שמונה פרקים לרמב"ם - שיעור 10

בס"ד


להאזנה לשיעור לחצו כאן

וְדַע שֶׁאֵלּוּ הַמַּעֲלוֹת וְהַפְּחִיתֻיּוֹת אֲשֶׁר לַמִּדּוֹת לֹא יַגִּיעוּ וְלֹא יִתְיַשְּׁבוּ בַּנֶּפֶשׁ, רַק בִּכְפֹל הַפְּעֻלּוֹת הַבָּאוֹת מִן הַמִּדָּה הַהִיא פְּעָמִים רַבּוֹת וּבִזְמָן אָרֹךְ וְהַרְגִּילוּת בָּהֶן. וְאִם הָיוּ הַפְּעֻלּוֹת הָהֵן טוֹבוֹת, יִהְיֶה הַמַּגִּיעַ לָנוּ מֵהֶן - מַעֲלָה; וְאִם הָיוּ רָעוֹת, יִהְיֶה הַמַּגִּיעַ לָנוּ מֵהֶן - פְּחִיתוּת. וּמִפְּנֵי שֶׁאֵין אָדָם בְּטִבְעוֹ בִּתְחִלַּת עִנְיָנוֹ בַּעַל מַעֲלָה, וְלֹא בַּעַל חִסָּרוֹן - כְּמוֹ שֶׁנְּבָאֵר בַּפֶּרֶק הַשְּׁמִינִי - וְהוּא יַרְגִּיל בְּלֹא סָפֵק פְּעֻלּוֹת מִקַּטְנוּתוֹ, כְּפִי מִנְהַג קְרוֹבָיו וְאַנְשֵׁי אַרְצוֹ. וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ הַפְּעֻלּוֹת הָהֵן מְמֻצָּעוֹת, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ מוֹתִירוֹת, אוֹ מְחַסְּרוֹת, כְּפִי שֶׁסִּפַּרְנוּ, וְתִהְיֶה נַפְשׁוֹ חוֹלָה - רָאוּי שֶׁיֵלְכוּ בִּרְפוּאָתוֹ כְּדֶּרֶךְ רְפוּאוֹת הַגּוּפוֹת בְּשָׁוֶה: כְּשֵׁם שֶׁהַגּוּף, כְּשֶׁיָּצָא מִשִּׁוּוּיוֹ נִרְאֶה אֶל אֵיזֶה צַד נָטָה וְיָצָא, וְנַעֲמֹד כְּנֶגְדּוֹ בְּהֶפְכּוֹ, עַד שֶׁיָּשׁוּב אֶל הַשִּׁוּוּי. וּכְשֶׁיִּשְׁתַּוֶּה, נְסַלֵּק יָדֵינוּ מִן הַהִפּוּךְ וְנָשׁוּב לַעֲשׂוֹת לוֹ מַה שֶּׁיַּעֲמִידֵהוּ עַל שִׁוּוּיוֹ - כֵּן נַעֲשֶׂה בַּמִּדּוֹת בְּשָּׁוֶה. וְהַמָּשָׁל בּוֹ: כְּשֶׁנִּרְאֶה אָדָם שֶׁהָיְתָה לּוֹ תְּכוּנָה בְּנַפְשׁוֹ וְחִסֵּר בָּה נַפְשׁוֹ מִכָּל טוֹבָה לְרֹב הַכִּילוּת - וְזוֹ פְּחִיתוּת מִפְּחִיתֻיּוֹת הַנֶּפֶשׁ; וְהַפֹּעַל אֲשֶׁר יַעֲשֵׂהוּ - מִפְּעֻלּוֹת הָרַע, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּזֶה הַפֶּרֶק. וּכְשֶׁנִּרְצֶה לְרַפֹּאוֹת זֶה הֶחֳלִי, לֹא נְצַוֵּהוּ לְהַרְגִּיל בִּנְדִיבוּת- שֶׁזֶּהוּ, כְּמוֹ שֶׁיְּרַפֵּא מִי שֶׁיִּגְבַּר עָלָיו הַחֹם בְּדָבָר הַמְמֻצָּע הַשָּׁוֶה, שֶׁלֹא יַבְרִיאֵהוּ מֵחָלְיוֹ; אֲבָל צָרִיךְ שֶׁנְּבִיאֵהוּ לְפַזֵּר, וְיִכְפֹּל מַעֲשֵׂה הַפִּזּוּר פַּעַם אַחַר פַּעַם פְּעָמִים רַבּוֹת, עַד שֶׁתָּסוּר מִנַּפְשׁוֹ הַתְּכוּנָה הַמְחַיֶּבֶת לְכִילוּת, וְיִהְיֶה קָרוֹב לְהַגִּיעַ אֶל תְּכוּנַת הַפִּזּוּר - וְאָז נְסַלֵּק פְּעֻלּוֹת הַפִּזּוּר, וּנְצַוֵּהוּ לְהַתְמִיד עַל פְּעֻלּוֹת הַנְּדִיבוּת וְיִשְׁקֹד עֲלֵיהֶן: לֹא יוֹתִיר וְלֹא יְחַסֵּר.

 

בפסקא זו הרמב"ם עובר לדבר על איך מתבצע תהליך הריפוי, כלומר תהליך תיקון המידות. הרמב"ם אומר, שאם נוטים לקיצוניות בצד אחד, יש לנטות למשך זמן מסויים לקיצוניות השניה וכאשר האדם יתמיד בפעולה זו יגיע לדרך האמצע בסופו של דבר.

הערה: הרמב"ם כותב "וּמִפְּנֵי שֶׁאֵין אָדָם בְּטִבְעוֹ בִּתְחִלַּת עִנְיָנוֹ בַּעַל מַעֲלָה, וְלֹא בַּעַל חִסָּרוֹן - כְּמוֹ שֶׁנְּבָאֵר בַּפֶּרֶק הַשְּׁמִינִי - וְהוּא יַרְגִּיל בְּלֹא סָפֵק פְּעֻלּוֹת מִקַּטְנוּתוֹ, כְּפִי מִנְהַג קְרוֹבָיו וְאַנְשֵׁי אַרְצוֹ..." – ישנו ויכוח בפסיכולוגיה מה הגורם העיקרי המשפיע על פעולותיו, מחשבותיו וביטויי חייו של האדם, האם הסביבה בה הוא חי או המטען הגנטי אותו הוא נושא. לדוגמא, זיגמונד פרויד דיבר על תת מודע שקיים אצל האדם. תת המודע הזה קיים מכל מיני מטענים רגשיים והדחקות מתקופת הילדות שהאדם נושא איתו ומשפיעים על התנהגותו הנוכחית (כלומר, שם דגש על השפעה סביבתית).

לעומתו, אחד מבחירי תלמידיו, קארל יונג דיבר על כך שיש גם לא מודע קולקטיבי. הלא מודע הקולקטיבי כולל את כל אוצר החוויות שהצטברו במשך דורי דורות של קיום הגזע האנושי, ונשארו כעקבות זיכרון במוח האדם. עקבות זיכרון אלה מהעבר הקדום עוברים בתורשה, והם מושרשים באדם כנטיות מולדות להגיב או להתנהג בצורה מסוימת, בהתאם לתרבות ולמורשת שבהן נולד. יונג סבר שכשם שתכונות גופניות מועברות בתורשה, כך מבנים מסוימים במוח האדם מועברים בתורשה, ומבנים אלו מהווים תנאי מוקדם, להכוונת מחשבות, דימויים ודרכי התמודדות בחוויות החיים. כך ניתן לומר, למשל, שחוויות הקשורות לראיית השמש כמקור לחיים וצמיחה יצרו אצל האדם ארכיטיפ של ישות עליונה, וחוויות שהיו קשורות לכוחות טבע עצומים כמו פעילות וולקנית, רעידות אדמה ונחשולי מים יצרו באנושות ארכיטיפ של אנרגיה. יונג הביא כהוכחה לתפיסתו את תכונת האימהות, לפיה נשים מתוכנתות להתנהגות אימהית טיפוסית כלפי ילדיהן כמו הנקה והענקת חום, מבלי שלמדו זאת.

בעולם הנסתר מדובר על כך שאדם שנולד יכול לשאת אתו מטענים רוחניים שהיו לו בגלגולים קודמים.

לכאורה משמע מהרמב"ם שהאדם נולד לוח חלק, אך אין להבין זאת כך אלא כך כותב בפרק שמיני:

"...אבל יתכן שיהיה בטבע מוכן אל מעלה או אל פחיתות, בשיהיו פעולות זו קלות עליו מפעולות זולתה. משל זה שיהיה אדם שמזגו נוטה אל היובש, ויהיה עצם מוחו זך, מעט הלחיות, הנה זה יקלו עליו הזכירה והבנת העניינים יותר מאשר האיש בעל ליחה לבנה, רב הלחות במח..."  - כלומר הרמב"ם אומר שהאדם נולד עם נתונים פיסיים שמקילים על האדם לנטות לכיוון מסויים ומקשות עליו לנטות לכיוון האחר, אך עם זאת זה אפשרי מבחינתו.

כלומר, לפי הרמב"ם אנו נולדים עם נתונים פיסיים מסויימים שמקילים עלינו ללכת בדרך מסויימת ולרכוש תכונות מסויימות, אך על מנת לפתח את המידות, יש צורך במעשים עליהם חוזרים שוב ושוב – והמעשים, לא התכונות הפיסיות  - הם אלו שבונים את מידותיו של האדם. מכיוון שהאדם לא חי בואקום אלא במסגרת חברתית מסויימת בה נוהגות התנהגויות ומעשים מסויימים, האדם חוזר שוב ושוב על פעולות המקובלות באותה חברה. פעולות אלה יכולות להיות ממוצעות או לחילופין נוטות לקצוות מסויימים. אך אין זה מוריד את מידת אחריות האדם ממעשיו.

וְכֵן כְּשֶׁנִּרְאֵהוּ מְפַזֵּר - נְצַוֵּהוּ לַעֲשׂוֹת פְּעֻלּוֹת הַכִּילוּת וְלִשְׁנוֹתָן; אֲבָל לֹא יִשְׁנֶה פֹּעַל הַכִּילוּת פְּעָמִים רַבּוֹת כִּשְׁנוֹתוֹ פֹּעַל הַפִּזּוּר. וְזֶה הַחִדּוּשׁ הַטּוֹב - הוּא סֵדֶר הָרְפוּאָה וְסוֹדָהּ, וְהוּא: שֶׁשּׁוֹב הָאָדָם מִן הַפִּזּוּר לַנְּדִיבוּת - יוֹתֵר קַל וְיוֹתֵר קָרוֹב, מִשּׁוּבוֹ מִן הַכִּילוּת לַנְּדִיבוּת. וְכֵן שׁוֹב נֶעְדַּר הַרְגָּשַׁת הַהֲנָאָה נִזְהָר וִירֵא חֵטְא - יוֹתֵר קַל וְיוֹתֵר קָרוֹב לָשׁוּב, מִשּׁוּב בַּעַל הַתַּאֲווֹת נִזְהָר. וְלָזֶה נִכְפֹּל עַל בַּעַל הַתַּאֲווֹת פְּעֻלַּת הֶעְדֵּר הַהֲנָאָה, יוֹתֵר מִשֶּׁנִּכְפֹּל עַל נֶעְדַּר הַהַרְגָּשׁוֹת פְּעֻלַּת הַתַּאֲוָה; וּנְחַיֵּב עַל רַךְ הַלֵּבָב מְסִירַת עַצְמוֹ לְסַכָּנוֹת, יוֹתֵר מִשֶּׁנְּחַיֵּב הַמּוֹסֵר עַצְמוֹ לְסַכָּנוֹת רַכּוּת הַלֵּבָב; וְנַרְגִּיל הַנָּבָל בְּיִתְרוֹן טוֹב הַלֵּבָב, יוֹתֵר מִשֶּׁנַּרְגִּיל מִי שֶׁיֶּשׁלוֹ יִתְרוֹן לֵב טוֹב בִּנְבָלָה - זֶהוּ סֵדֶר רְפוּאוֹת הַמִּדּוֹת וְזָכְרֵהוּ.

 

הרמב"ם מסביר לנו בפסקא זו שהטיפול בכל מידה ומידה שונה. למשל, לאדם קמצן יקח יותר זמן לחזור לדרך האמצע מאשר אדם פזרן. וכן לאדם פחדן יהיה יותר קשה להגיע לדרך האמצע מאשר האמיץ. אך מדוע המצב כזה? מדוע באמת לאדם הפחדן, הקמצן או התאוותן יהיה יותר קשה? – יתכן שהתשובה נעוצה בכך שהמכנה המשותף בין החסרונות הללו הוא שמידות אלו שמות את האדם במרכז. הפחדן – מגונן על עצמו, שומר על עצמו. הקמצן – שומר את הרכוש שלו לעצמו ולא מעוניין לתת לאחר. והתאוותן – רוצה לעשות טוב לעצמו, ליצור לעצמו הרגשת נעימות. על מנת לתקן מידות אלו על האדם לצאת מעצמו. לעומת זאת המידות ההפוכות (הפזרנות, המסירה לסכנות וחוסר ההרגש) הן מידות ששמות את האדם בצד ומכיוון שצורת התיקון שלהם היא העצמת העצמיות של האדם הן יותר קלות לטיפול.

וּלְזֶה הָעִנְיָן לֹא הָיוּ הַחֲסִידִים מַנִּיחִים תְּכוּנַת נַפְשׁוֹתֵיהֶם תְּכוּנָה הַמְמֻצַּעַת בְּשָׁוֶה - אַךְ הָיוּ נוֹטִים מְעַט לְצַד הַיֶּתֶר, אוֹ הַחֶסֶר, עַל דֶּרֶךְ הַסְּיָג וְהַשְּׁמִירָה. רְצוֹנִי לוֹמַר, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל: שֶׁהָיוּ נוֹטִים מִן הַזְּהִירוּת - לְצַד הֶעְדֵּר הֶרְגֵּש ׁהַהֲנָאָה מְעַט; וּמִן הַגְּבוּרָה - לְצַד מְסִירוּת נֶפֶשׁ בְּסַכָּנוֹת מְעַט; וּמִטּוֹב הַלֵּבָב - לְצַד יִתְרוֹן טוֹב הַלֵּבָב מְעַט; וּמִן הָעֲנָוָה - לְצַד שִׁפְלוּת הָרוּחַ מְעַט, וְכֵן בִּשְׁאָר הָעִנְיָנִים. וְאֶל זֶה הָעִנְיָן רָמְזוּ בְּאָמְרָם: "לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין" (ברכות ז א).

 

הרמב"ם מלמד אותנו שמכיוון שישנן תכונות שיותר קל לעבוד עליהן ותכונות קשות יותר החסידים לא היו נוהגים בדרך האמצע אלא נטו מעט לכל כיוון על מנת לשמור על איזון, כיוון שהכירו בעצמם שאם היו הולכים בדרך האמצע במידה מסויימת היא היתה מושכת אותם.

יש לציין שהרמב"ם מדבר בפסקא זו על החסידים. מה הגדרתו לחסידים? – מי שהולך לפנים משורת הדין, כלומר: לפי שורת הדין הוא היה צריך ללכת בדרך האמצע, אך בכדי לעשות סייג, על מנת להישמר מסטייה לצד השני נטו ממנה קצת. יוצא, שלפי הרמב"ם אע"פ שדרך האמצע היא הדבר הנכון מצד הדין, אין היא בהכרח ההנהגה האידיאלית.[1]

אֲבָל מַה שֶּׁעָשׂוּ אוֹתָם הַחֲסִידִים בִּקְצָת הַזְּמַנִּים, וּקְצָת הַמְּקוֹמוֹת, וּקְצָת אֲנָשִׁים מֵהֶם גַּם כֵּן מִנְּטוֹת אַחַר הַקָּצֶה הָאֶחָד: בְּצוֹם, וְקוֹם בַּלֵּילוֹת, וְהַנָּחַת אֲכִילַת בָּשָׂר וּשְׁתִיַּת יַיִן, וְהַרְחָקַת הַנָּשִׁים, וְלָבֹשׁ הַצֶּמֶר וְהַשֵּׂעָר, וּשְׁכוּנַת הֶהָרִים, וְהִתְבּוֹדֵד בְּמִדְבָּרוֹת - לֹא עָשׂוּ דָּבָר מִזֶּה אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ רְפוּאוֹת, כְּמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ. וּלְהֶפְסֵד אַנְשֵׁי הַמְּדִינָה גַּם כֵּן: כְּשֶׁיִּרְאוּ שֶהֵם נִפְסָדִים בְּחֶבְרָתָם וּרְאוֹת פְּעֻלּוֹתֵיהֶם, עַד שֶׁיִּפְחֲדוּ מֵהֶפְסֵד מִדּוֹתֵיהֶם בַּעֲבוּרָם – וְעַל כֵּן בָּרְחוּ לָהֶם לְמִדְבָּרוֹת וּלְמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם אָדָם רָע. כְּמַאֲמַר יִרְמִיָה הַנָּבִיא, עָלָיו הַשָּׁלוֹם: "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם, כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים" (ירמיה ט א). וְכַאֲשֶׁר רָאוּ הַכְּסִילִים שֶׁהַחֲסִידִים עָשׂוּ אֵלֶּה הַפְּעֻלּוֹת וְלֹא יָדְעוּ כַּוָּנָתָם, חָשְׁבוּ שֶׁהֵן טוֹבוֹת וְכִוְּנוּ אֲלֵיהֶן, בְּחָשְׁבָם שֶׁיִּהְיוּ כְמוֹתָם. וַיְעַנּוּ אֶת גּוּפָתָם בְּכָל מִינֵי עִנּוּי, וַיַחְשְׁבוּ שֶׁהֵם קָנוּ לְעַצְמָם מַעֲלָה וּמִדָּה טוֹבָה וְשֶׁעָשׂוּ טוֹבָה, וְשֶׁבָּזֶה יִתְקָרֵב הָאָדָם לַשֵּׁם - כְּאִלּוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ שׂוֹנֵא הַגּוּף וְרוֹצֶה לְאַבְּדוֹ. וְהֵם לֹא יָדְעוּ שֶׁאֵלּוּ הַפְּעֻלּוֹת רָע, וְשֶׁבָּהֶן תַּגִּיעַ פִּחִיתוּת מִפְּחִיתֻיּוֹת הַנֶּפֶשׁ. וְאֵין לְהַמְשִׁילָם אֶלָּא לְאִישׁ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בִּמְלֶאכֶת הָרְפוּאוֹת, כְּשֶׁיִרְאֶה בְּקִיאִים מֵהָרוֹפְאִים שֶׁהִשְׁקוּ חוֹלִים נוֹטִים לָמוּת סַמִּים הַנִּקְרָאִים בְּעַרְבִית: שַׁחַם, חַנְטָל וּמַחְמֻדָּה, ובלע"ז - קוֹלוֹקִינְטִידָא וְאַשְׁקְמוֹנְיָא; וְהַצַּבָּר, ובלע"ז - אַלוֹאֵי וְכַיּוֹצֵא בָהֶם; וּפָסְקוּ מֵהֶם הַמָּזוֹן, וְנִרְפְּאוּ מֵחָלְיָם וְנִמְלְטוּ מִן הַמָּוֶת הַצָּלָה גְמוּרָה - וְאָמַר הַסָּכָל הַהוּא: אַחַר שֶׁאֵלּוּ הַדְּבָרִים מְרַפְּאִים מִן הַחֹלִי, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיַּעֲמִידוּ הַבָּרִיא עַל בְּרִיאוּתוֹ, אוֹ יוֹסִיפוּ כֹּחַ. וְהִתְחִיל לָקַחַת אוֹתָם תָּמִיד וּלְהִתְנַהֵג בְּהַנְהָגוֹת הַחוֹלִים, שֶׁהוּא יֶחֱלֶה בְּלֹא סָפֵק - כֵּן הֵם חוֹלֵי הַנְּפָשׁוֹת אֵלּוּ בְּלֹא סָפֵק בְּלָקְחָם הָרְפוּאוֹת עַל הַבְּרִיאוּת.

 

כפי שהוזכר, כדי למנוע מעצמם נפילה, החסידים נוטים קצת מדרך האמצע לכיוון זה או אחר מה שגורם להם ליצור לעצמם הנהגות שונות, כגון אכילה מועטה, התבודדות סיגופים וכד'. אבל הנהגות אלא מתאימות להם ולהם בלבד.

הכסילים רואים שהחסידים נוהגים הנהגות מסוימות ומחקים אותם. לכאורה, הבעיה בהתנהגות הכסילים נעוצה בחוסר ההבנה שלהם את סיבת ההנהגה וממילא כאשר ינהגו כך זה יכול להיות חסר תועלת או אף מזיק להם. אבל יש כאן נקודה עמוקה יותר: עצם החיקוי של הכסיל את הנהגת החסיד (אפילו אם הנהגה זו תועיל לכסיל) נובעת ממידה רעה, מהעצלות. במקום שהכסיל יעשה לעצמו חשבון נפש או ישקיע את הזמן ללכת לחכם שידריך אותו, הוא מחפש קיצור דרך על ידי כך שמסתכל על מעשי החסיד. כלומר, גם אם תהיה השפעה טובה כלשהי של אותה הנהגה על הכסיל הוא לעולם לא יוכל להתקדם ולהתפתח כיוון שבבסיסו יש מידה מקולקלת אותה לא תיקן – מידת העצלות.

ישנה עוד נקודה בעייתית בהתנהגותו של הכסיל: חוסר לקיחת אחריות על מעשיו ודרכי התנהגותו. ברגע שמחליט "ללכת" אחר התנהגות מסויימת שראה מחסיד ולא עושה זאת מתוך מקום של התבוננות אישית או חשבון נפש, הוא לא באמת לוקח על עצמו את ההשלכות של אותה התנהגות והוא יכול תמיד להאשים את החסיד בתוצאות מעשיו, ואז אנו נתקלים באמירות מעין אלה: "אני נוהג כפי שנהג הרב פלוני, ואם הוא עשה כך משמע שזו הדרך בה צריך ללכת". על זה מעין זה כתב שלמה המלך "איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו"[2].

אנחנו נתקלים לא מעט בתופעות מעין אלו כיום, ונתקלים באנשים שנראים לנו מתחסדים אך בפועל הם מקולקלים, וזה חבל, כיוון שהאדם משקיע ממרצו בכיוון שכלל אינו תואם אותו. מלבד מה שהוזכר, השלכה נוספת של אחיזה בהנהגות שאינן שייכות לאדם תגרום לו להרגשת דחק ובסופו של דבר לריאקציה והתנגדות שתרחיק אותו יותר מהמטרה האמיתית של שלמות המידות ותיקון הנפש.



[1] כאן ניתן להכנס לשאלה מה אידיאלי יותר, למה צריך לשאוף, למידת הדין הוא לפנים משורת הדין.

[2] משלי פרק י"ט פסוק ג'


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז

קול הנבואה - שיעור 10

קול הנבואה - שיעור 9