שנאת החינם בימי בית שני

 

בס"ד

חז"ל לימדו אותנו שבית המקדש השני חרב בגלל "שנאת חינם". המילים האלה מעלות בראשנו תמונה של סכסוכים קטנוניים או חוסר אדיבות ברחובות ירושלים. כשמעמיקים יותר נזכרים בקמצא ובר קמצא. אך כשצוללים אל מקורות התקופה, מגלים מציאות מבהילה בהרבה: זו לא הייתה שנאה סתמית, ואף לא מחלוקת פשוטה בין חלקים שונים בעם, אלא פילוג אידאולוגי עמוק מאוד. אפילו קדושת המקדש וזהות העם הפכו לשדה קרב רעיוני שבו אין מקום לפשרות.

דוגמה רדיקלית במיוחד של השבר הזה נחשף במגילת ברית דמשק - טקסט מצמרר שהשתמר במערות קומראן ובגניזת קהיר. המגילה חושפת כת קיצונית ומסתורית, שראתה בממסד הדתי בירושלים חילול הקודש, ובשאר העם - בוגדים שדינם גיהנום.

הולדת הכת: "עיוורים המגששים באפלה"

סיפורה של הכת מתחיל במשבר רוחני עצום. מחבר המגילה מתאר את נקודת הזמן 390 שנה לאחר חורבן הבית הראשון (ראשית התקופה החשמונאית), קבוצה של "אנשים אשמים" מישראל ומכהונת אהרון החלה להבין שמשהו השתבש לחלוטין. במשך 20 שנה, כך נכתב, הם גיששו את דרכם כעיוורים בתוך החושך - חיפשו דרך אלוהית אמיתית ולא מצאו.

התפנית התרחשה כאשר א-לוקים הקים עבורם מנהיג כריזמטי המכונה "מורה הצדק". בהנהגתו, הם הבינו שהזרם המרכזי של החברה (הפרושים והצדוקים) מושחת לחלוטין. חברי הכת החליטו לפרוש, ועזבו ל"ארץ דמשק" (לא בהכרח סוריה של היום אלא יכול להיות מקום במדבר מחוץ לירושלים, בדומה לאיסיים) כדי לכרות "ברית חדשה" וטהורה.

למה הכת החרימה את ירושלים?

בעוד המוני בית ישראל עלו לרגל לירושלים, הקריבו קורבנות וחגגו בחגים, חברי "ברית דמשק" הביטו במתרחש בזעזוע וכך כותבים במגילה: "...וכל אשר הובאו בברית לבלתי בוא אל המקדש להאיר מזבחו בחינם" – כאן הם מדברים על עצמם, שבניגוד לעם הם כרתו ברית שלא לבוא אל המקדש בכדי שלא להאיר, לתת אש על המזבח בשביל הקורבנות, לחינם. מבחינתם, המקדש בירושלים לא היה בית אלוקים, אלא מקום טמא ומחולל. הם האשימו את כוהני ירושלים ואת המנהיגות הדתית (להם קראו בלעג "בוני החיץ") בשלושה חטאים בלתי נסלחים:

דיני נידה, חוסר הקפדה והתרשלות בחוקי הטהרה. נישואי עריות, התרת נישואים בין דוד לאחייניתו, ופוליגמיה- נישואים ליותר מאישה אחת במקביל.

כפתרון למצב הנורא בארץ לשיטתם חברי הכת החליטו שסגירת דלתות המקדש עדיפה על עבודה במצב של חילול. הם החרימו לחלוטין את המזבח והפסיקו להביא קורבנות. במקום המבנה הפיזי בירושלים, הם הכריזו על הקהילה הסגורה שלהם - "היחד", כעל מקדש רוחני. אצלם, תפילות קפדניות ואורח חיים טהור החליפו את דם הפרים והאילים.

בני האור נגד בני החושך: חומות של ניכור

הפילוג לא עצר בוויכוח תיאולוגי על קורבנות, הוא הפך לנתק חברתי מוחלט ואלים מבחינה רעיונית. אנשי ברית דמשק חילקו את העולם לשניים בצורה דיכוטומית (שחור-לבן): מבחינתם, כל יהודי שלא הצטרף אליהם סומן מיד כ"בוגד" ו"מרשיע ברית". המנהיגים בירושלים תוארו כאנשי לצון, כזב ורודפי בצע.

כדי לשמור על עצמם "נקיים", הם קבעו חוקי הסגר נוקשים:

איסור מגע: חל איסור מוחלט לגעת או לקיים קשרים חברתיים עם "עם הארץ" (שאר היהודים).

הפרדת רכוש: נאסר לשתף פעולה כלכלית או עסקית עם מי שמחוץ לכת.

חרם קולינרי: איסור מוחלט לשבת לסעודה משותפת עם מי שאינו חבר רשמי בקהילתם.

לקח היסטורי: כשמחלוקת הופכת לחורבן

מגילת ברית דמשק היא תמרור אזהרה היסטורי אדום וחזק. היא מדגימה כיצד עוד מתחילת ימי בית שני, החברה היהודית לא סתם התווכחה - היא התפוררה לתתי-קהילות שכל אחת מהן החזיקה במונופול מוחלט על האמת ועל רצון האל.

כאשר קבוצה אחת רואה במרכז הרוחני והלאומי של האומה מקום טמא, וביתר העם בוגדים שיש להתרחק מהם - החורבן הפיזי הופך לתוצאה ידועה מראש. הדבר נכון גם בכיוון ההפוך אם הלאום בא על חשבון הרוח כפי שרואים בסיפור בר כוכבא.

מגילה זו מזכירה לנו שהסכנה הגדולה ביותר לקיום שלנו היא לא בהכרח האויב המסתער מבחוץ, אלא ההסתגרות בתוך "מובלעות" רעיוניות והפיכת ויכוח לגיטימי לפירוד מוחלט וטוטאלי. ריבוי הכתות הקיצוני שאפיין את שלהי ימי הבית השני - הצדוקים, האיסיים, קנאי הגליל ואנשי "ברית דמשק" - יצר פסיפס חברתי נפיץ שבו כל קבוצה התבצרה בעמדתה המוחלטת. לא היה מדובר בוויכוחים רעיוניים גרידא, אלא במציאות שבה כל פלג ניכס לעצמו את הבלעדיות על האמת האלוהית והגדיר את האחר כטמא, כבוגד או כבן החושך. פוליטיקה דתית מפלגת זו, שביטלה את הלגיטימיות של הזולת והפכה אחים לאויבים מרים, היא שחיסלה את הלכידות הלאומית. הפיצול המגזרי והאינטלקטואלי הזה הוא-הוא שהכשיר את הקרקע שעליה צמחה אותה "שנאת חינם" הרסנית, שהחריבה את ירושלים בסופו של דבר מבפנים, עוד לפני שהאויב מבחוץ הניף את קרדומיו על חומותיה.