גלגולי נשמות
בס"ד
מה
אם האדם שאתם רואים בראי בכל בוקר הוא רק קצה הקרחון של סיפור מורכב, רחב ועתיק
בהרבה משאי פעם העזתם לדמיין? במאה ה-16, בין הסמטאות האפופות מסתורין של צפת,
נחשף משהו ששינה לחלוטין את כל מה שחשבנו על הקיום האנושי. לא מדובר בעוד תיאוריה
פילוסופית מופשטת, אלא במפת דרכים דינמית שחבויה ממש עכשיו בתוך הגוף שלכם, באנשים
שמקיפים אתכם וברגעים שבהם החיים שלכם מרגישים כמו "דז'ה וו" אחד גדול.
בשיעור היום נעסוק באחת הסוגיות היותר מדוברות מצד אחד והפחות מובנות מן הצד השני,
סוגייה שרק נראית קלה להבנה אך עמוקה לאין ערוך, סוגיית גלגולי נשמות.
רעיון הגלגול בתרבויות שונות
את
הרעיון של גלגול נשמות אנחנו מוצאים במקומות שונים ובתרבויות שונות במהלך
ההיסטוריה, נביא אותם על מנת שנוכל להבחין בשוני בינן לבין תפיסת היהדות:
בתרבויות
המזרח, גלגול נשמות
נתפס כמעגל אין-סופי של חיים ומוות.
לפי
ההינדואיזם, סדר הטבע והסדר המוסרי אחד הם. לכן, כל גלגול נועד לתקן את ה"קארמה"
– תוצאות מעשיו של האדם בעבר. מעשים טובים יובילו לגלגול בצורת חיים נעלה יותר, מעשים
רעים יובילו לגלגול בצורת חיים פשוטה ונמוכה יותר. בתפיסה זו, המוות אינו סוף, אלא
רק "החלפת בגדים" שבה הנשמה עוברת מגוף לגוף וממשיכה במסעה.
הבודהיזם,
לעומת זאת, מתמקד במושג ה"סמסרה" - גלגל החיים והמוות שבו הנשמה קלועה. כדי
להשתחרר משרשרת הגלגולים ומסבל החיים, על האדם להגיע ל"נירוואנה" (במשמעה
הפשוט: מצב של התאפסות וביטול האגו). רק כאשר האדם חווה תודעה של "כלום",
מעגל הגלגולים נשבר.
המכנה
המשותף לשתי הגישות הוא שהגלגול משמר את תודעת הנשמה ומחזיר אותה שוב ושוב אל העולם,
עד להשגת התכלית הסופית: ניקוי וזיכוך הנשמה בהינדואיזם, או התפוגגות והיעלמות הנשמה
בבודהיזם.
תפיסת
גלגול הנשמות והנצחיות שלה קיימת גם בפילוסופיה של יוון העתיקה, כפי שניתן לראות אצל
פיתגורס ואפלטון למשל:
פיתגורס
ראה בנפש ישות עצמאית ונפרדת מהגוף. לפי תפיסתו, לאחר המוות עוזבת הנפש את הגוף ועשויה
להתגלגל בגופים אחרים - של בני אדם או של בעלי חיים. כתוצאה מאמונה זו, חברי הקהילה
הפיתגוראית הקפידו על תזונה צמחונית ודגלו ביחס מכבד ומתחשב כלפי בעלי חיים. בן זמנו,
קסנופנס, אף תיאר בלעג כיצד פיתגורס הפציר באדם שהתעלל בגור כלבים להפסיק מיד, בטענה
שהוא מזהה ביללות הגור את קולו של ידיד מנוח שנשמתו התגלגלה בכלב[1].
רעיון
נצחיות הנשמה עומד גם במרכז הדיאלוג "פיידון" שכתב אפלטון. בדיאלוג זה מתואר
סוקרטס רגע לפני שהוא שותה את כוס הרעל. הוא נשפט למוות באשמת "קלקול הנוער וכפירה
באלילי העיר" בשל נטייתו לעורר מחשבה ולשאול שאלות.
לפני
מותו, מציג סוקרטס טיעון לטובת נצחיות הנשמה: מכיוון שהנשמה היא המקור המעניק חיים
לגוף, המהות הבסיסית שלה היא חיים. ממילא, היא אינה יכולה לקבל לתוכה את הניגוד
המוחלט שלה - המוות. לכן, הנשמה עצמה לעולם אינה מתה, והיא בת-אלמוות.
סוקרטס טוען שהחיים והמוות נובעים זה מזה במחזוריות קבועה (מתוך המוות
מופיעים בהכרח חיים חדשים). כדי שמחזור זה יתאפשר, הנשמה חייבת להיות נצחית: עם מות
הגוף היא נפרדת ממנו, ממשיכה להתקיים, ושבה להתגלם כחיים חדשים בבוא העת.
הרעיון
הזה נמצא גם אצל שבטים אינדיאנים. תפיסתם של העמים הילידים באמריקה לגבי גלגול
נשמות מבוססת על תפיסת זמן מעגלית, בניגוד לתפיסה הקווית המקובלת במערב. לפיהם,
הזמן הוא כמו מעגל וחוזר על עצמו שוב ושוב. לפי ההשקפה המערבית, הזמן הוא כמו קו
שמתחיל בעבר, עובר בהווה וממשיך לעתיד.
לפי
השקפה זו, החיים, המוות והלידה מחדש הם חלק ממחזור טבעי ומתמשך, שבו המוות אינו
סוף אלא מעבר למצב קיום אחר או התפתחות בתוך המעגל. ברוב המקרים, הנשמות נתפסות
כמי שחוזרות בתוך אותה קהילה, שבט או משפחה. למשל, בשבטים כגון הטלינגיט (Tlingit) באלסקה וקולומביה הבריטית, נהוג להעניק
לתינוק שנולד את שמו של אדם אהוב שנפטר. הילד נחשב לעיתים קרובות לגלגול של אותו
אדם, ומצופה ממנו לשאת את המורשת והתפקיד החברתי של הנשמה שחזרה.
בניגוד
להינדואיזם או לבודהיזם, האמונה של האינדיאנים אינה כוללת את מושג הקארמה[2]. הגלגול הבא אינו מושפע
מהגלגול הקודם.
מעניין
לציין שהנצרות לא אוהבת את הרעיון של גלגולי נשמות. מבחינתם זה סותר את מה שכתוב
בתנ"ך ולא מסתדר עם רעיון חזרתו של אותו האיש. גם המוסלמים לא אוהבים את
הרעיון הזה. הם קובעים שכאשר אדם מסיים את חייו הוא מגיע לעולם הנשמות וביום הדין
הוא יקום לתחייה ויישפט.
עם
זאת, הדת הדרוזית - שהתפתחה מתוך האסלאם השיעי - רואה בגלגול הנשמות (הנקרא בפיהם
"תקמיס", מלשון לבוש חולצה) עיקרון אמונה מרכזי. לפי האמונה הדרוזית,
ברגע מותו של אדם, נשמתו עוברת באופן מיידי ורציף אל תינוק דרוזי אחר העומד
להיוולד. הדרוזים מאמינים כי בבוא יום הדין, יישפט כל אדם על פי שקלול מעשיו בכלל
הגלגולים שעבר לאורך ההיסטוריה. תופעה זו נוכחת מאוד בתרבות הדרוזית, ועד ימינו
קיימים סיפורים מפורסמים על ילדים בקהילה הזוכרים בבירור פרטים, שמות ואירועים
מחייהם הקודמים.
אבל
המכנה המשותף לכל אמונות או חוסר אמונות אלו הוא תפיסתם את המושג "גלגול
נשמה". כל התפיסות הללו מבינות שיש נשמה, שהיא סוג של תודעה רוחנית, והיא זו
שמחייה את הגוף. גלגול נשמות הוא, לדידם, החלפה מגוף אחד לגוף אחר. ואמונת הגלגול
ביהדות היא לא אף אחת ממה שהוזכר.
דעת היהדות
המושג
גלגול והמושג נשמה אינם כפי שתיארנו אותם עד כה. הנשמה אינה מהווה תודעה ספציפית
רוחנית שמתלבשת בגוף זה או אחר אלא היא משהו הרבה יותר מורכב.
אך
לפני שנצלול פנימה יש לשאול שאלה בסיסית יותר, האם בכלל מותר לדבר על זה?! הרי
עניין הגלגולים הוא חלק מתורת הנסתר ולא ראוי לדרוש על כך ברבים. מצד שני, יש כל
כך הרבה רבנים שמתעסקים בנושא ומדברים עליו שנשאלת השאלה, מהיכן ההיתר לדבר על כך
ברבים?
רבי
לוי בן חביב, המהרלב"ח היה ראש חכמי ירושלים בתקופת גירוש ספרד. הוא היה בר
הפלוגתא של רבי יעקב בי רב (שהיה הרב של רבי יוסף קארו, בעל השולחן ערוך) בנושא
חידוש הסמיכה (האם ניתן לאמץ מחדש את המסורת הקדומה של סמיכת חכמים מדור לדור.
הסמיכה אותה אנו מכירים כיום אינה מעניקה את אותה סמכות הלכתית כמו הסמיכה הקדומה
שתלויה בתנאים מסויימים).
בספר
השאלות והתשובות שלו, בתשובה ח', כותב כך: "ובענין השאלה הג' ששאלת: אם אמונת
הגלגול הוא דבר הכרחי להאמין בו הכל. גם אם מותר לדרוש בו ברבים.
דע כי בעונותי עדיין לא זכיתי לחכמה הזאת יען כי לא ניתן לאדם רשות להבין בה מעצמו ולחקר עליה אלא כשמה כן היא שצריך שיקבל אותה מרב שקבל גם הוא, ובזמן הזה בארצותינו לא היו נמצאי' אנשים כל כך שלמים בה. האמנם בדבר הזה הפרטי כבר ראיתי ובינותי בספרים ומצאתי כי חכמינו ז"ל אותם שהיו אחרי חתימת התלמוד ימים רבים נחלקו לשני כתות, הכת האחת כת החוקרים בעיקרי האמונות כפי שכלם לבד ומתעסקים בחכמות החיצונות (פילוסופיה), ובלבם של אלה קשה להאמין האמונה הזאת יען כי כפי השכל יש עליה קושיות שלא השיג שכלם לישבם.
אמנם
יש כת אחרת גדולה מאד מחכמי ישראל המאמינים, וכֻלם כתבו עליה כי היא אמונה אמיתית ועיקר
מעיקרי התורה לתרץ קושית צדיק ורע לו. וכלנו אנחנו מחוייבים לשמוע דברי אלו האחרונים.
ולהאמין האמונה הזאת בלי שום פקפוק וספק כלל.
האמנם
לדרוש בה ברבים נראה ודאי שהיא דבר בלתי הגון מאד, כי לא טובים אנו מאבותינו ורבותינו
עליהם השלום, אותם שכתבוה בספריהם ולעולם לא דברו בה כי אם על דרך רמז וחידה וכתבו
עליה שהיא סוד גדול.
ולשון
הרמב"ן ז"ל בפירוש איוב יעיד, שכתב שם (לג,ל) וזה לשונו, ואם תחפוץ להבין
הסוד הגדול הזה,לבך תשית לדעתי וכליותיך תשתונן, ועל חטא תתאונ״ן, ותסיר מעל פניך הענן..."
כלומר
באמונת הגלגול נחלקו חכמי ישראל לשנים, מי שמאמינים בכך ומי שלא. מי שאינם מאמינים
בכך הם על פי רוב אותם חכמי ישראל שהלכו אחר הפילוסופיה, כפי שאנו מוצאים אצל רב
סעדיה גאון (אמונות ודעות מאמר ו' אות ח'): "אבל אומר שאנשים ממי שנקראים
יהודים, מצאתים אומרים בהשנות, וקוראים אותו ההעתקה, וענינו. אצלם שרוח ראובן תשוב
אל שמעון, ואחר כן בלוי, ואחר כן ביהודה, ויש מהם רבים שאומרים, יש פעמים שתהיה
רוח האדם בבהמה, ורוח הבהמה באדם, ודברים רבים מזה השגעון והערבוב..."
והמאמינים
נוטים יותר לכיוון תורת הנסתר כמו הרמב"ן שמפרש את הפסוקים בספר איוב "הן
כל אלה יפעל אל פעמים שלוש עם גבר: להשיב נפשו מני שחת לאור באור החיים"
(איוב לג כט-ל) כקשורים לאמונת הגלגול. המהרלב"ח מכריע כמאמינים באמונת
הגלגול. אך אומר שיש להסתיר אותה.
אבל
אם המהרלב"ח אומר שיש להסתיר הגיע מאוחר יותר רבי מנחם עזריה מפאנו
(1548-1620) וכתב את ספר "שער הגלגולים" בו מביא דוגמאות לפי סדר ה-א'
ב' מי גלגול של מי. המוציא לאור של הספר הרגיש בשאלה, מדוע הרמ"ע מגלה את מה
שהרמב"ן אמר להסתיר, וכך כותב בהקדמתו לספר:
"ומה
שהביא הרלב"ח בתשובתו שאין לדרוש ברבים בענינים האלה, והביא ראיה מדברי
הרמב"ן ז"ל בפירושו על איוב, אכן בעניותנו בדברי הרמב"ן ז"ל
לא נמצא שם שום איסור וציווי בפירוש לבלתי גלות את זאת ברבים רק את זאת אנו למדין
שהרמב"ן ז"ל לעצמו דיבר בלשון סתר" – אם מעיינים במילותיו של
הרמב"ן, הוא לא כתב שאסור ללמד את אמונת הגלגול ברבים, הוא עצמו כתב זאת
בלשון סודית אך לא כתב שיש לשמור על כך בסוד "אפס זאת אולי היתה נחוצה
בימיו, בעת אשר לא היו עוד ספרי הזוהר הקדוש והקבלה מפורסמים בעולם, ולימוד החכמה
הזאת היתה מוסתרת בליבות החכמים ולא מסרוה לזולתם בלתי לתלמידיהם המובהקים...לא כן
בימינו אלה אשר תהלה לא-ל ספרי הזוהר הקדוש וקבלת האר"י ז"ל מפורסמים
לכל..." - כלומר בתקופתו של הרמב"ן לא היה ראוי לחשוף סוד זה ולכן
כתב עליו בחידות ומשלים.
אז הבנו שכיום נמצא ההיתר לעסוק בנושא זה, אז על מה אנחנו מדברים? אם גלגולי נשמות זה לא כמו שתיארנו אצל תרבויות אחרות, וזה גם לא מה שרגילים לשמוע בדרשות פופולאריות, אז מה זה?
נרנח"י
כדי
לענות על כך אנחנו צריכים להעמיק יותר בהבנה של מהי נשמה. בכל האפשרויות אותן
הזכרנו קודם, הנשמה נתפסה כיישות רוחנית מסויימת שכשאני מצביע על עצמי אני מתכוון
אליה. אבל התפיסה הזו לא מדוייקת ונסביר מדוע.
הנשמה
מתחלקת לחמישה חלקים, שכל אחד מהווה התגלות במישור אחר. ברובד הנמוך ביותר יש לנו
את הנפש. הנפש היא הביטוי הפיסיולוגי של החיים. היא הדם שזורם בעורקינו, הגוף
שהולך ופועל, הנשימה, ראיה, אכילה ועוד ועוד.
ברובד
יותר גבוה יש את הרוח, הביטויים שלה הם המחשבות שלנו, השאיפות והרצונות שלנו. אגב,
הרובד הזה יכול להשפיע על הנפש: כשאנחנו רוצים מאוד לפגוש אדם שהשפיע על חיינו
ופתאום אנו נתקלים בו, הדם זורם מהר יותר בגופינו, יש לרצון הזה ביטוי פיסי ממשי.
ברובד
גבוה יותר נמצאת הנשמה, המהווה מעין "חשמל רוחני" המחיה את האדם. מקובל להמשיל
את היחס בין הנשמה לגוף ליחס שבין רגל לנעל: הנשמה ממלאת את הגוף ומניעה אותו, כשם
שהרגל נכנסת אל הנעל ומפעילה אותה.
עם
זאת, חשוב להבין שהנשמה אינה זהה לחלוטין ל"אני" העצמי שלנו. רמז לכך ניתן
למצוא בנוסח התפילה: "אלוהי, נשמה שנתת בי..." – המילים "נתת בי"
מעידות על הפרדה: יש את ה"אני", ויש את הנשמה שניתנה לו. אם כן, מיהו אותו
"אני"? הרב יוסף קלנר הסביר לי בזמנו כי ה"אני" שוכן בתווך – בין
הרבדים הנמוכים יותר (הנפש והרוח) לבין הרובד העליון (הנשמה). במילים אחרות, ה"אני"
הוא נקודת החיבור המלכדת את כל הרבדים הללו לישות אחת. בסופו של דבר, כל נשמה היא כוח
רוחני ייחודי, המגיעה לעולם עם תפקיד מוגדר ועם היכולות והכלים המדויקים הנדרשים למימושו.
מעל
רובד הנשמה נמצא החלק המכונה "חיה". רובד זה מייצג את הפוטנציאל הרוחני שטרם
נספג באדם וטרם התלבש בגופו, אך פתוח בפניו להמשך פיתוח וגילוי. כדי להבין זאת, ניתן
להשתמש במשל על ספר עיון (כמו "תולדות חכמי ישראל"): הדפים שכבר קראנו והבנו
נספגו בתוכנו והפכו לחלק בלתי נפרד מאיתנו (בדומה לרבדים הרוחניים שכבר הופנמו בגוף).
לעומת זאת, הדפים שעוד לא קראנו, אך אנו עתידים להגיע אליהם, מייצגים את רובד ה"חיה"
– הידע והכוח הרוחני שממתינים לנו מעבר לאופק ומחכים שנגלה אותם.
מעל
לכל זה יש את מה שמכונה "יחידה" - זה אותו רובד בנשמה שקשור כביכול
לריבונו של עולם.
כלומר,
הנשמה אינה סתם ישות רוחנית מופשטת ומנותקת, אלא ביטוי של רצון אלוהי המתגשם ברבדים
שונים, עד שהוא מתלבש בגוף והופך לאדם עצמו. מתוך ההבנה שהנשמה היא ביטוי של רצון מכוון,
נובעת המסקנה שלכל אדם יש תכלית ייחודית לשמה הוא חי. הקדוש ברוך הוא הטביע במציאות
רצון ספציפי, והרצון הזה הוא שמוליד ומעצב את האדם, כדי שיממש את התפקיד המיוחד שהוטל
עליו.
בני
האדם הם יצורים מורכבים מאוד, כמעט בלתי אפשרי למצוא אדם שהוא צדיק מוחלט או רשע מוחלט.
לכל אחד מאיתנו יש תחומים שבהם הוא מצטיין ועושה טוב, ולצידם תחומים שבהם הוא נכשל.
המשמעות היא שלאורך חיינו אנו מצליחים לממש רק חלק מהתכלית שלשמה הגענו לעולם, ולא
תמיד את כולה. מה עולה בגורלו של אותו חלק שלא הספקנו לתקן או לבצע?
כאן
נכנסת לתמונה תורת הגלגול היהודית, ומציגה תפיסה ייחודית: הקדוש ברוך הוא לוקח חלק
מסוים מאותה נשמה - "ניצוץ" המייצג את הרבדים שטרם תוקנו - וממנו הוא מעצב
אדם חדש. האדם החדש הזה, המהווה מעין "בן" לנשמה המקורית ("האב"),
נולד עם תפקיד מוגדר מאוד: להמשיך ולהשלים את מה שהנשמה המקורית לא סיימה, כאשר זיקה
נשמתית עמוקה קושרת בין השניים. כדי להבין זאת, ניתן לחשוב על משל של אב ובנו:
האב
החל לבנות בניין, אך לאחר בניית שתי קומות עבר תאונה שמנעה ממנו להמשיך במלאכה. לימים,
בנו גדל ומסיים את בניית הבית. בסופו של דבר, שניהם שותפים לשמחה, האב גאה בבניין שהושלם,
והבן שמח על כך שזכה לסיים את המלאכה בפועל
כלומר,
לפי תורת הסוד היהודית, גלגול נשמות אינו העתקה מלאה של אותה ישות מגוף לגוף. במקום
זאת, כדי שהנשמה המקורית תוכל להגיע לשלמותה, נפרד מתוכה ניצוץ ממוקד המצויד בתכונות
המדויקות הנדרשות כדי להשלים את המשימה שנותרה פתוחה.
ישנה
אמירה בשם האר"י הקדוש שכיום כולנו גלגולים, מה משמעותה? שכולנו
ה"בנים", הניצוצות, הפירוט הקונקרטי, של נשמות גדולות יותר שאת תפקידן
עוד לא סיימו ואנו באים וממשיכים אותו. במילים אחרות, כולנו מהווים התפרטות של
נשמות כלל ישראל וכולנו תורמים את חלקנו המיוחד בהשלמת תפקידו של העם.
אז למה בכלל ללמוד על אמונת הגלגול?
אז
אם כך, למה ללמוד בכלל את הנושא? מה המוטיבציה שלנו להעמיק בו (כי כל מה שכתבנו עד
כה בקושי מגרד את פני השטח ויש עוד הרבה שאלות לענות עליהן)? למה משנה לנו ללמוד
על גלגולים שאיננו זוכרים ובכלל נתונים במחלוקת בין גדולי עולם?
את
התשובה לכך ניתן ללמוד מפתח ספרו של המקובל הרמ"ע מפאנו ("גלגולי נשמות").
באות א' הוא מציין כי אבימלך מלך פלשתים התגלגל בדמותו של אבימלך בן ירובעל (הוא גדעון
השופט). קביעה זו מעלה מיד תהייה מתבקשת: כיצד ייתכן שאבימלך, שהיה מלך גוי, יתגלגל
בדמותו של יהודי? האם בכלל קיים מושג של גלגול נשמות אצל אומות העולם?
מתוך
קושי זה, ניתן לחשוף מתוך דברי הרמ"ע רעיון עמוק המאיר את תורת הגלגולים באור
חדש: השם "אבימלך" אינו רק שמו של אדם פרטי, אלא תוארם המשותף של כל מלכי
פלשתים (בדומה לתואר "פרעה" אצל מלכי מצרים). מכאן, שאבימלך מלך פלשתים אינו
מייצג רק דמות היסטורית, אלא יסוד רוחני ותכונות נפש מסוימות הקיימות בעולם, ואשר זקוקות
לתיקון וזיכוך מוסרי. התכונות שאפיינו את פלשתים בימי אברהם ויצחק, באות על תיקונן
ובירורן המדויק דווקא דרך קורותיו של אבימלך בן ירובעל בתקופת השופטים.
תורת
הגלגולים היהודית עמוקה ורחבה בהרבה מהשאלה המצומצמת האם "פלוני התגלגל באלמוני".
היא אינה עוסקת ברכילות היסטורית, אלא במיפוי הכוחות והרעיונות המניעים את המציאות.
זהו הכלי שדרכו אנו מבינים כיצד הקדוש ברוך הוא מנהל את עולמו ברבדים הנסתרים ביותר,
ומוליך את התכונות האנושיות כולן אל התיקון השלם שלהן.
לכן,
כאשר מגיעים לספרים כמו גלגולי נשמות של הרמ"ע מפאנו או שער הגלגולים של
האר"י, לא ניתן להבין את מה שכתוב שם כפשוטו. צריך להבין מדוע רבי חיים ויטאל
מספר על דמויות מסויימות ולא על אחרות ומה זה מלמד על דרכו של הקב"ה בהנהגת
עולמו.
סיכום: להביט בראי בעיניים חדשות
כעת,
כשאנו חוזרים אל השאלה שפתחה את השיעור: מי הוא האדם המביט בנו מהראי בכל בוקר? - התשובה
כבר אינה פשוטה כפי שהייתה.
גילינו
שתורת הגלגול היהודית אינה עוסקת ברכילות היסטורית או בהעתקה טכנית של נשמות מגוף לגוף
כבגדי החלפה. היא חושפת בפנינו מציאות דינמית, שבה כל אחד מאיתנו הוא "ניצוץ"
מדויק ומכוון, שליח שנשלח לעולם עם כלי עבודה ייחודיים כדי להמשיך בניין רוחני שהחל
דורות לפניו. ההבנה הזו משנה לחלוטין את האופן שבו אנו תופסים את עצמנו ואת ההיסטוריה.
המפגשים בחיינו, האתגרים הייחודיים לנו, ואפילו התכונות הלא-מתוקנות שאנו פוגשים בתוכנו
-כולם אינם מקריים. הם מייצגים יסודות וכוחות עמוקים שהקדוש ברוך הוא מנהל ומנווט לאורך
הדורות אל עבר תיקונם השלם.
כשאנו
מבינים שכולנו שותפים, כבנים הממשיכים את אבותיהם, בהשלמת התמונה הגדולה של נשמת כלל
ישראל, אנו מקבלים תזכורת חזקה לא רק לאחריותנו, אך גם למקומנו הנצחי. אנו לא מתחילים
מאפס, ואנו לא לבד, אנו הניצוץ שבא להאיר, לתקן ולהשלים את הקומה הבאה בבניין.
תגובות
הוסף רשומת תגובה