שמונה פרקים לרמב"ם - שיעור 11

בס"ד


להאזנה לשיעור לחצו כאן

וְזאֹת הַתּוֹרָה הַתְּמִימָה הַמַּשְׁלֶמֶת אוֹתָנוּ, כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד עָלֶיהָ יוֹדְעָהּ: "תּוֹרַת ד' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, עֵדוּת ד' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי" (תהלים יט ח) - לֹא זָכְרָה דָּבָר מִזֶּה. וְאָמְנָם כִּוְנָה לִהְיוֹת הָאָדָם טִבְעִי הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִי: יאֹכַל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ לֶאֱכֹל - בְּשִׁוּוּי, וְיִשְׁתֶּה מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ לִשְׁתּוֹת - בְּשִׁוּוּי, וְיִבְעַל מַה שֶּׁמֻתָּר לוֹ לִבְעֹל - בְּשִׁוּוּי, וְיִשְׁכֹּן בַּמְּדִינוֹת בְּיֹּשֶׁר וּבֶאֱמוּנָה; לֹא שֶׁיִּשְׁכֹּן בְּמִדְבָּרִיּוֹת וּבֶהָרִים, וְלֹא שֶׁיִּלְבַּשׁ הַצֶּמֶר וְהַשֵּׂעָר, וְלֹא שֶׁיְּעַנֶּה גוּפוֹ. וְהִזְהִירָה מִזֶּה, לְפִי מַה שֶּׁבָּא בְקַבָּלָה. נֶאֱמַר בְּנָזִיר: "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ" (במדבר ו יא). וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "וְכִי עַל אֵיזֶה נֶפֶשׁ חָטָא זֶה? - אֶלָּא עַל שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ מִן הַיָּיִן. וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: מַה זֶּה שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ מִן הַיָּיִן - צָרִיךְ כַּפָּרָה, הַמְצַעֵר עַצְמוֹ מִכָּל דָּבָר וְדָבָר עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה" (תענית יא א). 

 

מוסיף הרמב"ם ואומר, אותם סיגופים או פרישויות בהם נוהגים החסידים הללו אינם כתובים בשום מקום בתורה והתורה אף הזהירה מלנהוג כך. כלומר, התורה איננה מעודדת התנהגות סגפנית והיא אפילו נגד התנהגות כזו.

מהי סגפנות? בפשטות, הסגפנות היא מניעת סיפוקים או גרימת צער לעצמו. אבל למה שהאדם ינהג כך? מה הוא משיג מזה? ישנם מספר רעיונות הבאים לידי ביטוי דרך הסגפנות:

הרעיון הראשון הוא שהסיגופים מהווים עונש על החטאים. על מנת להבין זאת נקדים בהסבר המשמעות של מושג העונש ועל ההבדל בין איך שהיהדות רואה זאת לבין הנצרות ועל ידי הבנת ההפכים יתברר העניין. העונש על החטאים יכול לנבוע משתי נקודות שונות אותם נסביר: א) נקמה בחוטא על מעשהו. ב) כפרה, כלומר תיקון ההשפעה או הרושם שנוצר על ידי החטא.

ההבנה הנפוצה כיום של עונשים על חטאים היא כמו ההסבר הראשון, שהיא מהווה נקמה בחוטא. הבנה זו נוצרה כתוצאה מהשפעה נוצרית מאוד חזקה שרואה כך את העונש. המקור הקלאסי לתפיסה זו היא הפואמה שכתב דנטה אליגיירי בתחילת המאה ה-14, בשם "הקומדיה האלהית". הפואמה מתחילה כאשר המשורר מאבד את דרכו ביער ומותקף על ידי מפלצות. לעזרתו מגיע המשורר הרומאי ורגיליוס אותו דנטה מעריץ ומצילו. לאחר מכן מציע לו ורגיליוס "לך אחרי ואני אהיה מדריכך ואובילך מכאן אל המקום הנצחי". דנטה עובר דרך שלשה מקומות: הגהינום, הכור המצרף (הפורגטוריום) ולבסוף גן עדן. בכניסה לגיהנום ישנו שלט בו כתוב: "דרכי עובר נתיב אל משכנות הסבל, דרכי עובר נתיב אל עינויי הנצח, דרכי עובר נתיב ארורי הכלא. זנחו כל תקווה, אתם הנכנסים בשערי". במהלך הטיול שלו בתשעת מעגלי הגיהנום הוא מתאר את העונש של כל אחד מסוגי החוטאים המצויים שם כאשר המכנה המשותף הוא שהעונשים מהווים נקמה בחוטאים.

לאחר מכן הוא עובר לטייל בכור המצרף, הפרוגטוריום, שהוא הר גבוה הנמצא בקצה העולם שעל פסגתו מצוייה הכניסה לגן עדן. הכור הוא מקום הגעתן של הנשמות אשר מקומן אינו בגיהנום. כור המצרף נועד לגרום סבל לנשמות המגיעות אליו, אך הענישה בכור המצרף שונה מזו שבגיהנום בכך שאינה נצחית. סיבת הענישה היא טיהור הנשמה מחטאיה לפני הכנסתה לגן עדן. אע"פ שכור המצרף יותר מתקרב להסבר של היהדות, ודומה להסבר ב', עדיין הוא רחוק מאוד ממה שהיהדות מתכוונת.

לעומת זאת, היהדות אכן רואה בגיהנם מקום לזיכוך הנפש אך לא כפי שתואר עד כה. אין עונשים חיצוניים לנפש אלא העונשים הם תוצאות מעשיה. למשל: כאשר האדם מגיע למעלה אין לו יצר הרע ואז הוא עומד בפני האמת המוחלטת ומבין ורואה את תוצאות מעשיו והשלכותיהם, מלבד זאת הוא גם רואה ומבין באיזו נקודה היה יכול להיות לולא עשה מה שעשה. דבר זה גורר אחריו ייסורים גדולים מאוד. למשל: רגשות אשם. אנו מכירים את התחושה בה עשינו משהו לא טוב ונתפסנו ואז ישנה בשניה הראשונה הרגשה מאוד לא נעימה של רגשות אשם. הדבר מתעצם ביותר כאשר עומדים בפני הקב"ה, למעשה, זה כל כך קשה עד שזה מתואר כאילו אש אוכלת את האדם. זו המשמעות של אש הגיהנם, זה לא יצור קטן עם זנב משולש וקלשון שעומד ומטגן להנאתו את קורבנותיו. וכן כל תיאור בגמרא ובמדרשים העוסק בכך לא מתכוון לצייר לנו ציור גשמי אלא להמשיל לנו את העניין הרוחני שעומד מאחורי זה[1]. בסופו של דבר, הייסורים אינם חיצוניים לאדם (כפי שמתאר דנטה ביחס לכור המצרף) וגם לא באים בתור נקמה על מעשיו או מתוך מקום סאדיסטי, אלא הם נוצרים ממנו וע"י כך גם יכולים למרק אותו.

ישנה פיסקא של הרב קוק באורות התשובה[2]  בה כותב הרב קוק ש"היאוש שבא בתוך הלב הוא בעצמו מורה על מרדות פנימית עדינה, הנובעת מתוך הכרה עליונה של מוסר ושל קדושה, על כן ראוי הוא שהיאוש בעצמו יחזק ליבו של אדם, שלא יפחד וישוב מכל חטא בתשובה מלאה שלוה ואומץ רוח" – כלומר, בעקבות חטא שהאדם עושה נוצר אצלו יאוש, דכאון וחוסר אונים ביחס למצבו. מלמד אותנו הרב קוק שהיאוש הזה נובע עקב חוסר ההזדהות של האדם עם החטא וחוסר השייכות של האדם אליו, ולכן עצם הופעת הרגשת הדיכאון הזו, היאוש הזה, צריכה להיות זו שמחזקת את האדם ונותנת לו מוטיבציה להמשיך ולתפוס בדרך התשובה. מפיסקא זו אנו יכולים להבין מעט יותר על הרעיון של ייסורי החטא ומהיכן הם נובעים. יש לציין כמובן שהייסורים הללו נובעים גם מהריחוק והמסכים שנוצרו בעקבות החטא בין האדם להקב"ה (כפי שכותב הרב בפסקאות אחרות).

כל הנ"ל היה ביחס לנקודה הראשונה, שהסיגופים מהווים עונש על חטאים מסויימים.

הנקודה השניה היא, שהסיגופים אינם מיועדים לכפר על חטאים אלא להדגיש לאדם את פחיתות הגוף וממילא להופכו ליותר רוחני. אנו מוצאים שהתורה אינה מרוצה מעניין זה כלל ולומדים זאת מפרשת הנזיר, שהנזיר צריך להביא קרבן חטאת בסוף ימי נזירותו וזאת מפני שחטא לנפש, שמנע ממנה את הנאה שתיית היין.[3]

כפי שציינו קודם, הרמב"ם נגד דרך הסגפנות, עם זאת יש לציין את דעת ספר חסידים[4]:

"מי שבא על אשת איש, אם בא לישאל היאך לעשות תשובה, אם בא על אותם שחייב כרת במסכת חגיגה (ט ע"ב) [...] הרי יש לעשות דבר השקול למלקות או לכרת. אם ימוֹת החורף הוא כשבא לשאול, וקרח, אם רצה בנהר ישבֹּר הקרח וישב במים עד פיו או עד חוטמו, כפי אותה שעה שדיבר עמה על העבירה עד שגמר העבירה. וכן יעשה תדיר כל זמן שיש קרח. ובימות החמה ישב בחפירה שנמלים שם, ויסתום פיו, או בכלי ששם הנמלים. ויהיה לו אחר-כך כלי אחר מלא מים שירחוץ בו. ואם העת באותן ימים שאין זה, וזה יתענה, רק לחם ומים יאכל בערב." כלומר, רבי שמואל החסיד דווקא נותן מקום לסיגופים. אך מצאנו שהרבה ראשונים ואחרונים כותבים שאין לנהוג כך, למשל:

הנודע ביהודה[5]  כותב: "הנה הקשה לשאול ממני דבר קשה שאיני רגיל להשיב לשואל ממני שאלה בדבר שלא אוכל למצוא שורש בדברי הגמ' והפוסקים כי לא מצינו בכל התלמוד מספר התעניות ימים חרוצים וקצובים לכל חטא ואשמה כפי חומר העון. הן אמת שצום כתיב בפסוק בנביאים לצורך התשובה שובו עדי בצום וגו'. אמנם הגבלת מספר התעניתים לא נתפרש לא בכתוב ולא בגמרא רק שספרי המוסר והתשובה האריכו בזה ורוב דבריהם בנוים על סברות כרסיות בלי שורש וספר אחד נשען על חבירו בלי יסוד כלל...אלא שאומר אני כל זה אם היה התענית דבר המעכב בתשובה אבל באמת אין התענית רק דבר טפל לתשובה, ועיקר התשובה הוא עזיבת חטא וידוי דברים בלב נשבר חרטה בלב שלם התקרבות והתלהבות לאהוב את הבורא והיינו תשובה שישוב אל ה' וירחמהו, וישוב אל ה' היינו שידבק בו אבל שאר דברים תענית וסיגופים אינם עיקרים...ואף שבארבעה חילוקי כפרה ארז"ל שאם עבר על כריתות ומיתות ב"ד תשובה ויוה"כ תולים ויסורים ממרקים הרי שהיסורים עיקר הכפרה ואי אפשר לגמור הכפרה בלי יסורים. אומר אני הן אמת שצריך יסורים אבל כבר ארז"ל עד היכן תכלית יסורים אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים עיין שלהי פרק יש בערכין, הן אמת שדברי הרוקח דברי קבלה והרי הוא נתן תשובת המשקל, אומר אני שודאי נחוץ הוא לבעל תשובה כדי לשבור לבו הזונה שיוכל להתחרט בלב שלם וכל זמן שלא נשבר לבו אי אפשר להיות החרטה בלב שלם בלי ערמה וכל זה מן הסתם. אבל מי שיוכל לזבוח יצרו ע"י התורה שכבר העידו חז"ל שאם אבן הוא נמוח וגם התורה מתשת כח לזה אני מיקל מאוד בתענית וסיגופים אבל החרטה ושבירת הלב והבכי זה נחוץ מאוד והמרבה בבכי במסתרים משובח..." – כלומר, מדברי הנודע ביהודה מובן שאין עיקר התשובה בסיגופים והייסורים אלא במה שמולידים אצל האדם, שבירת הלב ואם ניתן להגיע לשבירת הלב גם בלעדיהם אין בכך צורך.

וכותב הרמח"ל[6] ביחס לקניית מידת החסידות: "...כי יחסר מן החכמים למיעוט עיונם בו ויחסר מן הבלתי חכמים למיעוט השגתם אותו, עד שידמו רוב בני האדם שהחסידות תלוי באמירת מזמורים הרבה ווידויים ארוכים מאוד, צומות קשים, וטבילות קרח ושלג, כולם דברים אשר אין השכל נח בהם ואין הדעת שוקטה..."

ובצורה חריפה כותב הרב עובדיה יוסף זצ"ל[7]: "והרי אין לתעניות וסיגופים שרש בש"ס, וע' במדרש רבה פרשת קדושים (ר"פ כה), אם נכשל אדם בעבירה חייב מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה, אם היה למוד לקרות דף אחד קורא שני דפים, ואם היה למוד לשנות פרק אחד ישנה שנים, ואם אינו למוד לקרות ולשנות ילך ויעשה פרנס על הציבור וגבאי של צדקה והוא חי. ע"ש. וע' מה שהאריך בזה הגאון זרע אמת (חאו"ח סי' פט), שאפי' החוטא בעבירות חמורות אין לו לישב בתענית אם גורם לו ביטול תורה, ודלא כהרב ראשית חכמה שכ' שהחוטא בעריות וכיו"ב צריך לקבל עליו יסורים ותעניות אף על פי שיש בהם ביטול תורה וכו', וכ' ע"ז הזר"א, שהנה הרב גדש סאה להחמיר כדרכו בכ"מ, ומי יאמין לשמועתו נגד כל שאר הגדולים הנ"ל, ואחר הסליחה רבה, לגודל חסידותו, לא שביק מר חיי לכל בריה, וגם דבריו תמוהים וכו'...ומי יתן והיה לבב כל חכמי דורנו שלא להטריח על בעלי תשובה יותר מדאי בסיגופים ובתעניות, אשר לרגלי החולשה האיומה כשל כח הסבל, ולא יוכלו מלט מחולאים וסכנות ח"ו, ודילמא ממנעי ולא עבדי תשובה. וע' ב"ק (צד:). והלא עיקר התשובה עזיבת החטא, והתורה אגוני מגנא ואצולי מצלא (מגינה ומצילה), ואין לך מדה טובה הימנה, והיא מכפרת אפילו על עבירות חמורות...".

וכן כותבים אחרונים נוספים נגד הסיגופים והתעניות[8] ובייחוד שאין הדרכה זו שייכת בתקופה שלנו.

וּבְדִבְרֵי נְבִיאֵינוּ וְחַכְמֵי תוֹרָתֵנוּ רָאִינוּ, שֶׁהָיוּ מְכַוְּנִים עַל הַשִּׁוּוּי וּשְׁמִירַת נַפְשָׁם וְגוּפָם, עַל מַה שֶּׁתְּחַיְּבֵם הַתּוֹרָה. וְעָנָה הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ עַל יַד נְבִיאוֹ לְמִי שֶׁשָׁאַל לָצוּם יוֹם אֶחָד בָּעוֹלָם אִם יַתְמִיד אִם לָאו, וְהוּא אָמְרָם לִזְכַרְיָה הַנָּבִיא: "הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִּׁי, הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?" (זכריה ז ג) וְעָנָה אוֹתָם: "כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה, הֲצוֹם צַמְתֻּנִּי אָנִי? וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ הֲלוא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים" (שם ה-ו). וְאַחַר-כָּךְ צִוָּה אוֹתָם בְּיּשֶׁר וּבְמַעֲלָה לְבָד, לֹא בְצוֹם, וְהוּא אָמְרוֹ לָהֶם: "כֹּה אָמַר ד' צְבָאוֹת לֵאמֹר: מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ, וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו; וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם, גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ, וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם" (שם ט-י). וְאָמַר אַחַר כָּךְ: "כֹּה אָמַר ד' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (שם ח יט). וְדַע, שֶׁהָ"אֱמֶת" - הֵן הַמַּעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן אֲמִתִּיּוֹת לֹא יִשְׁתַּנּוּ, כְּמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ בַּפֶּרֶק הַשֵּׁנִי; וְהַ"שָּׁלוֹם" - הֵן מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת, אֲשֶׁר בָּהֶן יִהְיֶה הַשָּׁלוֹם בָּעוֹלָם.

 

בפסקא זו הרמב"ם מביא שגם הנביאים לא עסקו בסיגופים אלא עיקר עבודתם היתה בתחום המידות והמעלות השכליות. בספר זכריה[9] מסופר על אנשים שהגיעו מבבל לבית אל ושאלו את זכריה הנביא: מכיוון שבית המקדש נבנה מחדש, האם אנו צריכים להמשיך לצום את ט' באב? – על שאלה זו מתנבא הנביא ועונה[10]: הצומות שצמתם בשבעים השנים בהם הבית נחרב אינם מועילים אם לא הבנתם על מה אתם צמים. אתם בוכים וצמים על הגלות ועל הצרות שהגיעו לכם, מה מיוחד בזה? איזו זכות מיוחדת יש לכם על כך? הרי זה טבעי שהאדם יתאבל על צרות שבאו אליו ואין בזה מעלה מיוחדת. אתם בכלל לא צמים ומתאבלים על גלות השכינה וחילול כבודה בגויים שזה הדבר עליו ראוי להתאבל.

מלבד זאת, כאשר אכלתם ושתיתם בימים הטובים, האם כיוונתם באכילתכם לשמוח ממצוות האכילה, את הנפש היתירה? והרי כיוונתם להאכיל את גופכם. לא חשבתם על משמעות האכילה ביום טוב.

אל תגידו, שהעובדה שבית המקדש בתהליכי בניה מוכיחה על כך שאנו שלמים ואין יותר צורך לצום על החורבן, כיוון שמה שאנו מתענים על החורבן, אין אנו מתענים על העבר אלא בשביל לעורר את הלב שמעשינו כיום הם כמעשי אבותינו בתקופת בית ראשון ומתוך כך נתעורר לשוב בתשובה, שלא יחזור עלינו מה שבא עליהם – כלומר, גם כיום כשבית המקדש בתהליכי בניה עדיין צריך לצום על מנת לשוב בתשובה.

כלומר, מטרתו של הצום אינה העינוי אלא עוררות הלב לחזרה בתשובה. זו הדרך הנכונה להתייחס לצומות. החשיבה הרגילה אומרת: בוא נשרוד את הצום, נלך לישון ונעביר את הזמן. אבל הצורה האידיאלית היא לנצל את הצום על מנת לשוב בתשובה. יש להדגיש שמדובר פה על הצומות הקשורים לחורבן.

אך במה מועיל שהאדם רעב וצמא? במה זה מעורר אותו? ומה המקור בכלל של המושג צום?

מסביר עמוס חכם[11] את עניין הצום כך[12]: "אחד האמצעים שבהם נותן האדם ביטוי לרגשות המפעמים בקרבו, הוא הצום. כמו הבכי והזעקה כן גם הצום הן תגובות טבעיות של נפש האדם, על מה שמתרחש בקרבו. לכן, אין טעם לשאול, מי המציא את הבכי, וזאת היא הסיבה שבכל הדורות ואצל כל העמים, אנו מוצאים שהצום תופש חלק חשוב בטכס בפולחן הדתי. הרקע, הזכרונות והסמלים אותם מעלה הצום, יכולים להיות שונים ומנוגדים. אולם הצורה שבה הם באים לידי הבעה, היא אותה הצורה - הצום... כמו הבכי והזעקה כן גם הצום - משנכנס לתחום של עבודת האל נשתנתה משמעותו וקיבלה מובן עמוק ונאצל יותר. בטבעו של האדם לסרב לאכול ולשתות בשעה שהוא מיצר. זוהי תגובה טבעית-מיכנית של נפש האדם שאינה מכוונת לתכלית מודעת. אבל האדם הצם לפני אלקיו עושה זאת בראש וראשונה לא לשם מתן פורקן למרירות שנצטברה בנפשו אלא בשביל לסמל את הכנעתו לפני האלקים ובתקוה למשוך עליו את רצונו. ובאמת אנו מוצאים שהעם היה מכנה את יום הצום בשם "יום רצון לה'"[13] " – דבריו שופכים לנו אור על דברי זכריה לאנשים. כשהם צמו עד כה על החורבן, זה נעשה מתוך אותו מקום טבעי-מכני. אדם שיש לו צרות אינו רעב ואינו צמא, זהו הטבע. אבל הצום לפני הא-לוקים נובע מנקודה שונה, הוא בא להביע את אותה תחושה טבעית שקיימת בצרות, הוא בא להראות שכשם שבצרה אנו מצויים בצום ואין לנו רצון לאכול ולשתות כך עקב מעשינו אין לנו רצון לאכול ולשתות. ובזה הצום הופך, כדבריו של עמוס חכם, מצום טבעי לצום המהווה בקשת רחמים.

לאחר שזכריה הסביר להם את טעותם בתפיסת הצום הוא מסביר להם מה הקב"ה חפץ שתהיה ההשלכה של הצום: עשיית משפט צדק. זאת גם מדגיש הרמב"ם, ויש לציין שזה מסתדר יפה מאוד כיוון ששמונה פרקים מהווים הקדמה למסכת אבות שקהל היעד המרכזי שלה הוא הדיינים. עשיית משפט ללא קישור לא-לוקים או לחילופין קישור לא-לוקים ללא עשיית משפט הם דברים חסרים. ללא הקישור לא-לוקים אין משמעות למשפט, אין בו שום דבר מוחלט או מוסכם וקישור לא-לוקים ללא המשפט עצמו אינו מביא לידי ביטוי את הרצון הא-לוקי בעולם[14]. רק כאשר יעשה משפט צדק מתוך קישור וחיבור לא-לוקים תגיע הגאולה "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"[15].

הרמב"ם מסיים את הפסקא בדבריו של זכריה שהצומות על החורבן יהפכו לימי ששון ושמח בעת הגאולה "והאמת והשלום אהבו" – והוא מסביר שהאמת מהווה את המעלות השכליות, כלומר, יגיעו לידיעת ה' וגם יגיעו למעלות המידותיות – השלום.



[1] להרחבה נוספת ראו בבאר הגולה למהר"ל, באר שני.

[2] פרק ח פיסקא ט"ו

[3] ועיין עוד בגמרא בתענית דף י"א עמ' א'-ב'

[4] סימן קס"ז

[5] מהדורה קמא – אורח חיים סימן ל"ה

[6] בהקדמתו למסילת ישרים

[7] שו"ת יביע אומר חלק א' – יורה דעה סוף סימן י"ד

[8] תניא פרקים א-ג, שם משמואל על פרשת ויחי בסוף המאמר של שנת תרפ"א ועוד

[9] פרקים ז'-ח'

[10] מוסבר על פי פירוש האלשיך שם שמבוסס על דברי הרמב"ם

[11] היה חתן התנ"ך הראשון.

[12] כתב העת מחניים, כרך פ"ב, תשכ"ג

[13] ישעיהו נ"א ה'

[14] להרחבה על מידת המשפט ראו בהקדמה לפירוש זה על שמונה פרקים

[15] ישעיהו א' כ"ז


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז

קול הנבואה - שיעור 10

קול הנבואה - שיעור 9