עין הרע
בס"ד
דמיינו
שאתם מקבלים בשורה מדהימה: קיבלתם ציון מושלם במבחן קשה, או שמצאתם את עבודת
החלומות שלכם. מה הדחף הראשוני שלכם? לרוץ לספר לחבר'ה, או לשמור את זה קרוב לחזה
כדי "לא לפתוח פה לשטן"? הפחד מפני עין הרע מלווה את התרבות האנושית
והיהודית מראשית הזמן. אבל מה באמת קורה שם? האם יש כאן אנרגיה שלילית פיזיקלית
שנשלחת מהעין, או שמדובר בתוצר לוואי של קנאה, תחרותיות וחוסר ביטחון עצמי? בשיעור
זה נצא למסע בין ארבע גישות שונות ביהדות - מההלכה הפסוקה ועד לפנימיות הנפש - כדי
להבין מהי עין הרע, ובעיקר: איך פועל המנגנון הרוחני והחברתי שמאחוריה.
הגישה
הראשונה, של המאמינים טוענת כך: יכול אדם להסתכל על האחר באופן כזה שיפגע בשני
ממש. הפגיעה יכולה להיות ברכוש או בגוף. אדם הפך לחולה? - עשו לו עין הרע, אדם
הפסיד ממון? - זה בגלל עין הרע. ולכן יש להגן על עצמינו, לא לבלוט ולא לספר לאחרים
על דברים טובים שקרו לנו. ובאמת, נראה שלגישה הראשונה יש הרבה מקורות, למשל במסכת
בבא מציעא[1]: "והסיר ה' ממך כל
חולי, אמר רב זו עין. רב לטעמיה (הולך לשיטתו) דרב סליק לבי קברי עבד מאי
דעבד (כשרב הלך לבית קברות כדי לברר מדוע אנשים נפטרו) אמר תשעין ותשעה
בעין רעה ואחד בדרך ארץ".
וכמו
מקור זה ישנם עוד רבים, ואף נפסק הדבר להלכה[2]: "אפילו בראִייתו, אם
יש בו היזק לחבירו אסור להסתכל בו, לפיכך אסור לאדם לעמוד על שדה חבירו בשעה
שעומדת בקמותיה" -אסור לאדם ללכת לשדה חבירו כשהקמה הבשילה ולהביט בה
משום שהוא עושה לה עין הרע, כפי שמפרש בבית יוסף על פי הגמרא. אנו אף מתפללים
בתפילה לאחר ברכות השחר: "שתצילני היום ובכל יום, מעזי פנים ומעזות
פנים...מפגע רע מעין הרע..."
על
מנת להבין עוד יותר טוב גישה זו, יש להסביר שעין הרע נתפסה לא רק ככוח מיסטי. המדע
באותם הימים תמך בכך. על פי הרופא היווני המפורסם גאלינוס[3] האופן שבו העין רואה הוא כזה:
העין שולחת קרן שפוגעת בעצם וחוזרת חזרה לעין. זה עומד, כמובן, בסתירה לאופן שבו
אנו מבינים כיום איך הראיה עובדת - באופן של קרני אור שמוחזרות לרשתית, אבל באותה
התקופה כך הבינו את האופן בו רואים. מתוך כך אפשר להבין שהקרן שהעין מוציאה כלפי
האובייקט תלויה גם באדם ממנו היא יוצאת. אם הוא מסתכל על דברים בעין טובה, היא
תביא תועלת, אבל אם הוא מסתכל על דברים בעין רעה, היא הורסת.
לעומת
הגישה הראשונה, הגישה השנייה שוללת את המימד המאגי ומציעה גישה רציונלית יותר: עין
הרע היא תופעה שאין לחשוש מפניה, ואין לראייה כשלעצמה שום יכולת היזק עצמאית.
המקור המרכזי לתפיסה זו מבוסס על הכלל התלמודי[4]: "מאן דלא קפיד לא
קפדינן בהדיה" – מי שלא מקפיד על עין הרע, היא לא מקפידה עליו (כלומר לא
פוגעת בו). הגמרא אמנם מטפלת בכלל זה בהקשר של חשש ל"זוגות", כלומר שאין
לאכול (בחוץ לארץ) דברים במספר זוגי[5], אך ההשלכה לענייננו ברורה:
התודעה של האדם היא שמייצרת את הפגיעה. מי שבוחר להתעלם מהעין הרע ולא לנהל סביבה
את חייו, מפקיע ממנה את הכוח להרע לו.
גם
הלכה למעשה יש מי שסברו שאכן אין להקפיד על עין הרע, כמו ר' משה פיינשטיין[6]: "בענין עין הרע ודאי
יש לחוש אבל אין להקפיד הרבה, כי בדברים כאלו הכלל: מאן דלא קפיד לא קפדיא בהדיה
כהא דמציע בזוגות בפסחים דף ק"י. אבל איני רואה בזה שאשה צעירה שהוא כדרך
העולם להתעבר שיהיה שייך עין הרע ואין להקפיד בזה. ובדבר הרמב"ם והמאירי ודאי
לא יפלגו על הגמרא בדברים שחוששין לעין הרע, אבל אין להקפיד כל כך, וגם רק בדבר
שלא מצוי לפי דרך העולם שייך לחוש ולא לדברים מצוים" – כלומר בדברים שדרך
העולם שיקרו, כמו עיבור של אישה, אין צריך לחשוש לעין הרע, אבל דברים נדירים או
רגישים יש לחוש אבל לא להקפיד. במילים אחרות, אפשר לחשוש אבל לא לנהל את כל חיינו
סביב זה.
בעוד
ששתי הגישות הראשונות חלוקות ביניהן לגבי מידת ההשפעה של עין הרע, שתיהן שותפות להנחת
היסוד שמדובר בתופעה מיסטית. הגישה השלישית, לעומת זאת, מבצעת תפנית חדה ומעתיקה את
הסוגיה אל המישור ההתנהגותי והחברתי. לפי גישה זו, "עין הרע" היא ביטוי להשלכות
הפסיכולוגיות של האופן שבו הסביבה מביטה באדם, ולדרך שבה הוא מגיב למבט זה. אדם המנקר
עיניים ומחצין את הצלחותיו, מייצר סביבו כמעט אוטומטית גלי קנאה, ניכור ואיבה שהם-הם
ה"עין הרע". ברוח זו מסביר הרב חגי לונדין (על פי משנת הראי"ה קוק)
כי "המושג ‘עין הרע’ הינו ביטוי לחוסר עמדה עצמית ולתלות נפשית בדעת הזולת,
עד שבסופו של דבר מושפעת הנפש אף ברמה המיסטית"[7] – כלומר, ככל שהאדם זקוק יותר
לאישורים חיצוניים, הוא מאבד את עמוד השדרה הפנימי שלו והופך פגיע ומשועבד לתכתיבי
החברה ולאופנותיה. לאור זאת, הכלל "מאן דלא קפיד - לא קפדינן בהדיה"
מקבל משמעות חינוכית עמוקה: פתח חסינות פנימית ואל תהיה תלוי בדעת הזולת.
לפי זה, משמעות הגמרא שתשעים ותשע אנשים נפטרים בעקבות עין הרע,
היא: שרוב האנשים בעולם חיים לפי הציפיה החברתית ובעקבות כך הם פוגעים בעצמם באופן
ישיר או עקיף.
הנחת
היסוד שעומדת מאחורי הגישה השלישית היא שאין אנו צריכים לפנות אל המיסטיקה אלא
לתפוס אחריות על מעשינו. אבל הבעיה שיש בגישה השלישית היא, שזה לא מה שהגמרא והפוסקים
מדברים עליו. מתוך הגמרא ברור שמדובר בכוח מיסטי כל שהוא. היינו יכולים לומר
שמדובר ב"משל" אילולי היו לדברים השלכות הלכה למעשה. יש בהנחה זו משמעות
חינוכית, אך אין היא מתמודדת עם המושג כפי שהוא מוצג ונתפס בגמרא ובהלכה.
אל
מול המבוי הסתום הזה, אני מבקש להציע גישה רביעית, המגדירה מחדש את המנגנון הרוחני
של עין הרע. כדי להבין אותה, עלינו לשאול: מה קורה בפועל ברגע המפגש של ה"עין"?
התפיסה הפשטנית מניחה שאדם מביט בהצלחתו של חברו, ומתוך קנאה משלח בו כוח מזיק ויעיל.
אך ניתן להציע מודל עמוק בהרבה: פלוני רואה את הצלחת חברו, והדבר מעורר בליבו צער עמוק
או קנאה על כך שלו עצמו אין את אותו השפע. מתוך הכאב שלו, עולה בליבו תרעומת:
"מדוע לו מגיע ולי לא?"
המחשבה
הזו, כך על פי המחשבה היהודית, אינה נותרת בחלל ריק - היא פועלת כעין 'ערעור משפטי'
בשמיים. צערו של הפלוני גורם כביכול לבית הדין של מעלה להתכנס מחדש ולבחון את התיק:
האם החבר אכן ראוי לחסד שקיבל, לנוכח העובדה שהדבר מסב כעת צער לאחרים? ממילא, עין
הרע אינה אנרגיה מאגית עצמאית, אלא עוררות של מידת הדין.
לפי
תפיסה זו, המימד המיסטי שריר וקיים - וזו הסיבה שאנו מתפללים להינצל ממנו. אנו מתפללים
שלא נגרום חלילה צער או קנאה לאנשים סביבנו, ושמעשינו לא יעוררו קטרוג. שכן לתגובותיהם
יש משקל רוחני ממשי. במצב כזה, חוסר האמונה של האדם בעין הרע אינו מגן עליו, שהרי המנגנון
אינו תלוי בתודעה שלו, אלא בדינמיקה הרוחנית שנוצרת מול הזולת.
לסיכומם
של דברים, בין אם אנו תופסים את עין הרע ככוח אנרגטי-מיסטי, כמשבר פסיכולוגי של תלות
בחברה, או כמנגנון רוחני הרגיש לצערם של אחרים - המסקנה המעשית והחינוכית היא אחת.
עין הרע אינה קוראת לנו לחיות בפחד או להסתתר מהעולם, אלא תובעת מאיתנו אחריות חברתית
עמוקה.
היא
מלמדת אותנו שעלינו לנהוג בצניעות, להימנע מהחצנה מוגזמת של השפע שלנו, ולשרש מתוכנו
כל שמץ של גאוותנות. המבט הרגיש אל הזולת מזכיר לנו כי לעיתים עצם "ניקור
העיניים" והצגת ההצלחה עלולים לפגוע ולעורר כאב אצל מי שחסר לו - גם אם הדבר נעשה
ללא כוונת זדון. בסופו של יום, השמירה הטובה ביותר מפני עין הרע היא פשוט לפתח
"עין טובה" - כזו שרואה את האחר, מתחשבת ברגשותיו, ובוחרת להצניע לכת.
[1] דף ק"ז עמוד ב'
[2] שולחן ערוך חושן משפט סימן שע"ח סעיף ה'
[3] חי במאה השניה לספירה
[4] מסכת פסחים דף ק"י עמוד ב'
[5] להרחבה על חשש זה ראו כאן: https://din.org.il/2023/03/14/%D7%97%D7%A9%D7%A9-%D7%A1%D7%9B%D7%A0%D7%AA-%D7%96%D7%95%D7%92%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%96%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%A0%D7%95/
[6] אגרות משה, אבן העזר ג', סימן כ"ו
[7] https://meirtv.com/alon-994/
תגובות
הוסף רשומת תגובה