האם מותר לאדם לבזות את עצמו?
בס"ד
[1]בעידן שבו גבולות הבושה הולכים
ומיטשטשים, ואנשים רבים מוכנים למחול על כבודם ואף לבזות את עצמם בעבור פרסום,
ממון או תשומת לב - עולה שאלה מוסרית והלכתית עמוקה: האם כבודו של האדם שייך לו?
האם מותר לאדם לפגוע בכבוד עצמו, או שמא הכבוד אינו נכס פרטי שניתן למחילה, אלא
ביטוי לצלם אלוהים שבאדם?
כדי
להבין את יסוד האיסור לבזות אדם, עלינו לצלול אל סוגיית הגמרא במסכת בבא קמא
(פ"ו ע"ב). הגמרא מציגה מקרה גבולי ומעורר מחשבה: "בעי ר' אבא
בר ממל: ביישו ישן ומת, מהו?"
רבי
אבא בר ממל מסתפק בדינו של מי שביזה אדם בזמן שאיש לא ראה, כשאדם זה היה ישן, והלה
נפטר מבלי שהתעורר ומבלי שנודע לו על הביזוי. האם פטור המבייש מתשלומי בושת, או
שמא חייב לשלם ליורשיו?
הגמרא
מביאה שני הסברים שונים להבנת השאלה:
רב
זביד מסביר:
חקירת הגמרא נוגעת לעצם שורש הבושה. האם חובת התשלום נובעת מ"כיסופא" -
כלומר, הפגיעה ברגשותיו של האדם והבושה הפסיכולוגית שחווה (ומכיוון שמת ולא
הרגיש – נפטור)? או שמא מ"זילותא" - פגיעה בעצם מעמדו וכבודו של
האדם, בצלם האלוהים שבו, ולפיכך עצם מעשה הזלזול מחייב בתשלום גם אם המבוזה אינו
מודע לכך?
רב
פפא מסביר:
השאלה היא סביב מעגל הנפגעים. כלומר, האם התשלום מיועד לפצות על עוגמת הנפש של
האדם עצמו (ובמקרה זה נפטור כיוון שמת), או על הבושה והצער שנגרמו לבני
משפחתו (ואז נחייב בתשלום)?
הספק
של רבי אבא בר ממל אינו מוכרע בגמרא. כפי שמציין הרשב"א[2]: "הא דברי ר' אבא בר
ממל: ביישו ישן ומת מהו? ולא איפשיטא"
על
בסיס ספק זה, מבהיר הרב נחום אליעזר רבינוביץ' זצ"ל את הפסק של הרמב"ם[3]:
"המבייש
את הישן חייב בבושת. ואם מת בתוך שנתו ולא הקיץ ולא הרגיש בזה שביישו - אין גובין
בושת זה מן המבייש" - הרמב"ם פוסק שהמבייש פטור מתשלום אם הישן מת
מבלי שהרגיש בדבר, לא מפני שהמעשה מותר, אלא מפני שהשאלה נותרה בספק ("ולא
איפשיטא"), ובהלכות ממונות הכלל הוא שספק ממון הקל מן המזיק – "המוציא
מחברו עליו הראיה".
מתוך
הדיון של הגמרא עולה ההבחנה הבאה: כל המחלוקת בין רב זביד לרב פפא עוסקת בשאלת
תשלומי הממון - האם ומתי קיימת חובת פיצוי על הבושה. הגמרא אינה דנה כאן בשאלת
האיסור עצמו: האם מותר לכתחילה לבזות אדם אחר?
תחשבו
על התרחיש הבא: אדם ניגש לחברו, מטיח בו דברים קשים ומבייש אותו ברבים, ולאחר מכן
שולף את ארנקו ואומר בחיוך: "אין בעיה, אני יודע שביזיתי אותך. כמה מגיע לך
לפי ההלכה? אשלם כל שקל." האם נכונות לשלם את הפיצוי הכספי מעניקה
"רישיון" לבזות? התשובה, כמובן, היא שלילית מוחלטת. אף על פי שהדיון
בגמרא ממוקד בצד הממוני, ניתוח האפשרויות שהועלו בה מעניק לנו הצצה מעמיקה אל טבעו
של איסור הלבנת הפנים.
מה,
אם כן, שורש האיסור? מתוך סוגייתנו עולים שני צדדים:
·
הפגיעה הנפשית: הנזק והכאב הנגרמים
לרגשותיו של האדם (או לרגשות בני משפחתו).
·
הפגיעה העקרונית: עצם הזלזול והכרסום בצלם
האלוהים שבסובב אותנו.
עד
כה דיברנו על הפגיעה בכבוד האחר אבל מה בדבר האדם עצמו? האם מותר לאדם לבזות את
עצמו? אנו רואים עד כמה גדול כבוד הבריות עד שנאמר למשל: "גדול כבוד
הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה[4]". ופוסק בשו"ע הרב[5]: "שאין לאדם רשות על
גופו כלל להכותו ולא לביישו". גם אם אין האדם עצמו מתבייש, אך הוא
מתנהג בצורה שמבזה אותו, אין לו רשות להתנהג כך, כיוון שפוגע בצלם א-לוקים שבו.
על
מנת להדגיש מדוע כבוד האדם כל כך חשוב ופגיעה בו היא כפגיעה בצלם א-לוקים נביא את
דברי המהר"ל מפראג בהקשר למצוות הכנסת אורחים[6]: "ואין דבר זה כהכנסת
אורחים, שהוא מכבד האדם כאשר באו אליו פנים חדשות, וחביב עליו האדם כאשר נראה
אליו, והוא מתחבר לגמרי אל צלם אלקים הזה, והוא יותר מהקבלת פני השכינה כי אין
חיבור אל השכינה" – כל אדם בעולם הוא גילוי ייחודי וחד-פעמי של הרצון האלוהי.
אין שני בני אדם זהים, וממילא כל אדם מביא איתו לעולם פן נוסף של השכינה שרק הוא מסוגל
לחשוף. כשאנחנו מארחים אדם, מכבדים אותו ומסבירים לו פנים, אנחנו לא רק עושים חסד חברתי,
אנחנו מתחברים להתגלות האלוהית שבו. בעוד שאל האלוקים עצמו אין לנו יכולת להתחבר באופן
ישיר ("כי לא יראני האדם וחי"), הרי דרך הכבוד שאנו רוכשים לזולתנו - שנברא
בצלמו - אנו נוגעים בנשגב מכל, משיגים משהו מהשראת השכינה ולכן "אמר רב
יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה"[7]. מכאן נובעת חובת הכבוד העמוקה:
לפגוע באדם, לבזות אותו או לזלזל בעצמנו - פירושו לפגוע באותו צלם אלוהי, ולטשטש את
הגילוי הייחודי שקיים בכל אחד מאיתנו.
אך כאן אנו נתקלים בסתירה, אם כבוד האדם הוא ביטוי לצלם אלוהים, ואין לאדם רשות לפגוע בו - כיצד נסביר את קביעתה המפורשת של הגמרא במסכת בבא קמא[8]: "רשאי אדם לבייש את עצמו"?
מסביר
המהרי"ל[9]:
"מסיק תלמודא, אלא תנאי היא, חד תנא סבר אין אדם רשאי, וחד סבר רשאי.
ופירש התוס' (ד"ה אלא) הא דקאמר אלא תנאי, היינו שחוזר מן שנויא קמא, שחילק
בין חבלה לבושת. אלא מתניתא שקאמר בשם ר' עקיבא שאסור לחבול. וברייתא שאמרה בשם
רבי עקיבא שמותר לחבול בעצמו, פליגי...ולי נראה, דהלכה כמתניתין, שאסור לחבול
ולבייש בעצמו. דמתניתין עיקר לגבי ברייתא. וכן הרי"ף והרא"ש לא הביאו רק
המשנה." – מהלך הדברים, אם כן, הוא כך:
שלב
א' בגמרא: בתחילה
ניסתה הגמרא לחלק בין חבלה פיזית בגוף (שאסורה) לבין בושת (שמותרת).
שלב
ב' (מסקנת הגמרא):
הגמרא חוזרת בה מהחלוקה זו וקובעת כי מדובר במחלוקת תנאים עקרונית: תנא אחד (המשנה)
סובר שאין הבדל - אסור לאדם לחבול בעצמו ואסור לו לבייש את עצמו; ואילו תנא אחר (ברייתא)
סובר שמותר.
למסקנה,
הלכה כמשנה שהרי היא העיקר, שאסור לאדם לחבול בגופו, ושאסור לו לבזות ולבייש את
עצמו.
האם
מותר לאדם להכנס למצב בו אחרים יביישו אותו[10]?
מצד
אחד הוא לא מבייש את עצמו באופן אקטיבי, אבל מצד שני הוא מבייש את עצמו בפני רבים.
יש
מצבים בהם מותר לאדם לבייש את עצמו, למשל לצורך פיקוח נפש. ואכן, כך עשה דוד המלך[11]: " יא וַיָּקָם
דָּוִד, וַיִּבְרַח בַּיּוֹם-הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל; וַיָּבֹא, אֶל-אָכִישׁ
מֶלֶךְ גַּת. יב וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי
אָכִישׁ, אֵלָיו, הֲלוֹא-זֶה דָוִד, מֶלֶךְ הָאָרֶץ; הֲלוֹא לָזֶה, יַעֲנוּ
בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר, הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָו. יג וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,
בִּלְבָבוֹ; וַיִּרָא מְאֹד, מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ-גַּת. יד וַיְשַׁנּוֹ אֶת-טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם,
וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם; וַיְתָו עַל-דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר, וַיּוֹרֶד רִירוֹ
אֶל-זְקָנוֹ. {ס}
טו
וַיֹּאמֶר אָכִישׁ, אֶל-עֲבָדָיו: הִנֵּה
תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ, לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי. טז חֲסַר מְשֻׁגָּעִים, אָנִי, כִּי-הֲבֵאתֶם
אֶת-זֶה, לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי; הֲזֶה, יָבוֹא אֶל-בֵּיתִי."
כלומר
דוד ביזה את עצמו על מנת להינצל מידיו של אכיש מלך גת.
מצב
נוסף בו מותר לאדם לבייש את עצמו הוא לצורך תיקון המידות ותשובה, כמו שכותב
הרמב"ם בהלכות דעות[12]: "וכיצד היא רפואתם...ואם
היה גבה לב ינהיג עצמו בבזיון הרבה וישב למטה מן הכל וילבש בלויי סחבות המבזות את
לובשיהם וכיוצא בדברים אלו עד שיעקור גובה הלב ממנו ויחזור לדרך האמצעית שהוא דרך
הטובה".
מצב
נוסף הוא כאשר ההלכה עצמה דורשת מהאדם להתבייש בעקבות חטא שעשה, למשל: מי שעבד
עבודה זרה צריך להקריב שעירת עיזים. כאשר מביאים קורבן מיוחד זה, ברור לכל מה היה
חטאו של אותו אדם. הביוש שנוצר חשוב לצורך תהליך התשובה אותו הוא עובר. עם זאת, ביחס
למצב זה עולה השאלה - האם צריך האדם לפרסם את חטאו? עונה על כך בשו"ת פנים
מאירות[13] שאין לאדם לפרסם את חטאו, רק
בהקשר לעבודה זרה האדם נדרש לפרסם את חטאו, אך אין הדבר כן ביחס לשאר החטאים.
היתר
רביעי הוא, שמותר לאדם לבייש את עצמו על מנת להציל אחרים מבושה. וכן עשו שמואל
הקטן ורבי מאיר.
האם
מותר לאדם לבזות את עצמו לצורך ממון?
המהרי"ל
הנ"ל אותו למדנו אוסר לאדם להתבזות אף לצורך ממון. עם זאת, כותב שו"ע
הרב בקונטרס אחרון שלו[14]: "אבל מה שכתב שם
דאפילו לצורך ממון אסור לביישו, צריך עיון גדול, מדאמר רב לרב כהנא פשוט נבלה וכו'"
– שואל שו"ע הרב: מדוע אוסר המהרי"ל לאדם לבייש את עצמו אפילו לצורך
ממון? והרי למדנו במקום אחר שעדיף לאדם לעבוד עבודה בזויה מאשר שיזדקק לבריות. עם
זאת, על כך עונה הרב ורהפטינג שניתן לענות שאדם עני ממילא נמצא במצב של בזיון ולכן
עדיף שיעבוד בעבודה בזויה מאשר שיתבזה באופן שיוצר אצלו תלות בבריות. עם זאת, ניתן
לענות על תשובתו: המימרא המלאה בגמרא[15] אומרת "פשוט נבילתא
בשוקא ושקיל אגרא, ולא תימא כהנא אנא, וגברא רבא אנא, וסניא בי מלתא" –
כלומר, עדיף לאדם לעבוד בעבודה בזויה ולהרוויח ממנה ולא יאמר 'אני אדם גדול ומאוס
עלי הדבר' (כלומר אינו לפי כבודי) – הגמרא עוסקת באדם מכובד, לא בעני המחזר על
הפתחים. ולמרות הבזיון שיש בזה, האמירה היא שעדיף שיעבוד.
ראיה
נוספת לכך שלצורך ממון ופרנסה מותר לאדם למחול על כבודו, מביא הרב ורהפטינג מתוך דברי
שולחן ערוך הרב (הלכות נזקי גוף ונפש). שם נפסק כי ככלל, אסור לאדם להכות את משרתו
- אפילו אם המשרת אינו מציית לו. אך לכלל זה יש חריג מפורש: "ואם התנה עמו
מתחילה כששכרו, שיהיה רשאי להכותו כשלא ישמע בקולו, מועלת נתינת רשותו, הואיל והיא
לטובתו, כדי שישכרוהו." מכאן עולה יסוד מחודש: כאשר המחילה משרתת צורך
כלכלי ממשי ("כדי שישכרוהו"), יש לה תוקף הלכתי. אם כן, אם התורה מתירה
לאדם למחול על צער גופו לצורך קבלת מקום עבודה ופרנסה – קל וחומר שמותר לו למחול
על בושת וכבוד לשם אותו צורך ממוני.
מתי,
אם כן, אסור לאדם לבזות את עצמו?
אם
כפי שראינו, ההלכה מתירה התבזות רק לצורך פרנסה ממשית או תיקון מוסרי – עולה השאלה
מה הדין כאשר התמורה אינה פרנסה בסיסית, אלא רצון לזכות בתהילה, בפרסום או בפרס כספי
נחשק?
הרב
ד"ר איתמר ורהפטינג מבהיר כי במקרים אלה הדבר אסור לחלוטין. קיים הבדל מהותי בין
אדם המוחל על כבודו כדי לא ליפול מתחת לנורמה הקיומית (כדי להתפרנס או למנוע עוני),
לבין אדם המבזה את עצמו כדי לעלות מעל הנורמה ולזכות בפרסום או מעמד. רדיפה אחר תהילה
דרך השפלה עצמית היא בחינת "תרתי דסתרי" - ניסיון להגיע לכבוד דרך ביזוי
הצלם האלוהי.
חמורה
מכך היא העובדה שברוב התחרויות ותוכניות הריאליטי רק אדם אחד מנצח, בעוד שאר המשתתפים
נשארים עם הביזוי וההשפלה בפני רבים - ללא כל תמורה. הסכמתם להתבזות התבססה על תקוות
שווא לנצח, וכשתקווה זו נכספת, מתברר למפרע שהם פגעו בכבודם ובצלם האלוהים שבהם לחינם.
לסיכום,
מהסוגיות שלמדנו עולה תמונה מורכבת אך ברורה: כבוד האדם אינו הפקר. כבודו של
האדם אינו נכס פרטי שניתן למכור או למחול עליו בקלות ראש, אלא ביטוי עמוק לצלם האלוהים
שבו. לפיכך, ככלל נפסק להלכה שאסור לאדם לחבול בגופו ואסור לו לבזות ולבייש את עצמו.
ראינו
כי התורה וההלכה התירו לאדם למחול על כבודו או לבזות את עצמו רק במצבים חריגים ומוגדרים
מאוד:
·
לצורך פיקוח נפש והצלת חיים (כפי שנהג דוד
המלך אצל אכיש).
·
לצורך תשובה, כפרה ותיקון המידות (כדברי הרמב"ם
בהלכות דעות ובחטא עבודה זרה).
·
למניעת בושת מאחרים (כמעשיהם של שמואל הקטן
ורבי מאיר).
·
לצורך פרנסה וממון – וגם זאת, אך ורק כאשר
מדובר בעבודה ממשית או בצורך קיומי שמונע תלות בבריות.
[1] המאמר בנוי על בסיס מאמרו של יוסף מרקוס "האם רשאי אדם לבזות את
עצמו", תחומין כ"ו
[2] חידושי הרשב"א שם
[3] הלכות חובל ומזיק פרק ג' הלכה ג'
[4] ברכות י"ט עמוד ב'
[5] הלכות נזקי גוף ונפש אות ד'
[6] חידושי אגדות על מסכת שבת דף קכ"ז עמוד א'
[7] מסכת שבת שם
[8] דף צ"א עמוד ב'
[9] ים של שלמה בבא קמא סימן נ"ט
[10] מתבסס על מאמרו של הרב ד"ר איתמר ורהפטינג, תחומין כ"ו,
"השתתפות בתוכנית טלוויזיה אתגרית"
[11] שמואל א' פרק כ"א פס' י"א-ט"ז
[12] פרק ב' הלכה ב'
[13] חלק ב' סימן קע"ב
[14] הלכות נזקי גוף ונפש הערה ב'
[15] פסחים דף קי"ג עמוד א'
תגובות
הוסף רשומת תגובה