חורבן ביתר
בס"ד
באגדות
החורבן המופיעות במסכת גיטין מסופר על חורבן ביתר (תרגום לאחר הציטוט)[1]: "אשקא קא דריספק חריב
ביתר דהוו נהיגי כי הוה מתיליד ינוקא שתלי ארזא ינוקתא שתלי תורניתא וכי הוו
מינסבי קייצי להו ועבדו גננא יומא חד הוה קא חלפא ברתיה דקיסר אתבר שקא דריספק קצו
ארזא ועיילו לה אתו נפול עלייהו מחונהו אתו אמרו ליה לקיסר מרדו בך יהודאי אתא
עלייה" - על יצול (מוט) של אופן עגלה, חרבה ביתר. שהיה מנהג בביתר שכאשר
נולד תינוק, היו שותלים ארז, ואם תינוקת, היו שותלים תורנית (סוג של עץ שיטה או
ברוש). וכאשר היו נישאים, היו קוצצים את העצים ועושים מהם חופה.
יום אחד עברה בתו של קיסר רומי באיזור ונשבר אופן מרכבתה. קצצו
משרתיה ארז מאותם העצים כדי לתקן את המרכבה. באו בני ביתר, התנפלו על משרתי הקיסר
והכו אותם. הלכו המשרתים ואמרו לקיסר:
"מרדו בך היהודים!" ובא עליהם הקיסר למלחמה.
ממשיכה
הגמרא ומתארת את חורבן ביתר: "'גדע בחרי אף כל קרן ישראל' אמר רבי זירא אמר
רבי אבהו אמר רבי יוחנן: אלו שמונים אלף קרני מלחמה שנכנסו לכרך ביתר בשעה שלכדוה
והרגו בה אנשים ונשים וטף עד שהלך דמן ונפל לים הגדול. שמא תאמר קרובה היתה (לים
הגדול)? רחוקה היתה מיל!...במתניתא תנא שבע שנים בצרו עובדי כוכבים את כרמיהן
מדמן של ישראל בלא זבל"
מה
רצו חז"ל ללמד אותנו באגדת חורבן זו ומה היתה הייחודיות של ביתר שדווקא היא
מוזכרת? על מנת לענות על שאלות אלו נלמד את הסיפור המשלים לאגדת חורבן זו אשר נמצא
בתלמוד הירושלמי (תרגום חופשי)[2]: "אמר רבי יוחנן: שמונים אלף
זוג של תוקעי חצוצרות מלחמה היו מקיפים את ביתר, וכל אחד ואחד היה ממונה על כמה חיילות.
והיה שם בן כוזיבה (בר כוכבא)...וכאשר היה יוצא לקרב, היה אומר: 'ריבונו של עולם, לא
תסעוד (אל תעזור לנו) ולא תכסוף (ואל תבייש אותנו), [כמו שכתוב:] "הלֹא אַתָּה
אֱ-לֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱ-לֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ" (תהילים ס, יב)'
(במקור דוד המלך אמר משפט זה בתמיהה ואילו בר כוכבא אמר זאת כהתרסה).
שלוש
שנים ומחצה צר אנדריאנוס קיסר על ביתר והיה רבי אלעזר המודעי יושב בשק ועל האפר ומתפלל
בכל יום ואומר: 'ריבון העולמים, אל תשב בדין היום, אל תשב בדין היום!' ביקש אדריאנוס
להסיר את המצור ולהתייאש. אמר לו כותי אחד: 'אל תלך לך, שאני יודע מה לעשות ואמסור
לך את העיר'. נכנס לו אותו כותי דרך ביב השופכין של העיר ומצא את רבי אלעזר המודעי
כשהוא עומד ומתפלל. עשה עצמו כאילו הוא לוחש לו בתוך אוזנו. ראו אותו בני העיר, והביאו
את הכותי אל בן כוזיבה.
אמרו
לו: 'ראינו את הזקן הזה מדבר עם שליחו של האויב'. אמר לו [בן כוזיבה לכותי]: 'מה אמרת
לו ומה אמר לך?' אמר לו [הכותי במרמה]: 'אם אני אומר לך, המלך יהרוג אותי, ואם לאו
- אתה תהרוג אותי. מוטב לי שהמלך יהרוג אותי ולא אתה. אבל אגלה לך: אמר לי רבי אלעזר
שאני מוסר את העיר'.
בא
בן כוזיבה אצל רבי אלעזר המודעי, אמר לו: 'מה אמר לך הכותי הזה?' אמר לו: 'לא כלום'.
'מה אמרת לו?' אמר לו: 'לא כלום'. בעט בו בן כוזיבה והרגו. מיד יצאת בת קול ואמרה:
'...הרגת את רבי אלעזר המודעי, זרועם של כל ישראל ועין ימינם! לפיכך, הזרוע שלך יבש
תיבש, ועין ימינך כהה תכהה'. מיד נלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבה..."
כעת
יש לנו תמונה מלאה יותר של אגדת החורבן הזו. ביתר אינה סתם עיר, היא היוותה את
הבסיס של בר כוכבא למרד שלו ברומאים. אם אנחנו מסתכלים על אגדות החורבן האחרות אנו
רואים שיש מגמה: חורבן ירושלים מסמל את ניתוק הקשר הרוחני של העם עם אלוקים. חורבן
טור מלכה מסמל את חורבן הברכה והשפע שמגיע מאלוקים אל העם. וחורבן ביתר, כפי
שנראה, מסמל את ניתוק התקווה להתאוששות ובניה מחדש. אם החורבן היה מסתכם בנתק
והתקווה היתה נשארת חזקה, היה עוד נקודת אור להיאחז בה, אבל חורבן ביתר מסמל את
גדיעת התקווה וניפוצה.
המדרש
מעצב את דמותה של ביתר כסמל לעוצמה אדירה ולחוסן פנימי, וממחיש זאת דרך מנהג
מעניין: בכל פעם שנולד בעיר ילד, נטעו לכבודו ארז - העץ החזק ביותר. הארזים הללו
צמחו יחד עם הילדים, וכשהגיע זמנם להינשא, נכרתו העצים והפכו לחופתם. כלומר, בני ביתר לקחו את העוצמה והחוסן שטיפחו לאורך השנים,
והעבירו אותם הלאה, אל הדור הבא. הם לקחו את שורשי העבר, ודווקא מהם בנו את הבית
החדש - את העתיד.
אך
כל זה השתנה ביום שבו עברה בעיר בתו של הקיסר, וציר הכרכרה שלה נשבר. ברובד העמוק
והסמלי, ה"בת" מייצגת את התוצאה וההשלכה הישירה של המקור - בדומה לביטוי
המקראי "חשבון ובנותיה", שבו ה"בנות" הן ערי הלוויין המושפעות
מהמרכז התרבותי של עיר האם. בת הקיסר, אם כן, היא ביטוי מובהק להתפשטות ההשפעה של
האב. במפגש הזה, כרכרת המלכות הרומית - המייצגת את ההשפעה והשליטה הזרה - נסדקת
ונשברת דווקא אל מול חוסנה של ביתר.
ומה
היה בביתר? מתאר התלמוד הירושלמי[3]: "חמש מאות בתי סופרים
היו בביתר, והקטן שבהם אין פחות מחמש מאות תינוקות" – היתה עוצמה מיוחדת
של חינוך ומסורת, של בניית דור העתיד שהצליחה להדוף את ההשפעה של רומי.
בתגובה
לכך, עשו משרתי בת-הקיסר מעשה קיצוני: הם עקרו את עץ הארז של בני ביתר כדי לתקן את
הכרכרה. מאחורי המעשה הפיזי הזה מסתתר עימות רוחני: העקירה מסמלת את הניסיון הרומי
לפגוע במסורת היהודית (למשל, באמצעות גזרות השמד), וכל זאת במטרה "לתקן את המרכבה"
- לבסס ולשמר את יכולת השליטה שלהם.
בתרבות
ובמחשבה היהודית, המרכבה היא סמל מובהק להנהגה, כיוון והתוויית דרך. כפי ש"מעשה
מרכבה" מייצג את האופן שבו הקדוש ברוך הוא מנווט ומנהיג את העולם, כך המרכבה של
הקיסרות מייצגת את הניווט והשליטה האנושית של רומי. כדי שהמרכבה האימפריאלית שלהם תמשיך
לנסוע ללא מפריע, רצו הרומאים לעקור ולרמוס את שורשי העבר והעתיד של ביתר.
בתגובה
לכך, היהודים תקפו אותם. מה שנרמז כאן הוא מרד בר כוכבא, העימות הפיזי על עץ הארז והמרכבה
הוא למעשה הניצוץ שהצית, בנמשל, את מרד בר כוכבא. אך כדי להבין כיצד העוצמה האדירה
הזו של ביתר קרסה, אנו חייבים לעבור אל התלמוד הירושלמי, החושף בפנינו את השבר הרוחני
שהתרחש בתוך מפקדתו של בר כוכבא.
התלמוד
מספר שאדריאנוס קיסר צר על ביתר שלוש שנים ומחצה ללא הצלחה. מדוע? בזכות אדם אחד: רבי
אלעזר המודעי, שהיה יושב בשק ובאפר ומתפלל מדי יום להצלת העיר. המפגש בין רבי אלעזר
המודעי לבין בר כוכבא בתוך חומות ביתר הוא מפגש בין שני עולמות הפוכים, והוא מתחדד
בצורה מבהילה כשמביטים במשנה היחידה שהותיר לנו רבי אלעזר במסכת אבות[4]: "המחלל את הקדשים,
והמבזה את המועדות, והמלבין פני חברו ברבים, והמפר בריתו של אברהם אבינו עליו
השלום, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו
חלק לעולם הבא."
איזו
אירוניה היסטורית! מי שחתום על האזהרה החמורה הזו, יושב בתוך עיר הבירה של בר כוכבא
- המנהיג שיוצא לקרב ומתריס כלפי שמיא: "ריבונו של עולם, אל תעזור לנו ואל תבייש
אותנו!" בר כוכבא מציג תפיסה של "כוחי ועוצם ידי". הוא מנתק את ההצלחה
הלאומית מהמקור האלוהי שלה. דבריו של רבי אלעזר המודעי במשנה הם למעשה שיקוף מדויק
של חטא ביתר: הייתה להם תורה, הייתה להם עוצמה, היו להם "מעשים טובים" של
בניין וחינוך, אך הם חיללו את הקודש והפרו את הברית הפנימית, בכך שהפכו את כוחם לחזות
הכל.
רבי
אלעזר המודעי היווה את המגן האחרון מפני הדין. ברגע שבר כוכבא חשד בו והרג אותו בבעיטה,
הוא לא רק הרג את רבי אלעזר - הוא גדע באופן סופי את החיבור האחרון של ביתר אל המקור
האלוהי. ברגע שהקשר נותק, העוצמה החיצונית של ביתר התגלתה כקליפה ריקה, והעיר נפלה
מיד.
כאן
נחשף בפנינו העומק המצמרר של חורבן ביתר.
המזימה של הכותי הצליחה לא בגלל התחכום שלו, אלא בגלל שבר כוכבא כבר
היה פנוי רגשית לחשוד ברבי אלעזר. כאשר בר כוכבא בועט ברבי אלעזר המודעי והורג
אותו, הוא מנפץ במו ידיו את השכבה הפנימית ביותר של העיר.
כעת
אנו יכולים לענות על השאלה שפתחנו בה: מה חז"ל רצו ללמד אותנו? חורבן ירושלים היה אובדן הבית; חורבן ביתר היה אובדן
הסיכוי לבנות אותו מחדש. בני
ביתר לקחו את הארזים – את החוסן, את החינוך, את העוצמה הלאומית – ורצו לנטוע אותם
בדור העתיד. זו הייתה תקווה אדירה. אך חז"ל מגלים לנו באגדה הזו סוד נוקב:
מסורת, עוצמה צבאית וחזון לעתיד הם כוחות עצומים שיכולים לעצור אפילו את קיסר רומי – אבל הם לא יחזיקו מעמד אם ננתק אותם
מהשורש הרוחני שלהם.
כשבר
כוכבא אמר לקדוש ברוך הוא "אל תעזור ואל תבייש", הוא הפך את הארזים של
ביתר לקליפה ריקה. העיר לא נפלה בגלל שהצבא הרומי היה חזק יותר; היא נפלה מבפנים,
ברגע שהעוצמה הלאומית החליטה שהיא אינה זקוקה עוד לקודש. כשהשורש נרקב – הארז הכי
חזק קורס ברוח.
ואז,
ברגע החשוך ביותר, כשהתקווה נראית מנופצת לחלוטין, הגמרא מטלטלת אותנו במשפט מזעזע
– שדווקא בו מסתתר המפתח לקימה מחדש: " במתניתא תנא שבע שנים בצרו עובדי
כוכבים את כרמיהן מדמן של ישראל בלא זבל". על פניו, זו תמונה מחרידה של תבוסה
וביזיון. אך במבט עמוק, חז"ל מגלים לנו כאן סוד. במקורותינו, ה"כרם"
הוא תמיד סמל לחיבור הפנימי ולפריון הרוחני של עם ישראל, כפי שמתאר ישעיהו: "כֶּרֶם
הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן"[5], וכפי שנקרא מקום מושב הסנהדרין
- "כרם ביבנה".
הרומאים
חשבו שהם השמידו את ביתר, שהם חרשו את כרמיהם בדם יהודי ובכך מחקו את זכרם. אך באופן
פרדוקסלי, הדם הזה - שהוא תמצית החיים, התרבות, האמונה והמסירות של עם ישראל - הפך
להיות הדישון של העולם כולו. הדם לא נספג באדמה ונעלם; הוא נספג והצמיח חיים חדשים.
המספר
שבע ביהדות מייצג שלמות ומחזוריות של הטבע. חז"ל רוצים לומר לנו: גם כשהכול חרב,
העוצמה של ישראל אינה הולכת לאיבוד. היא ממשיכה להזין, להשפיע ולשנות את העולם גם מתוך
המיתה, גם מתוך הגלות הארוכה. הרומאים נעלמו מדפי ההיסטוריה, כרמיהם נבלו מזמן, אך
אותו שורש פנימי של ביתר - אותו דם של מסירות נפש ותקווה - ממשיך לפעום בנו עד היום,
ומתוכו אנו ממשיכים לבנות את העתיד.
תגובות
הוסף רשומת תגובה