כוחם האמיתי של סימני ראש השנה
בס"ד
כמעט בכל בית יהודי בליל ראש השנה יש רגע קצת מוזר: אנחנו יושבים סביב
השולחן, מחזיקים קרא, רוביא או תפוח בדבש, ואומרים 'יהי רצון'. ממבט מהצד, זה עלול
להיראות כמעט כמו טקס מאגי או סגולה תמוהה. יתרה מזאת - התורה אוסרת עלינו איסור
חמור לנחש ולייחס משמעות לאירועים אקראיים, אז איך ייתכן שדווקא ביום הדין הגדול
אנחנו כולנו עסוקים בסימנים? כדי להבין את המנהג, עלינו לצלול אל דברי חז"ל.
הגמרא במסכת כריתות[1] מביאה ברייתא בשם
רב אמי, שמציעה למי שרוצה לדעת מה יקרה איתו בשנה הקרובה לעשות שלושה סימנים: לדעת
אם יחיה - שידליק נר בבית בלי רוח בעשרת ימי תשובה, אם אורו ימשיך וידלק יידע
שיחיה, לדעת אם יצליח בעסק - שיגדל תרנגול ויראה אם הוא משמין, ולדעת אם יחזור בשלום
מהדרך - שיבדוק אם מופיע צל לבבואה של הבבואה שלו בבית אפל (לא ברור כל כך מהי
בבואה של בבואה).
אולם מיד אחר כך הגמרא דוחה את הפרקטיקה הזו ואומרת: "ולאו מילתא היא"
– אין לעשות כן! ממה חוששת הגמרא? "דילמא חלשא דעתיה ומתרע מזליה"
– שאם הסימן לא יעבוד, דעתו של האדם תחלש והדבר יפגע במזלו. חשוב להדגיש: הסימן הנגדי
לא באמת מלמד על עתיד רע, אך עצם החשש והיחלשות הדעת של האדם, הם אלו שעלולים להרע
את מזלו.
עם זאת, מסיק אביי ואומר: "השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל
איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא, כרתי, סילקא ותמרי" – ממה שלמדנו כאן
בגמרא שיש לסימן שעושים משמעות אמיתית, יהא רגיל האדם לאכול בראש השנה דלעת
ורוביא, כרישא, תרדים ותמרים כיוון שבכולם יש סימן טוב. כלומר, בניגוד לשלושת
הסימנים הראשונים בהם התוצאה יכולה להורות על משהו טוב או לא להורות על כלום, כאן
הסימנים תמיד מורים על גורל טוב שיקרה לאדם במהלך השנה ולכן אין בעיה לעשות אותם.
על הגמרא הזו עולות שתי שאלות:
1) יוצא ממנה שכשעושים סימן כלשהו, יש לו משמעות אמיתית, כלומר הוא פועל
במציאות. אבל איך זה יכול להיות? האם לכל סימן יש משמעות? אם אבעט בכדורגל אז הקב"ה
יבעט את אויבי מפני?! מה הרעיון?
2) השאלה שהעלינו בתחילה: הרי יש איסור מפורש מן התורה לנחש. כלומר, אסור לאדם
לייחס משמעות לאירועים אקראיים בטבע או בסביבה, ולהסיק מסקנות מהם לגבי העתיד או
לגבי הצלחה במעשה מסוים. וכותב בספר החינוך[2]: "וכגון מה שיאמרו
המוני העמים הסכלים כיון ששב מדרכו שהיה הולך, או צבי הפסיקו או עורב צועק עובר על
ראשו, או כיון שראה דבר פלוני בתחלת היום לא ירויח היום, או שום מקרה רע יבואהו".
ומסביר שם, ששורשי המצווה הם: "לפי שענינים אלה הם דברי שגעון וסכלות
גמורה, ולעם קדוש אמתי אשר בחר הא-ל לא יאות להם שישעו בדברי שקר. ועוד שהם סבה
להדיח האדם מאמונת השם יתברך ומתורתו הקדושה ולבוא מתוכם לכפירה גמורה שיחשב כל
טובתו ורעתו וכל אשר יקרהו שהוא דבר מקרי, לא בהשגחה מאת בוראו" – כלומר מה
שעומד בבסיס המצווה הזו היא שלייחס משמעות מסויימת, קונקרטית, למעשים אקראיים זה
מעשה טפשי. מה גם שזה גורם להתרחקות מהאמונה, שהרי הכל מתרחש בעקבות השגחת הקב"ה
ולא בגלל שחתול שחור עקף אותי מצד שמאל.
לפי זה, כיצד ניתן בכלל לחשוב על
עשייה של כל אחת מהפעולות הנ"ל, כולל הסימנים של ראש השנה. הרי מה אנחנו עושים:
אנו אוכלים תפוח בדבש כדי שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה.
מפתיע לראות שהמנהג כל כך מוטבע, עד כדי כך שהאור זרוע[3] למשל, לא רואה בשאלה ששאלנו
שאלה בכלל: "בתשובות הגאונים שחקקתם (שהבאתם), שאנו נוחשין נחישות,
שאנו רגילין ליקח ראשי כבשים בראש השנה ואוכלים דבש וכל מיני מתיקה...וזה הניחוש
טוב הוא ורובו מיסוד המקרא והגדות". זה באמת סוג של ניחוש, הוא כותב, אבל
כיוון שהוא מיוסד על דברי המקרא והגדות, אין בעיה לקיים אותו. התשובה הזו קצת מפתיעה
שהרי לא מצאנו בכתובים סוגי ניחושים כאלה, וגם אם היינו מוצאים, על בסיס מה הוחלט
להכשיר דווקא ניחושים אלה? אבל האור זרוע אינו היחיד בדבר זה, גם בעל שיבולי הלקט[4] כותב את אותו הדבר! וכן גם
כותב המרדכי[5].
כותב השל"ה[6]: "שאין שום רמז באכילת
הפרי, רק הפרי היא סימן שיזכור האדם ויתעורר בתשובה ויתפלל על הדבר הזה, רצוני
לומר כשמשים רוביא על שלחנו ואכלו, אז הוא לו למזכיר שיתפלל על שירבו זכיותינו.
וכשרואה כרתי, אז הוא למזכיר ורמז שיתפלל על הכרתת שונאינו. נמצא העיקר הוא
ההתעוררות והתפילה, ולאחר שהתפלל ואוכל דבר זה אז הוא רושם שתתקיים תפלתו:"
- כלומר, כל הסימנים שעושים בראש השנה, הם סימנים בלבד. אין להם משמעות עצמית ומטרתם
היחידה היא לעורר את האדם בתפילה להקב"ה. התפוח, הכרתי ושאר הסימנים יוצרים את
החוויה שגורמת לו להתעורר ולפנות להקב"ה בתפילה לשנה טובה.
השל"ה מביא כחיזוק את רבי משה קורדוברו בספרו "פרדס
רימונים"[7]:
"כאשר ירצה לפעול פעולה ויצטרך אל המשכת הדין, אז יתלבש האדם ההוא בבגדים
אדומים ויצייר צורת ההוויה באודם, וכן לכל הפעולות וההמשכות. וכאשר יצטרך חסד
ורחמים, יתעטף לבנים..." – כשאדם רוצה לבצע פעולה מסויימת הוא צריך
איזשהו שאר רוח, איזו פעולה או מעשה שיעזרו לו להתעורר לכיוון בו רוצה ללכת.
אבל אם השל"ה עוקר את המשמעות העצמית של הפעולה, הרי שהרמב"ן[8], ובעקבותיו המהר"ל מפראג[9] הולכים בכיוון הפוך ומעניקים
לה משמעות: "אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק
ויעקב, והוא ענין גדול הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט): כל מה שאירע
לאבות סימן לבנים... ודע כי כל גזירת עירין (מלאכים),
כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים" - יש
כלל לגבי גזירת עירין, גזירה שמגיעה משמים: כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון
- כלומר, מספיק שהיא תעבור משלב הפוטנציאל, המחשבה אל שלב היישום כבר במעשה סימלי
קטן תהיה הגזרה מתקיימת.
הרמב"ן מחדש כי למעשים אקראיים אכן אין שום משמעות, ועשייתם אף גובלת באיסור
"ניחוש". אולם, כאשר מעשה פיזי נועד להוציא לפועל גזירה אלוקית - הוא מעניק
לה תוקף ומקבע אותה במציאות. כל עוד גזירת שמיים נותרת ברמת המחשבה והפוטנציאל, היא
עדיין ניתנת לשינוי, אך ברגע שנעשה עבורה אפילו מעשה סמלי קטן - היא יוצאת אל הפועל
ואינה חוזרת אחור. וזו משמעות הכלל: "מעשה אבות סימן לבנים".
כשאברהם אבינו נוסע בארץ, בונה מזבחות או יורד למצרים, הוא לא חווה אירועים פרטיים
גרידא, אלא מבצע "פועל דמיון" - מעשה פיזי שמבטיח ומקבע בעולם את ההיסטוריה
העתידית של עם ישראל. ובמילותיו של הרמב"ן: "ולפיכך
החזיק הקב"ה את אברהם בארץ, ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו"
יוצא שאם מטרת הסימנים בראש השנה היא לקבע בעולם את הגזירות הטובות שהקב"ה
גוזר עלינו, אנו יכולים גם להבין מדוע יש להימנע ממעשים שליליים במיוחד במהלך ראש
השנה כגון כעס וכד', כיוון שזה עלול לקבע את הגזירות הקשות בעולם.
אם כן, יש לנו תשובות לשתי השאלות שהצגנו בתחילת דברינו: האם יש באמת
משמעות לכל פעולה אקראית שאנחנו עושים? והאם אין חשש לאיסור ניחוש בסימני ראש השנה?
והתשובה היא שאין משמעות לפעולות אקראיות והן אינן מסייעות לכלום, אם כן, מה
עניין הסימנים? לפי השל"ה, מטרת הסימנים היא לעורר את האדם בתפילה להקב"ה.
ממילא, כל סימן שעושה האדם שנועד לעורר אותו לתפילה וכד', גם ללא שום קשר לראש
השנה, אינו בגדר של ניחוש. ולפי הרמב"ן, אם הסימן בא לעגן במציאות גזירה מאת
הקב"ה אינו ניחוש, אבל סימנים בעלמא כן.
אם כן, כשאנחנו ניגשים הערב לשולחן החג ואוכלים את התפוח, הרוביא והתמרים -
איננו עוסקים בקסמים ולא בסגולות פלא. אנחנו מחזיקים ביד תזכורת, קריאה ללב שלנו
להתעורר ולהתפלל. אנחנו יוצרים הכנה לשפע, כל סימן קטן הוא הצעד הראשון שמוריד את
ברכת השמיים אל תוך מציאות חיינו. הבה ניקח זאת גם ליחסים שבינינו: נעשה מעשה קטן
של שלום, של מחילה, של מאור פנים - ובכך נקבע ונחתום במציאות שנה של אהבה, ברכה
ושלום.
[1] דף ה'
עמוד ב' – ו' עמוד א'
[2] מצווה
רמ"ט (ובדפוס ונציה רנ"ג)
[3] חלק ב'
סימן רנ"ז, רבי יצחק בן משה מוינה חיי בשנת 1180-1250
[4] סימן
רפ"ג, רבי צדקיה בן אברהם הרופא, חי באזור 1220 – 1280 ברומא
[5] בתחילת
מסכת יומא, רבינו מרדכי בן הלל, חי בין השנים 1250 – 1298 באזור אשכנז, נרצח במהלך
פרעות רינדפלייש
[6] מסכת ראש
השנה, נר מצווה
[7] שער
הגוונים, פרק א'
[8] על בראשית
פרק יב פסוק ו
[9] באר
הגולה, באר שני
תגובות
הוסף רשומת תגובה