קול הנבואה - שיעור 6

 בס"ד

< לשיעור הקודם  לשיעור הבא >

לצפיה בשיעור לחצו כאן

להאזנה לשיעור לחצו כאן

בפסקא א' דיבר איתנו הרב הנזיר על נושא הספר, והגדיר מהו ההגיון השמעי ויותר חשוב מהו לא, הוא לא עיוני. הוא גם הציב בפנינו את המתודה בה ישתמש: בחינת סגנון המחשבה היהודי לאורך הדורות בעולם הנגלה ובעולם הנסתר, הקשבה לתהליכים הפנימיים המצויים בו ובחינה כיצד הם באים לידי ביטוי בפועל דרך אופן הלימוד, צורת החשיבה והקווים המנחים שלה.

בפרקים הבאים של ה"ראש דבר" בונה הרב סולם שרגליו מוצבות בעולם הזה, בסוגי הלימוד וההגיון, וראשו בנבואה. הוא יתחיל לתאר לנו כיצד חכמי אומות העולם חוקרים ולומדים את העולם ויעבור לחכמי ישראל המשתמשים באותה שיטת לימוד. לאחר מכן ימשיך ויסביר באופן כללי כיצד שיטת ההגיון העברי באה לידי ביטוי בפילוסופיה היהודית, בלימוד התורני ובעולם הסוד. בשלב הבא ידבר על רוח הנבואה. מפיסקה ח' עד סוף הראש דבר יסביר כיצד השמעיות באה לידי ביטוי מעשי. זאת יעשה באמצעות ביאור המושג: "מפי השמועה" (כפי שאנו רגילים לומר: מפי השמועה למדו, תא שמע וכד'), כיצד זה בא לידי ביטוי בפילוסופיה היהודית, בלימוד התורני ובעולם הסוד. כלומר, אם בפסקאות ד' – ו' הוא מדבר על ההגיון העברי השמעי כדבר שלומדים, בפסקאות ח'- י' הוא מדבר על אופן הביטוי שלו, הצורה שבה הוא מתממש.

פרק ב': ההגיון בראש הפלוסופיא

"ההגיון עומד בראש הפלוסופיא ,הכללית, והיהודית, כמו האורגנון, כל מלאכת ההגיון, בראש ספרי הפלוסוף היוני, שמשל בבל מחשבת ימי בינים.

הפלוסופיא החדשה, הנסיונית, פותחת באורגנון חדש. אחר כך נמשכת ב מסה על השכל האנושי. והפלוסופיא האידיאלית, פותחת במתודה ומדות. והפלוסופיא האחרונה, מימות בקרת התבונה הטהורה, כולה אינה אלא תורת התבונה או תורת הדעת."

בפיסקה זו מלמד אותנו הרב הנזיר מה העקרון העומד בבסיס הפילוסופיה, ותשובתו היא: ההגיון. אך מהו "הגיון"? מה מגדיר דבר כהגיוני ומה מגדירו כלא הגיוני?

הרב צמח הלפרין מזכיר שלשה תחומים העוסקים בדרך שבה האדם בוחן וחוקר את העולם: פסיכולוגיה קוגניטיבית, לוגיקה ותורת ההכרה (הדעת). הפסיכולוגיה הקוגניטיבית מתעסקת בחקר ההכרה של  האדם, בידע שלנו ובצורת החשיבה שלנו. בין היתר היא עוסקת בקשב, בזכרון, בייצוגים מנטליים ועוד. הלוגיקה מאפיינת את צורת הסקת המסקנות שלנו מתוך דברים שלמדנו. הדוגמא אותה הבאנו בשיעורים האחרונים: כל א' הוא ב', ב' הוא ג' משמע שכל א' הוא ג'. התחום השלישי הוא זה של תורת ההכרה, תורת הידע. זהו התחום בפילוסופיה שעוסק בדרך שבה האדם מתבונן על המציאות ואוסף מידע. למשל: האם מידה טובה יכולה להיות משולשת? – תורת ההכרה אומרת: לא, מדובר פה על שני עולמות שונים: מוסר וגאומטריה ואין קשר בין השניים.

בתחום של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית והלוגיקה לא שייך לדבר במונחים של הגיון עברי מול הגיון יווני. לא הגיוני לומר שעקב כך שאנו יהודים הלוגיקה שלנו שונה. הלוגיקה, היא מתודה צורנית להסקת מסקנות וגם ביחס אליה אין מה לדבר על לוגיקה יהודית מול לוגיקה יוונית. הלוגיקה היא בסך הכל כלי. זה כמו לומר שבגלל שאנחנו יהודים יש לנו גיאומטריה שונה ומשולש יכול להיות בעל ארבע צלעות. הפסיכולוגיה הקוגניטיבית היא תחום חדש מעשרות השנים האחרונות שבודק את מושאי מחקריו בצורה אמפירית, אין הוא קשור כלל למה שדיברנו עד היום.

עם זאת, בתחום של תורת הדעת, כלומר תורה ההכרה, שייכת החלוקה כיוון שתחום זה עוסק בשאלה: איך האדם יודע? – ועל שאלה זו ניתן לענות באופנים שונים.

"ההגיון עומד בראש הפלוסופיא ,הכללית, והיהודית, כמו האורגנון, כל מלאכת ההגיון, בראש ספרי הפלוסוף היוני, שמשל בכל מחשבת ימי בינים" – מה מניע את הפילוסופיה, מה עומד בבסיסה? ההגיון. כלומר הלוגיקה, תורת ההכרה וחקר הצד הקוגניטיבי של האדם. הדוגמה שמביא הרב הנזיר לקבוצת חיבורים העוסקים במלאכת ההגיון (שמלמדים אותנו איך לחשוב ואיך אנו חושבים) היא: ה"אורגנון" – ובתרגום לעברית: כלי, איבר (כמו המילה אורגני, organ). במאה השלישית ניתן שם זה ככינוי לספריו של אריסטו. הם היו הכלים ללימוד ההגיון. כשם שאנו משתמשים באיברים שלנו על מנת לאכול או להגיע ממקום למקום כך השתמשו בספריו של אריסטו על מנת ללמוד את מלאכת ההגיון. אגב, הרמב"ם בגיל שש עשרה כתב את "מילות ההגיון" שהיווה עיבוד לאורגנון של אריסטו על פי צרכנו.

כידוע דרך החשיבה האריסטוטלית שלטה בימי הביניים, אם זה דרך פילוסופים ערבים כמו אבן רושד, אם זה אצלנו בצורה מסוייגת ע"י הרמב"ם ואם זה אצל הנוצרים ע"י תומס אקווינס.

אבל ההסטוריה לא נגמרת בימי הביניים:

"הפלוסופיא החדשה, הנסיונית, פותחת באורגנון חדש. אחר כך נמשכת במסה על השכל האנושי. והפלוסופיא האידיאלית, פותחת במתודה ומדות. והפלוסופיא האחרונה, מימות בקרת התבונה הטהורה, כולה אינה אלא תורת התבונה או תורת הדעת."

במילים "הפילוסופיה החדשה" הרב הנזיר מתכוון לתקופתו של רנה דקארט, פרנסיס בייקון והלאה. להבנת העניין נקדים שישנן שלוש גישות עיקריות בפילוסופיה המערבית ביחס לשאלה כיצד האדם רוכש ידע על העולם: האמפיריציזם, הטוען שניתן ללמוד דברים חדשים רק באמצעות החושים והתצפית המדעית – כלומר ניסויים. לא ניתן לסמוך על השכל שלנו כיוון שהוא נתון לעיוותי חשיבה. בשיטה זו דגלו למשל: פרנסיס בייקון, דיויד יום ועוד.

בניגוד לשיטה זו עמדה השיטה האידיאליסטית (הרציונליזם) הטוענת שניתן להכיר את המציאות באמצעות השכל. הידע והמושגים שלנו לא תלויים בחושים. בשיטה זו דגלו למשל: רנה דקארט  ולייבניץ.

גישה שלישית היא זו של עמנואל קאנט אותה הזכרנו בשיעורים הקודמים שמשכללת את הגישות הללו.

הפילוסופיה החדשה, אומר הרב, מתחילה ב"אורגנון חדש". "אורגנון חדש" הוא שם של חיבור שפורסם בשנת 1602 ונכתב על ידי פרנסיס בייקון. חיבור זה הכיל תוכנית בשם "התחייה הגדולה" שבמסגרתה יאורגן מחדש הידע האנושי ותעודכן השיטה המדעית האריסטוטלית שהושתתה על ההשקפה הרציונליסטית[1].

מי היה בייקון? – הוא היה פוליטיקאי משכיל מאוד שחי בסוף המאה ה-16 תחילת המאה ה-17. מדובר על המעבר בין תקופת הרנסנס לעת החדשה. מיוחסת אליו האמירה "ידע זה כוח". המערכת האקדמאית בתקופתו נחשבה מערכת מנוונת, האוניברסיטאות נשלטו ע"י הכנסיה והיה צורך לבנות מערכת חדשה. להתחיל להתווכח על כל נושא קטן המקובל באוניברסיטאות היה מהלך חסר תכלית ולא בר ביצוע. אם נעיין באפלטון נראה שתרבות ויכוח יפה מבוססת על הקשבה לצד השני ולאחר מכן על ערעור הביטחון העצמי של הדובר על ידי שאלות (כפי שעשה סוקרטס). עם זאת, אנו יכולים להבין שתרבות ויכוח היא עבודה קשה, ולנסות ליישם אותה על כל המערכת האקדמית היה דבר בלתי אפשרי.

מה הוא עשה? – הוא זרק הכל כאילו אין ידע בעולם, והחל לבנות הכל מהתחלה. גישה כזו מכונה בשם: רדיקליזם – החרבת תפיסה ישנה ובניית תפיסה חדשה במקומה. הוא בנה אורגנון חדש. אורגנון כזה, שהעקרון אצלו הוא שיש הבחנה בין אפיסטמה – ידע, לבין דוקסה - דעה לא מבוססת, אמונה מקובלת, דעה עממית. אני בתור מדען צריך להשיג ידע ברור ולא דוקסות. כל מה שלא מהווה ידע ברור שנוסה בצורה אמפירית אינו ראוי להתייחסות (אגב, ממה בייקון עצמו מת? הוא הלך לבדוק איך קרח משמר בשר בתוך השלג, עקב כך הוא חטף דלקת ריאות ומת). בעקבות תפיסתו, היה מקובל אז שכל אדם בונה לעצמו מעבדה פרטית בבית. כך התחילה העת החדשה, מה שנקרא הנאורות.

זה חשוב בשבילנו כי בסופו של דבר האופנה הזו של ההשכלה עברה גם אלינו, אמנם קצת יותר מאוחר, במאה ה-18, 19 בעולם היהודי ואותה התחושה שצריך לזרוק את הכל ולבנות מחדש עברה לשם אפילו שהיא לא היתה מוצדקת, שהרי שום אוניברסיטה לא נשלטה ע"י רבנים ושום מדע לא עוות על ידיהם באופן כזה שבעקבותיו היה צריך לזרוק את כל העולם הדתי ולבנות מדע חדש. אבל כיוון שזה היה צד של חיקוי של ההשכלה האירופית גם כיוון זה נכנס לשם. כשאנו נפגשים בהתייחסות לדת בתור מערכת דוגמטית קפואה שאינה רלוונטית, זה נובע משם, מהתייחסות לנצרות שהרגישה שהיא יכולה לשלוט במערכת האקדמאית. כפי שנראה הרב הנזיר לא בא בגישה רדיקלית, הוא שימר בכח את העולם העתיק שהיה לו בניגוד להרבה אנשים מסביבו.

לאחר האורגנון החדש, הפילוסופיה נמשכת "במסה על השכל האנושי". מדובר על החיבור: " An Essay Concerning Human Understanding" של הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק. כמו בייקון גם לוק הוא אמפיריציסט. השאלה ממנה יצא היא: מהיכן אדם מכיר מושגים? כל מושג שאדם מכיר בסופו של דבר נבנה על פי מה שקיבל בחושיו. מהיכן ילד קטן לומד מושגים חדשים? הוא רואה, למשל, תפוח. לאחר מכן הוא רואה את התפוח בצלחת. הקליטה שלו מתחילה להיות מורכבת יותר, הוא קולט את הצבעים והצורות הגיאומטריות וזוכר אותן עד אשר הן הופכות אצלו למושגים. עם זכרון המושגים הללו הוא בונה מושגים יותר מורכבים. אין שום דבר הקיים בחשיבתו של האדם שלא נקלט לפני כן בעולם החושים.

הגישה האמפריציסטית כאמור עמדה בניגוד לגישה האידיאליסטית: "והפלוסופיא האידיאלית, פותחת במתודה ומדות." – גישה זו היתה באיזור אירופה והחלה עם דיקארט. הטענה היתה שיש הרבה אשליות במידע הבא באמצעות החושים ולכן אנו צריכים להתחיל את חקירתנו מהשכל. הדברים האמיתיים נמצאים בחשיבה המופשטת שלנו.

דיקארט מתחיל בספק: אם כל המציאות מסביבנו היא חלום אחד גדול, ויש מלאך רע שמתעה אותי, על איזה ידע אני יכול להסתמך? איך אני יודע שאני לא עיוור לעולם? – מתוך כך אמר שעצם זה שאני חושב, שאני מטיל ספק, משמע שיש משהו בפנים, משהו חושב – כלומר, אני קיים. מתוך כך אני יוצא החוצה ומוכיח באמצעות אידיאות הטבועות בשכל שלי מלידה. שיטה זו מתחילה מזה שיש אידיאות, מחשבות שטבועות בי מלידה ונמצאות לפני שקלטתי בחושים משהו.

והגישה השלישית, היא גישתו של קאנט: "והפלוסופיא האחרונה, מימות בקרת התבונה הטהורה, כולה אינה אלא תורת התבונה או תורת הדעת" – פילוסופיה זו עוסקת בתורת ההכרה. וכבר הרחבנו עליה בשיעורים הקודמים. הוא מחבר בין החושניות לפעולות השכל.



[1]  יורמסון, ג'.או. "בייקון פרנסיס". הספרייה הווירטואלית של מטח: https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=17&str1=%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%A1+%D7%91%D7%99%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9F&x=0&y=0&str3=&find=1&ex=0&docs=1&pic=1&sites=1&title=&all=1


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

"בנפול אויביך אל תשמח" או "באבוד רשעים רינה"?

שבת זכור - האם חייזרים יכולים להתגייר?

כבוד מלכים - מחשבות בעקבות פטירתה של מלכת אנגליה