוֹ, וַעֲצָתוֹ, וּבְמָמוֹנוֹ בְּכֹל יְכָלְתּוֹ, בִּלְתִּי שֶׁיַּשִּׂיגֵהוּ נֶזֶק אוֹ בִּזָּיוֹן, וְהוּא: הָאֶמְצָעִי. וְהַנָּבָל - הוּא הֵפֶךְ זֶה, וְהוּא: מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהוֹעִיל לִבְנֵי אָדָם בְּדָבָר, אֲפִילוּ בְּמַה שֶּׁאֵין לוֹ בּוֹ חֶסְרוֹן, וְלֹא טֹרַח, וְלֹא נֶזֶק - וְהוּא: הַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן. וְיִתְרוֹן טוּב הַלֵּבָב - הוּא: שֶׁעוֹשֶׂה דְבָרִים הַנִּזְכָּרִים בְּ"לֵב טוֹב", וַאֲפִלּו אִם יַשִּׂיגֵהוּ בָּזֶה נֶזֶק גָּדוֹל, אוֹ בִזָּיוֹן, אוֹ טֹרַח רַב וְהֶפְסֵד מְרֻבֶּה - וְהוּא: הַקָּצֶה הָרִאשׁוֹן).] וְהַסַּבְלָנוּת - מְמֻצָּע בֵּין הַכַּעַס וְהֶעְדֵּר הַרְגָּשַׁת חֶרְפָּה וָבוּז. וּבֹשֶׁת פָּנִים - מְמֻצָּע בֵּין הָעַזּוּת וְהַבַּיְשָׁנוּת (פֵּרוּשׁ נִרְאֶה לִי מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁהַבַּיְשָׁן הוּא אֶצְלָם: מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ רֹב בֹּשֶׁת; וּבֹשֶׁת פָּנִים, הִיא הַמְמֻצָּע - מִמַּאֲמָרָם: "לֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד" (אבות ב ה), וְלֹא אָמְרוּ: אֵין בֹּשֶׁת פָּנִים לָמֵד; וְאָמְרוּ: "בֹּשֶׁת-פָּנִים לְגַן-עֵדֶן" (שםה כ), וְלֹא אָמְרוּ: הַ"בַּיְשָׁן" - וְלָזֶה סִדַּרְתִּים כָּךְ). וְכֵן שְׁאָר הַמִּדּוֹת יִצְטָרְכוּ עַל כָּל פָּנִים לְשֵׁמוֹת מֻנָּחִים לָהֶם מֵהַסְכָּמָה, שֶׁיִּהְיוּ הָעִנְיָנִים מוּבָנִים.

וְהַרְבֵּה פְּעָמִים יִטְעוּ בְנֵי אָדָם בְּאֵלּוּ הַפְּעֻלּוֹת וְיַחְשְׁבוּ אַחַד מֵהַקְּצָווֹת - טוֹב וּמַעֲלָה מִמַּעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ. פְּעָמִים יַחְשְׁבוּ הַקָּצֶה הָרִאשׁוֹן - טוֹב, כְּמוֹ שֶׁיַּחְשְׁבוּ הַמְּסִירָה לְסַכָּנוֹת - מַעֲלָה, וְיִקְרְאוּ הַמּוֹסְרִים עַצְמָם לְסַכָּנוֹת: גִּבּוֹרִים; וּכְשֶׁיִּרְאוּ מִי שֶׁהוּא בְּתַכְלִית זֹאת הַמִּדָּה, רְצוֹנִי לוֹמַר: שֶׁמּוֹסֵר עַצְמוֹ לְסַכָּנוֹת וּמוֹסֵר עַצְמוֹ לְמִיתָה בְּכַוָּנָה, וּפְעָמִים יִנָּצֵל בְּמִקְרֶה - יַחֲשִׁיבוּהוּ בָּזֶה וְיֹאמְרוּ עָלָיו שֶׁהוּא: גִּבּוֹר. וּפְעָמִים יַחְשְׁבוּ הַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁהוּא טוֹב, וְיֹאמְרוּ עַל פְּחוּת הַנֶּפֶשׁ - שֶׁהוּא: סַבְלָן; וְעַל הֶעָצֵל - שֶׁהוּא: שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ; וְעַל נֶעְדַּר הֶרְגֵּשׁ הַהֲנָאוֹת לָעֳבִי טִבְעוֹ - שֶׁהוּא: נִזְהָר, כְּלוֹמַר: יְרֵא חֵטְא. וְעַל זֶה הַמִּין מִן הַטָּעוּת יַחְשְׁבוּ גַּם-כֵּן הַפִּזּוּר וְיִתְרוֹן טוּב הַלֵּב מִן הַפְּעֻלּוֹת הַטּוֹבוֹת - וְזֶה כֻּלּוֹ טָעוּת. וְאָמְנָם יְשֻׁבַּח בֶּאֱמֶת הַמְמֻצָּע, וְאֵלָיו צָרִיךְ לָאָדָם שֶׁיְּכַוֵּן וְיִשְׁקֹל פְּעֻלּוֹתָיו כֻּלָּם תָּמִיד עַד שֶׁיִּתְמַצְעוּ.

 

הרמב"ם מעיר ואומר שהרבה פעמים נוצרת טעות ורואים בהתנהגות קיצונית מעלה, כגון: קוראים לאדם שמסכן את עצמו - גיבור, או לאדם שאינו מעריך עצמו כלל - סבלן וכן לעצלן קוראים שמח בחלקו וכן הלאה. אם כך, מה ההבדל שבין אותו אחד שהוא בעל מידות קיצוניות לבין האדם שהולך בשביל הזהב? מדוע יש יותר מעלה ללכת בדרך המיצוע מאשר להתנהג בצורה קיצונית?

ישנם שני הבדלים:

א) ההשלכות של ההתנהגות הקיצונית של האדם יכולות להוביל לתוצאות הרסניות (פגיעה בעצמו, בסביבתו וכן הלאה). דוגמא לכך היא ההפרעה הנפשית הבי פולארית: מאניה-דיפרסיה, בה האדם חווה מצבי רוח קיצוניים של דכאון קליני מצד אחד ומצד שני מאניה והתרוממות רוח מעבר למה שמסוגל להכיל.

ב) עצם העמידה במידה קיצונית אינה בהכרח מראה על חשיבה או עבודה של האדם על עצמו. אדם שמסכן את נפשו אכן פועל באופן מרשים אך זה לא בהכרח מעיד על גדולת נפשו או מביא אותו לידי כך.

ישנה שיחה שנערכה עם פרופסור ישעיהו ליבוביץ' בה נשאל את השאלה הבאה: לאיזו קטגוריה אתה משייך מות גיבורים בקרב? וכך עונה: "אין ספק שזו גבורה מפני שזה דורש שאדם יתגבר על הנטיה הטבעית שיש בו כדי לשמור על חייו...ואם הוא מוכן לסכן את חייו ולהקריב אותם למען איזה דבר...זה גבורה. ולכן אני רואה את הצורה הזאת של גבורה כצורה הזולה ביותר של גבורה במציאות האנושית. לעומת זאת עני אשר מחזיר אבידה לבעליה הוא באמת גיבור וזו תופעה נדירה. או מי שחושק בנערה ויכול לפתות אותה לשכב עימו אע"פ שאין כל יחסי אהבה אנושיים אמיתיים ביניהם והוא מוותר על הדבר הזה בגלל שהוא רוצה בקשר עם אישה רק על רקע של יחסי אהבה אנושיים אמיתיים זה מעשה גבורה וגם זה נדיר. העניין הזה לפעול ולהקריב קרבן נגד הנטיות הטבעיות למען ערך מסויים תופעה זאת יכולה להתקיים והיא קיימת בכל המישורים של החיים שאין להם שום קשר למלחמה. אין שום עניין שמי שמקבל צל"ש מקבל צל"ש באמת בגלל מעשה גבורה וברגע שפושט מדיו...פושר של קוקאין. אין שום סתירה בין שני דברים אלה. לעומת זאת עני שמחזיר אבידה לבעליה אני בטוח עליו שהוא לא יהיה פושר של קוקאין...הזיהוי של גבורה עם גבורת הלחימה זה טריוויאליזציה של מושג הגבורה".

בהקשר זה ראוי לציין את הסיפור של פלטי בן ליש מהעיר גלים. שאול המלך הבטיח למי שינצח את גוליית, את בתו לאישה. דוד ניצח ונשא את מיכל בת שאול. לאחר כמה פרקים בספר שמואל, כשדוד ברח משאול, אנו לומדים ששאול השיא את מיכל בתו לאדם בשם פלטי בן ליש מהעיר גלים[6]. בספר שמואל ב'[7] לאחר ששאול נהרג ולאחר מספר מאורעות, אבנר בן נר, שר צבא שאול כורת ברית עם דוד. דוד מסכים לברית ובתנאי שיחזיר לו את מיכל ואכן כך עושה. ונאמר שם[8]: "וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ עַד בַּחֻרִים וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְנֵר לֵךְ שׁוּב וַיָּשֹׁב", כלומר שפלטי בן ליש ליווה אותה עד מקום שנקרא בחורים, וכך כותבת הגמרא[9]:

"כתיב פלטי וכתיב פלטיאל אמר רבי יוחנן: פלטי שמו, ולמה נקרא שמו פלטיאל - שפלטו אל מן העבירה, מה עשה? נעץ חרב בינו לבינה, אמר: כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב זה. והכתיב וילך אתה אישה! - שנעשה לה כאישה. - והכתיב הלוך ובכה - על המצוה דאזיל מיניה, עד בחרים - שנעשו שניהם כבחורים שלא טעמו טעם ביאה. - אמר רבי יוחנן: תוקפו של יוסף - ענוותנותו של בועז, תוקפו של בועז - ענוותנותו של פלטי בן ליש". כלומר, הנסיון של יוסף (עם אשת פוטיפר) היה קל מהנסיון של בועז (שרות ישנה למרגלותיו. בניגוד ליוסף שלא עמד במצב של שינה באותו מקום), והנסיון של בועז היה קל משל פלטיאל בן ליש כיוון שלבועז היה נסיון רק לילה אחד ואילו לפלטיאל שנים רבות.

וְדַע שֶׁאֵלּוּ הַמַּעֲלוֹת וְהַפְּחִיתֻיּוֹת אֲשֶׁר לַמִּדּוֹת לֹא יַגִּיעוּ וְלֹא יִתְיַשְּׁבוּ בַּנֶּפֶשׁ, רַק בִּכְפֹל הַפְּעֻלּוֹת הַבָּאוֹת מִן הַמִּדָּה הַהִיא פְּעָמִים רַבּוֹת וּבִזְמָן אָרֹךְ וְהַרְגִּילוּת בָּהֶן. וְאִם הָיוּ הַפְּעֻלּוֹת הָהֵן טוֹבוֹת, יִהְיֶה הַמַּגִּיעַ לָנוּ מֵהֶן - מַעֲלָה; וְאִם הָיוּ רָעוֹת, יִהְיֶה הַמַּגִּיעַ לָנוּ מֵהֶן - פְּחִיתוּת. וּמִפְּנֵי שֶׁאֵין אָדָם בְּטִבְעוֹ בִּתְחִלַּת עִנְיָנוֹ בַּעַל מַעֲלָה, וְלֹא בַּעַל חִסָּרוֹן - כְּמוֹ שֶׁנְּבָאֵר בַּפֶּרֶק הַשְּׁמִינִי - וְהוּא יַרְגִּיל בְּלֹא סָפֵק פְּעֻלּוֹת מִקַּטְנוּתוֹ, כְּפִי מִנְהַג קְרוֹבָיו וְאַנְשֵׁי אַרְצוֹ. וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ הַפְּעֻלּוֹת הָהֵן מְמֻצָּעוֹת, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ מוֹתִירוֹת, אוֹ מְחַסְּרוֹת, כְּפִי שֶׁסִּפַּרְנוּ, וְתִהְיֶה נַפְשׁוֹ חוֹלָה - רָאוּי שֶׁיֵלְכוּ בִּרְפוּאָתוֹ כְּדֶּרֶךְ רְפוּאוֹת הַגּוּפוֹת בְּשָׁוֶה: כְּשֵׁם שֶׁהַגּוּף, כְּשֶׁיָּצָא מִשִּׁוּוּיוֹ נִרְאֶה אֶל אֵיזֶה צַד נָטָה וְיָצָא, וְנַעֲמֹד כְּנֶגְדּוֹ בְּהֶפְכּוֹ, עַד שֶׁיָּשׁוּב אֶל הַשִּׁוּוּי. וּכְשֶׁיִּשְׁתַּוֶּה, נְסַלֵּק יָדֵינוּ מִן הַהִפּוּךְ וְנָשׁוּב לַעֲשׂוֹת לוֹ מַה שֶּׁיַּעֲמִידֵהוּ עַל שִׁוּוּיוֹ - כֵּן נַעֲשֶׂה בַּמִּדּוֹת בְּשָּׁוֶה. וְהַמָּשָׁל בּוֹ: כְּשֶׁנִּרְאֶה אָדָם שֶׁהָיְתָה לּוֹ תְּכוּנָה בְּנַפְשׁוֹ וְחִסֵּר בָּה נַפְשׁוֹ מִכָּל טוֹבָה לְרֹב הַכִּילוּת - וְזוֹ פְּחִיתוּת מִפְּחִיתֻיּוֹת הַנֶּפֶשׁ; וְהַפֹּעַל אֲשֶׁר יַעֲשֵׂהוּ - מִפְּעֻלּוֹת הָרַע, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּזֶה הַפֶּרֶק. וּכְשֶׁנִּרְצֶה לְרַפֹּאוֹת זֶה הֶחֳלִי, לֹא נְצַוֵּהוּ לְהַרְגִּיל בִּנְדִיבוּת- שֶׁזֶּהוּ, כְּמוֹ שֶׁיְּרַפֵּא מִי שֶׁיִּגְבַּר עָלָיו הַחֹם בְּדָבָר הַמְמֻצָּע הַשָּׁוֶה, שֶׁלֹא יַבְרִיאֵהוּ מֵחָלְיוֹ; אֲבָל צָרִיךְ שֶׁנְּבִיאֵהוּ לְפַזֵּר, וְיִכְפֹּל מַעֲשֵׂה הַפִּזּוּר פַּעַם אַחַר פַּעַם פְּעָמִים רַבּוֹת, עַד שֶׁתָּסוּר מִנַּפְשׁוֹ הַתְּכוּנָה הַמְחַיֶּבֶת לְכִילוּת, וְיִהְיֶה קָרוֹב לְהַגִּיעַ אֶל תְּכוּנַת הַפִּזּוּר - וְאָז נְסַלֵּק פְּעֻלּוֹת הַפִּזּוּר, וּנְצַוֵּהוּ לְהַתְמִיד עַל פְּעֻלּוֹת הַנְּדִיבוּת וְיִשְׁקֹד עֲלֵיהֶן: לֹא יוֹתִיר וְלֹא יְחַסֵּר.

 

בפסקא זו הרמב"ם עובר לדבר על איך מתבצע תהליך הריפוי, כלומר תהליך תיקון המידות. הרמב"ם אומר, שאם נוטים לקיצוניות בצד אחד, יש לנטות למשך זמן מסויים לקיצוניות השניה וכאשר האדם יתמיד בפעולה זו יגיע לדרך האמצע בסופו של דבר.

הערה: הרמב"ם כותב "וּמִפְּנֵי שֶׁאֵין אָדָם בְּטִבְעוֹ בִּתְחִלַּת עִנְיָנוֹ בַּעַל מַעֲלָה, וְלֹא בַּעַל חִסָּרוֹן - כְּמוֹ שֶׁנְּבָאֵר בַּפֶּרֶק הַשְּׁמִינִי - וְהוּא יַרְגִּיל בְּלֹא סָפֵק פְּעֻלּוֹת מִקַּטְנוּתוֹ, כְּפִי מִנְהַג קְרוֹבָיו וְאַנְשֵׁי אַרְצוֹ..." – ישנו ויכוח בפסיכולוגיה מה הגורם העיקרי המשפיע על פעולותיו, מחשבותיו וביטויי חייו של האדם, האם הסביבה בה הוא חי או המטען הגנטי אותו הוא נושא. לדוגמא, זיגמונד פרויד דיבר על תת מודע שקיים אצל האדם. תת המודע הזה קיים מכל מיני מטענים רגשיים והדחקות מתקופת הילדות שהאדם נושא איתו ומשפיעים על התנהגותו הנוכחית (כלומר, שם דגש על השפעה סביבתית).

לעומתו, אחד מבחירי תלמידיו, קארל יונג דיבר על כך שיש גם לא מודע קולקטיבי. הלא מודע הקולקטיבי כולל את כל אוצר החוויות שהצטברו במשך דורי דורות של קיום הגזע האנושי, ונשארו כעקבות זיכרון במוח האדם. עקבות זיכרון אלה מהעבר הקדום עוברים בתורשה, והם מושרשים באדם כנטיות מולדות להגיב או להתנהג בצורה מסוימת, בהתאם לתרבות ולמורשת שבהן נולד. יונג סבר שכשם שתכונות גופניות מועברות בתורשה, כך מבנים מסוימים במוח האדם מועברים בתורשה, ומבנים אלו מהווים תנאי מוקדם, להכוונת מחשבות, דימויים ודרכי התמודדות בחוויות החיים. כך ניתן לומר, למשל, שחוויות הקשורות לראיית השמש כמקור לחיים וצמיחה יצרו אצל האדם ארכיטיפ של ישות עליונה, וחוויות שהיו קשורות לכוחות טבע עצומים כמו פעילות וולקנית, רעידות אדמה ונחשולי מים יצרו באנושות ארכיטיפ של אנרגיה. יונג הביא כהוכחה לתפיסתו את תכונת האימהות, לפיה נשים מתוכנתות להתנהגות אימהית טיפוסית כלפי ילדיהן כמו הנקה והענקת חום, מבלי שלמדו זאת.

בעולם הנסתר מדובר על כך שאדם שנולד יכול לשאת אתו מטענים רוחניים שהיו לו בגלגולים קודמים.

לכאורה משמע מהרמב"ם שהאדם נולד לוח חלק, אך אין להבין זאת כך אלא כך כותב בפרק שמיני:

"...אבל יתכן שיהיה בטבע מוכן אל מעלה או אל פחיתות, בשיהיו פעולות זו קלות עליו מפעולות זולתה. משל זה שיהיה אדם שמזגו נוטה אל היובש, ויהיה עצם מוחו זך, מעט הלחיות, הנה זה יקלו עליו הזכירה והבנת העניינים יותר מאשר האיש בעל ליחה לבנה, רב הלחות במח..."  - כלומר הרמב"ם אומר שהאדם נולד עם נתונים פיסיים שמקילים על האדם לנטות לכיוון מסויים ומקשות עליו לנטות לכיוון האחר, אך עם זאת זה אפשרי מבחינתו.

כלומר, לפי הרמב"ם אנו נולדים עם נתונים פיסיים מסויימים שמקילים עלינו ללכת בדרך מסויימת ולרכוש תכונות מסויימות, אך על מנת לפתח את המידות, יש צורך במעשים עליהם חוזרים שוב ושוב – והמעשים, לא התכונות הפיסיות  - הם אלו שבונים את מידותיו של האדם. מכיוון שהאדם לא חי בואקום אלא במסגרת חברתית מסויימת בה נוהגות התנהגויות ומעשים מסויימים, האדם חוזר שוב ושוב על פעולות המקובלות באותה חברה. פעולות אלה יכולות להיות ממוצעות או לחילופין נוטות לקצוות מסויימים. אך אין זה מוריד את מידת אחריות האדם ממעשיו.



[1] פרק א הלכה ז

[2] פרק ג משנה יג

[3] תרגומו של הרב יצחק שילת

[4] וכן כותב במורה נבוכים חלק ג' פרקים ח' ו-ל"ג

[5] יש להעיר שכאן הובא תרגומו של רבי שמואל אבן תיבון וביחס למידות יש דיון בין המתרגמים כיצד לתרגם את מה שכתב הרמב"ם לכן בהמשך הפסקא יובאו סוגריים מרובעים ועגולים, כאשר המרובעים מציינים את החלקים הייחודיים בתרגומו של אבן תיבון (כפי שמצאתי) והעגולים את הערותיו.

[6] שמואל א' פרק כ"ה פס' מ"ד

[7] פרק ג

[8] שם פס' ט"ז

[9] מסכת סנהדרין דף י"ט עמוד ב'


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז

קול הנבואה - שיעור 10

קול הנבואה - שיעור 9