האם תפילה על חזרה בתשובה מועילה?

 בס"ד

מדי יום, כשאנו עומדים בתפילת עמידה ומגיעים לברכת "השיבנו", פינו מפיק את המילים המוכרות: "השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו לעבודתך, והחזירנו בתשובה שלמה לפניך". על פניו, מדובר בבקשה טבעית ואלמנטרית עבור כל אדם המבקש להתקרב לבוראו. אולם, למתבונן המעמיק, תפילה זו מעוררת תמיהה יסודית ואף פרדוקסלית: כיצד אנו יכולים לבקש מהקדוש ברוך הוא שיחזיר אותנו בתשובה? הרי אחד מיסודות האמונה והיהדות הוא הכלל הברור שניסח רבי חנינא במסכת ברכות: "הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים".

אם הבחירה החופשית מסורה כולה בידיו של האדם, והיא האזור היחיד ביקום שבו הקדוש ברוך הוא אינו מתערב כדי לאפשר מנגנון של שכר ועונש - איזה מובן יש לתפילה שבה אנו מבקשים מצידו של האלוהים שישנה את רצוננו, יקרב אותנו לעבודתו ויחזיר אותנו בתשובה? האם איננו מבקשים כאן, למעשה, הפקעה של הבחירה החופשית שלנו עצמנו?

הסיפור של רבי מאיר וברוריה: כשמתפללים על אחרים

אם השאלה לגבי תפילת האדם על עצמו עודנה מורכבת, הרי שהיא הופכת לקשה ומתמיהה פי כמה וכמה כאשר מדובר בתפילה של אדם על חברו או על רשעים אחרים שיחזרו בתשובה.

הגמרא במסכת ברכות (דף י' עמוד א') מביאה סיפור מפורסם: בשכונתו של רבי מאיר היו בריונים שהיו מצערים אותו מאוד, עד שרצה רבי מאיר לבקש עליהם רחמים שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו: מה דעתך? האם משום שכתוב "יתמו חטאים"? והרי לא כתוב "חוטאים", אלא "חטאים"! ועוד, שפל לסופו של הפסוק: "ורשעים עוד אינם". וכי מכיוון שיתמו חטאים ממילא רשעים עוד אינם? אלא, התפלל עליהם שיחזרו בתשובה - ואז "ורשעים עוד אינם", שכן החטאים יתמו והאנשים עצמם כבר לא יהיו רשעים. ביקש רבי מאיר עליהם רחמים - והם חזרו בתשובה.

מסיפור זה אנו למדים באופן מפורש: תפילה של אדם על אחרים שיחזרו בתשובה - עובדת ופועלת. אך הדבר מעורר תימהון עצום.

לגבי אדם המתפלל על עצמו, היינו יכולים להשתמש במימרא הידועה "הבא לטהר - מסייעין אותו". כאשר אדם עומד בתפילה ומבקש "השיבנו", הוא מראה בעצם תפילתו רצון להתקרב. הוא זה שפותח את הפיות והלב, והסיוע מן השמים מגיע כמענה לרצונו הפנימי. אך בסיפור של רבי מאיר, הבריונים כלל לא באו ליטהר! הם המשיכו לצער אותו, לא הראו שום הרהור תשובה, וחסרי כל רצון להתקרב היו. כיצד, אם כן, הועילה תפילתו של רבי מאיר? האם ניתן לשנות את בחירתו החופשית של אדם אחר מן השמים, מבלי שהוא עצמו דרש זאת?

תשובת הרמב"ם: תפילה נגד "עיוורון רוחני"

כדי להתחיל להתיר את הפקעת הזו, פונה הרב אליעזר ולדנברג (בשו"ת ציץ אליעזר, חלק ט' סימן י"ט) לדברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ו'). הרמב"ם עוסק שם בסוגיה סבוכה אחרת: מניעת התשובה כעונש.

הרמב"ם כותב: "ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים, עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו - שמונעין ממנו התשובה, ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שעשה... נמצאת אומר שלא גזר האל על פרעה להרע לישראל, ולא על סיחון לחטוא בארצו... אלא כולן חטאו מעצמן, וכולן נתחייבו למנוע מהן התשובה".

ישנם מצבים שבהם האדם חוטא שוב ושוב מבחירה חופשית, עד שמגיעה נקודה שבה עונשו מן השמים הוא אבדן היכולת לראות את האמת - סתימת שערי התשובה. החטא עצמו יוצר מסך עבה, עיוורון רוחני וטמטום הלב, עד שהאדם מאבד את הרגישות ואת היכולת לבחור בטוב.

על גבי יסוד זה, מסביר הרמב"ם (בהלכה ד') את פשר תפילותיהם של הצדיקים ודוד המלך: "וכעניין זה שואלין הצדיקים והנביאים בתפילתם מאת ה' לעזרם על האמת, כמו שאמר דוד 'הורני ה' דרכך' - כלומר: אל ימנעוני חטאי דרך האמת, וממנה אדע דרכך ויחוד שמך. וכן זה שאמר 'ורוח נדיבה תסמכני' - כלומר: תניח רוחי לעשות חפצך ואל יגרמו לי חטאי למונעני מתשובה, אלא תהיה הרשות בידי עד שאחזור ואבין ואדע דרך האמת".

לפי הרמב"ם והציץ אליעזר, כשאדם מתפלל "השיבנו", הוא אינו מבקש מהקב"ה להכריח אותו להיות טוב. הוא מבקש שהחטאים שכבר חטא לא ישחיתו את ראייתו, לא יסתמו את לבו ולא ימנעו ממנו את עצם הרשות והיכולת לראות את האמת ולבחור בה. התפילה היא בקשה להסרת המחיצות והמסכים, כדי שהבחירה החופשית האמיתית תישאר בידיו.

אלא שתשובה זו מעלה מיד את השאלה המקורית במלוא עוזה: הסבר זה מצוין ביחס לאדם או צדיק המודע לחטאיו ומבקש שלא להסתמא מדרך האמת. אך מה לגבי רשעים שאינם מעוניינים בכלל באמת הזו? את הרשע שפועל להרע אינה מעניינת דרך ה'; כיצד תועיל תפילה עליו, אם עצם הרצון לראות את האמת אינו קיים אצלו?

הדרמה באיזמיר: האם מותר להתפלל על אדם שהשתמד?

השאלה הזו אינה תיאורטית בלבד. היא הגיעה לפתחו של רבי יונה לאנדסופר, מחכמי פראג במאה ה-18, בספרו שו"ת מעיל צדקה (סימן ז'). הוא נשאל שאלה דרמטית וכאובה שהתרחשה בעיר איזמיר:

יהודי אחד המיר את דתו ולקח עמו את בנו הקטן. חכמי העיר נסתפקו האם מותר לבני הקהילה להתפלל על אותו אדם שהשתמד, שהקדוש ברוך הוא יתן בליבו לשוב בתשובה שלמה - וזאת כאשר לא נודע כלל אם אותו מומר פתח פתח או הרהר אי פעם הרהור תשובה במוחו.

בעל ה"מעיל צדקה" מנתח את שני צדדי הספק, ומעלה שתי טענות כבדות משקל מדוע לכאורה אסור להתפלל תפילה כזו:

1. תפילת שווא: מכיוון שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, והבחירה היא בידי האדם בלבד, לבקש מה' שישנה את לב האדם זוהי תפילת שווא שאין בה תוקף.

2. התערבות בכבשי דרחמנא (נסתרות ה'): מכיוון שלמתפלל אין תועלת אישית ישירה מכך, אלא רק כבוד שמים, לכאורה עלינו לומר: אם הגון לפני ה' להשיבו - ישיבנו, ואם לאו - לא. למה לנו להתערב בחשבונות שמיים?

בתשובתו המפורטת (כפי שמסכם אותה ה"ציץ אליעזר"), קובע ה"מעיל צדקה" שש שורות מוגדרות וספציפיות מאד שבהן כן מועילה תפילה על אחרים:

• כשמגיע למתפלל צער מהנהגתם: כאשר הרשעים גורמים צער ישיר למתפלל, התפילה מועילה - מפני שבעצם היא תפילה של האדם על הצער של עצמו.

• כשהם בורים ועמי ארצות: כשהחוטאים עושים את מעשיהם מתוך חוסר ידיעה וסכלות. על אלו הדין נותן להתפלל כמו שמתפללים על כל חולה שסובל ממחלה.

• תפילת אב על בנו: מכיוון ש"ברא מזכא אבא" (הבן מזכה את האב) ואין צער גדול מזה לאב, תפילתו נשמעת.

• תפילה על קטנים: הציבור נחשב כ"אביהם של יתומים", ולכן מותר להתפלל על קטינים שנלקחו או הוטעו.

• כשיש להם כבר הרהור תשובה בלבם: אם החוטא כבר פתח כחודו של מחט, התפילה מועילה לסייע לו להשלים את התשובה.

• כשהם אנוסים ברשעתם: אנשים שגדלו בסביבה מקולקלת ומתנהגים כך מתוך הליכה בתר מעשה אבותיהם, והם נחשבים כתינוקות שנשבו.

אולם, המסקנה הנוקבת והחד-משמעית של בעל ה"מעיל צדקה" היא זו: על רשע מבחירה - אדם שיודע את רבו ומתכוון למרוד בו, ואין בו שום הרהור תשובה - אין ולא מועיל להתפלל. תפילה עליו היא תפילת שווא.

לפי גישה זו, סיפורו של רבי מאיר מוסבר בכך שהבריונים היו עמי ארצות, או שגרמו לרבי מאיר צער ישיר. אך הנחת היסוד נותרה בעינה: אדם שבחר ברשע מרצונו החופשי והמלא - לא ניתן להתפלל שבורא עולם ישנה את בחירתו.

המפנה של הרב קוק: אין רשע מוחלט בעולם

אלא שהקביעה הזו, לפיה אין להתפלל על "רשע מבחירה", איננה סוף פסוק. מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, בספרו עין אי"ה (ברכות א', סימן קכ"ג), מציג תפיסה מהפכנית, עמוקה ומלאת חמלה, המשנה לחלוטין את הפרספקטיבה שלנו על נפש האדם.

הרב קוק פותח ומנסח את הקושי שעמד בפני רבי מאיר:"דבר פשוט הוא שהאדם הוא בעל בחירה חופשית ואין מכריח על צדקו ורשעו... על כן חשב רבי מאיר, כיון שאלה הבריונים היו נשחתים בתכלית ואינם פונים כלל אל חפץ הישרת דרכם, איך תועיל תפילה לשנות את בחירתם, מה שהוא חוק כללי קבוע שלא יכריח השם יתברך בחירת האדם...?"

אולם, מסביר הרב קוק, ברוריה חידשה לרבי מאיר נקודת מבט עמוקה בהרבה: "אמנם ברוריה השכילה, כי אין לך רשע בעולם שלא היה בוחר יותר ללכת בדרך טוב מדרך רע, אלא שיצרו אונסו ומטעהו, על כן הוא אומלל והולך בדרכי רשע. אבל אין לך אדם שיהיה נשחת לגמרי, שלא יועיל לו חינוך הגון ותוכחת חכמה ברב או במעט. על כן אין להתייאש מלבקש רחמים שישובו לשמור אורחות צדק גם הפושעים היותר גדולים. והיא ההשקפה החודרת על רוממות ערך נפש האדם שעשאה אלוהים ישרה וטובה, ואי אפשר שהאדם ישנה צורתה וטבעה הטוב. על כן יתכן לבקש רחמים על אומללים כאלה, כעל כל החולים שאינם יכולים לעזור לעצמם עם כל חפצם להעזר".

בראייתו של הרב קוק, המושג "רשע מבחירה" במשמעותו הטהורה - כלומר אדם שלבו ומהותו רוצים ברע לשם הרע - אינו קיים במציאות. כל אדם, בבראשיתו ובשורשו, רוצה להיות טוב. אלא מאי? היצר הרע, התאוות, ההרגלים הרעים והסביבה מעוורים את עיניו, יצרו אונס אותו ומטעה אותו.

לפיכך, כשאנו מתפללים על רשע שיחזור בתשובה, איננו מבקשים מה' לנטול ממנו את הבחירה החופשית. להפך! אנו מבקשים מה' שיסיר ממנו את "המחלה", את הרעש והסמאות המונעים ממנו לראות את האמת. התפילה היא כמו בקשת רחמים על חולה שאינו יכול לרפא את עצמו: אנו מבקשים שהקב"ה ירפא את נפשו, כך שהטוב הטבעי והאמיתי הטמון בו יוכל לפרוץ החוצה ולבחור בטוב באופן מושכל.

מחלוקת הפילוסופים והיהדות: מהי מהות הנפש?

הרב קוק אינו מסתפק רק בהסבר המוסרי, אלא יורד לשורש המחלוקת הפילוסופית-תפיסתית לגבי הניתוח של נפש האדם. הוא מסביר שישנן שתי דרכים להתבונן על הנשמה:

• התפיסה הראשונה (תפיסת הפילוסופים): הנפש היא כלי ריק, לוח חלק (טאבולה ראסה). אין לה מעצמה נטייה מולדת לטוב או לרע. אם האדם בוחר במעשים טובים - הוא בונה נפש זכה; אם הוא בוחר ברשע - הנפש עצמה נשחתת ונהרסת לחלוטין. לפי תפיסה זו, אדם שהשחית את נפשו עד עפר כבר איבד כל אחיזה בטוב, ואין שום דרך להתפלל עליו, שהרי מהותו הפכה לרע.

• התפיסה השנייה (תפיסת היהדות והפנימיות): "אלוהי, נשמה שנתת בי - טהורה היא". הנשמה אינה לוח חלק, אלא עצם חי, נשגב ואלוהי. החטאים והמעשים הרעים אינם יכולים לשנות את מהותה של הנשמה; הם רק יכולים ללכלך אותה מבחוץ, כמו אבק המצטבר על גבי יהלום. הרצון העמוק והפנימי של הנשמה הוא תמיד לעלות במעלות הקודש והיושר.

על בסיס תפיסה זו מסביר הרב קוק את הפסוק בתהילים שחותם את הפרק: "ברכי נפשי את ה'". הנפש מברכת את ה' על כך שברא אותה מאור החכמה והיושר האלוהי, באופן כזה שאי אפשר להשחית אותה לגמרי! מכיוון שהנשמה לעולם נשארת טהורה, החטאים הם רק מקרה חיצוני לגוף. לפיכך, לעולם יש תקווה, ולעולם ראוי להתפלל "יתמו חטאים" - שהחטאים והיצר יתמו מן העולם, אך הנפשות שנבראו מאור עליון יחזרו לטהרתן ויחיו לעד.

נבוזראדן והוכחת כוחה של התשובה

עד כמה מגעת היכולת להתעורר בתשובה, ועד כמה אין שום אדם נשחת לגמרי? הדוגמה הקיצונית ביותר שמביאה הגמרא במסכת גיטין (דף נ"ז עמוד ב') היא סיפורו של נבוזראדן, רב הטבחים של נבוכדנצר הרשע.

נבוזראדן נשלח להחריב את ירושלים. הגמרא מספרת שהוא הרג בבקעה אחת מאתיים ואחת עשרה רבוא (מעל שני מיליון איש!), ובתוך ירושלים הרג תשעים וארבעה רבוא על אבן אחת, עד שדמם הלך ונגע בדמו של זכריה הנביא, שהומת שנים רבות קודם לכן והיה דמו רותח ותוסס ולא נח.

כשראה נבוזראדן את הדם הרותח, שאל את החכמים לפשרו. בתחילה ניסו להסתיר ממנו, אך כשהשתמש באיומים, הודו בפניו: "נביא היה בנו שהיה מוכיח אותנו בדברי שמיים, קמנו עליו והרגנוהו, וזה כמה שנים שאין דמו נח". נבוזראדן אמר: "אני אפייס אותו!". הביא את הסנהדרין הגדולה והקטנה והרגם על הדם - ולא נח. הביא בחורים ובתולות והרגם על הדם - ולא נח. הביא תינוקות של בית רבן והרגם - ולא נח. עד שזעק נבוזראדן ואמר: "זכריה, זכריה! טובים שבהם איבדתי, הנוח לך שאאביד את כולם?". מיד נח הדם.

באותה שעה נפל בנבוזראדן הרהור תשובה עמוק. הוא אמר לעצמו: ומה אם על נפש אחת שהרגו נענשו ישראל כך, אותו אדם (כלומר, הוא עצמו) שהרג נפשות רבות מספור - על אחת כמה וכמה! מיד ברח, שלח שטר צוואה לביתו, והתגייר והפך לגר צדק.

הגמרא אינה עוצרת שם, אלא מוסיפה ומלמדת שמידת התשובה והתיקון פועלת למרחקים, אפילו בדורות הבאים: "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק; מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים; מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים - ומאן אינון? שמעיה ואבטליון".

אפילו מצאצאיהם של גדולי הצוררים והרשעים בהיסטוריה, צמחו גדולי התנאים וחכמי ישראל. קדושת הנשמה הפנימית אינה נכחדת לעולם.

סיכום: הרפואה של הנפש

כשמסכמים את המסע העמוק שעברנו - ממהות הבחירה החופשית ועד סוד הנשמה - אנו מגלים הדרגתיות נפלאה בהבנת התפילה לתשובה:

1. ברמת האדם כלפי עצמו: התפילה "השיבנו" היא בקשה מהבורא שלא יאפשר לחטאי העבר שלנו לייצר עיוורון רוחני, אלא יותיר את עינינו פקוחות לראות את האמת ולבחור בה בחירה חופשית (כשיטת הרמב"ם והציץ אליעזר).

2. ברמת התפילה על חטאים קלים או אנוסים: התפילה מסייעת להם לפתוח פתח ולממש את הרהור התשובה הקים בקרבם (כשיטת המעיל צדקה).

3. ברמת העומק של תפילה על כל אדם (כשיטת הרב קוק): אין רשע בעולם שאין בו ניצוץ אלוהי ורצון פנימי לטוב. הרשע והחטא אינם אלא מחלה, סמאות ויצר הכופה את האדם ומטעה אותו. כשאנו מתפללים על החוטאים והרשעים, אנו מבקשים מהקב"ה שינהג עמם במידת הרחמים, ירפא אותם מהעיוורון הרוחני, ויאפשר לנשמתם הטהורה לשוב ולזרוח.

נסיים בבקשתו ובתפילתו של בעל המשנה הלכות (הרב מנשה קליין זצ"ל): "ויהי רצון שכולם ישובו בתשובה שלמה בקרוב, השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם".