עמון, יפתח וט"ו באב

 בס"ד

אי שם במערה שבהרים, לאחר חורבן סדום ועמורה יושבות בנות לוט ובטוחות שסוף העולם הגיע ושהם בני האדם האחרונים שנשארו. בעקבות כך הן מקבלות החלטה להשקות את אביהן יין ולהיכנס ממנו להריון. ממעשה זה נולדו שני ילדים: עמון ומואב.

שנים רבות לאחר מכן הולכת ביתו של יפתח לבכות על בתוליה בהרים. אביה נדר שאם הקב"ה יעזור לו לנצח במלחמה הוא יעלה לעולה את הדבר הראשון שיצא מדלתות ביתו. הוא חוזר ולקראתו יוצאת ביתו יחידתו, הוא קורע את בגדיו וזועק בכאב. המקום בו התכונן לקרב הגדול היה המִּצְפָּה והעם נגדו נלחם היו בני עמון...

כמה דורות קודם לכן,  בעקבות סיפור פילגש בגבעה, נשבעו עם ישראל שלא לתת מנשותיהם לשבט בנימין.  לאחר זמן הם מתחרטים ומתעצבים שבעקבות שבועתם עלול שבט בנימין להיגדע מעם ישראל, מה עשו? יצרו מצב בו בנות ישראל יוצאות לכרמים ובני בנימין "חוטפים" אותן. המקום בו עם ישראל נשבע את שבועתו היה, "המִּצְפָּה".

שלושה סיפורים, שלושה מקומות ושלושה זמנים שונים, מה אנחנו יכולים ללמוד מכאן?

סיפורם של לוט ובנותיו עוסק בהתמודדות עם ייאוש. "הסוף הגיע, אנחנו האחרונות ואנחנו חייבות לעשות משהו בעניין" אומרות בנות לוט. ההחלטה על המשך קיום המין האנושי הגיעה על רקע מפגש עם מידת הדין הטוטאלית של הקב"ה. ומתוך מצב זה נולד בן-עמי, הוא אביהם של בני עמון.

הסיפור של יפתח מלמד אותנו על מצב הפוך לחלוטין. הוא היה אדם שגורש מביתו כיוון שנולד מאישה זרה. סביבו התגבשה קבוצה של אנשים משולי החברה ודווקא הוא היה זה שהציל את העם מידם של בני עמון. אבל דווקא מתוך התגלות חסדו של הקב"ה על עמו בהצלתם מבני עמון, התגלגל העניין שבתו של יפתח יצאה מביתו ועליה חל נדרו: להקריב אותה לעולה.

מצב מוזר, מתוך הטוטאליות של מידת הדין, בסדום, נוצרו חיים חדשים, ומתוך הטוטאליות של קרבת ה' המתבטאת בנדרו של יפתח ובחסדו של ה' על העם, הגיע מוות. יפתח כמייצג החסד שהתהפך לדין מתגבר ומנצח את בני עמון שמייצגים את הדין שהפך לחסד.

בני עמון (הדין שהפך לחסד): צמחו מתוך הדין המוחלט של חורבן סדום, שנעשה בו חסד נקודתי של הצלת חיים והמשכיות (בנות לוט). אך מכיוון שהשורש שלהם הוא דין וטוטאליות ("הכל נחרב"), בני עמון הפכו לאומה שקיומה ומאבקה מושתתים על דין קשה וקנאות מה שמתבטא למשל בכך שלא קידמו את עם ישראל בלחם ובמים.

יפתח (החסד שהפך לדין): מגיע מתוך ניצחון וחסד אלוהי עצום לעם ישראל, אך נלכד בתוך הנדר שלו ובטוטאליות מחשבתית מוחלטת - והופך את החסד הניסי לדין טרגי וקשה על בתו.

הסיבה שיפתח מנצח את בני עמון היא שהשורש שלו, העיקר שלו, מושתת על החסד הא-לוקי למרות הטרגדיה האישית. כשמדובר על הצד הלאומי, האומה שמושתתת על החסד מנצחת.

אבל מוסר ההשכל של סוף סיפור יפתח ובתו אינו חיובי ועומד בסתירה מוחלטת לניצחון על בני עמון. אז איך יוצאים מהמלכוד הזה? את התשובה מוצאים באותו מקום בדיוק שבו יפתח נפל – במִּצְפָּה. בסיפור פילגש בגבעה, נקלע עם ישראל לדין טוטאלי ולשבועה קשה שנשבעו במצפה: "איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה". השבועה הזו הציבה את עם ישראל מול אותה סכנה של יפתח: הכרתה טוטאלית של שבט בנימין.

כשמעיינים בסיפור פילגש בגבעה מוצאים שהוא מקביל מאוד לסיפור סדום ועמורה. בשני המקומות אנשי העיר מתאספים סביב הבית ובשני המקומות ההצעה המוצעת היא להוציא החוצה את בנות לוט, או את האישה. אלא שבסדום המלאכים מנעו מהצעה זו להתקיים ובסיפור הפילגש הסוף היה טראגי וכואב, היא עברה התעללות ומתה.

כהמשך למאורע זה יצאו עם ישראל למלחמה עם בנימין ונשבעו בשבועה שהוזכרה, לא לתת את בנותיהם לנשים לבנימין. הדין הוא דין קשה.

אבל בניגוד ליפתח, העם מבין את ההשלכות של דבריו ומתמודד איתם. יפתח, כשאחז בטוטאליות של הנדר, אמר: "פציתי פי ולא אוכל לשוב", ונכנע לדין. אבל עם ישראל במצפה סירב להיכנע לטרגדיה. מצפה, כשמה כן הוא - מקום של תצפית, מבט-על וגובה, אך גם מקום שבו האדם נדרש להתבוננות פנימית. אצל יפתח, המצפה הופכת לזירה של עיוורון מוסרי וטוטאליות משפטית. בסיפור פילגש בגבעה לעומת זאת, המצפה היא המקום שבו נוצרה הבעיה (השבועה הקשה), אך בסופו של דבר מתוך הבנה שהדין והשבועה מאיימים להחריב את העתיד, הפתרון של עם ישראל לא היה הוספת נוקשות, אלא חכמה, גמישות ורחמים. דרך הפתרון היצירתי של המחוללות בכרמים, העם שמרו על גדרי השבועה אך פתחו פתח לחיים ולשיקום. זהו התיקון שעם ישראל מלמד אותנו במצפה: הדרך להתגבר על הדין והנוקשות אינה להפוך לקשים יותר - אלא לדעת להכניס רחמים, גמישות ואהבת חיים גם בתוך המקומות הכובלים ביותר.

ט"ו באב אינו נחגג רק כחג של אהבה, אלא כחג שמציין את היכולת של עם ישראל למצוא ישועה גם בתוך הדין הקשה שהוא עצמו יצר. מתוך מעשה הפילגש התגלגלו האירועים כך שהתגלתה יכולתו של עם ישראל למצוא פתרון שיאפשר לאחדות העם להמשיך להתקיים. למרות השבועה החמורה הצליח העם לחתור חתירה ולמצוא פתרון. זהו חג של תיקון הדין והקרע הלאומי.

בסיפור בנות לוט אנו רואים התמודדות עם דין טוטאלי באמצעות פתרון קיצוני, בסיפור יפתח אנו מוצאים איך למרות החסד הא-לוקי והנצחון על עמון שמייצגים התמודדות לא כשירה עם דין טוטאלי, עדיין ניתן ליפול אם הרצון לקרבת ל-ה' לא נשלטת וטוטאליות מחשבתית. אך בסיפור הבנות המחוללות בכרמים למדנו איך במקום להתחפר בטוטאליות, מצא עם ישראל פתרון להתמודד עם הדין הקשה.

מתוך חשיכת המערה של לוט ומתוך זעקתו הטרגית של יפתח, עולה קריאה אחת ברורה המגיעה לשיאה בכרמי שילה. ההיסטוריה המקראית מציבה בפנינו מראה: הדין והנוקשות מייצרים חורבן, אך הרוח האנושית - כשהיא מונעת מתוך רחמים ואהבה - מסוגלת להפוך אפילו שבועה של כיליון לחג של התחדשות. המחולות בכרמים הם אינם רק חג של אהבה, אלא ניצחונה המפואר של החמלה על פני הדין המוחלט.