שני שבילים לתשובה, בין סורא לפומבדיתא
בס"ד
הגמרא במסכת חולין[1] מספרת לנו על אדם בשם רמי בר
תמרי[2]:
"בסורא לא אכלי
כחלי (עטיני הבהמה, כיוון שמעורב בהן חלב חששו מערבוב של בשר וחלב), בפומבדיתא
אכלי כחלי.
רמי בר תמרי, שהוא
רמי בר דיקולי מפומבדיתא, הזדמן לסורא בערב יום כיפור.
הוציאו הכל את כחלי
בהמותיהם וזרקו אותם, (שפסקו הלכה כרב שאוסר לאכול את הכחל).
הלך הוא, שפסק הלכה
כרב יהודה שהיה מורה ההלכה בפומבדיתא, ליקט אותם ואכלם.
הביאוהו לפני רב
חסדא,
אמר לו: למה עשית
זאת?
אמר לו: ממקומו של
רב יהודה אני, שאוכל כחל.
אמר לו: ואינך סובר
שמי שיוצא ממקום למקום נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם"?
אמר לו: חוץ לתחום
אכלתי אותם.
ובמה צלית אותו? אמר
לו: בחרצנים.
ושמא מיין נסך היו?
אמר לו: לאחר שנים עשר חדש היו (ואין להם כבר לחלוחית יין שיכולה להיות יין נסך).
ושמא של גזל היו?
אמר לו: ייאוש בעלים היה, שצמחו עליהם עשבים.
ראהו שלא היה מניח
תפילין, אמר לו: מה טעם אינך מניח תפילין?
אמר לו: חולה מעיים
אני, ואמר רב יהודה: חולה מעיים - פטור מן התפילין.
ראהו שלא הטיל חוטי
ציצית, אמר לו: מה טעם אין לך ציצית?
אמר לו: טלית שאולה
היא, ואמר רב יהודה: טלית שאולה, כל שלשים יום - פטורה מן הציצית.
בתוך כך הביאו את
אותו איש שלא היה מכבד את אביו ואמו, וכפתו אותו.
אמר להם: הניחוהו,
דתניא: כל מצוות עשה שמתן שכרה בצדה - אין בית דין של מטה מוזהרין עליה.
אמר לו: רואה אני
שאתה חריף מאוד!
אמר לו: אם היית
במקומו של רב יהודה, הייתי מראה לך חריפותי!"
כל הסיפור הזה לא
ברור ועולות עליו מספר שאלות:
א. על פניו נראה שרב
חסדא פוגש אדם חכם שמלא תירוצים כרימון. לא משנה מאיזה כיוון רב חסדא ישאל אותו,
תמיד יהיה לו מה לענות. בסוף הסיפור, לא רק שלא חושד בו כחכמולוג אלא עוד נראה שמתרשם
ממנו! מדוע? מדוע "מכשיר" אותו?
ב. מה פשר התשובה של
רמי בר תמרי: אם הייתי במקומו של רב יהודה הייתי מראה לך את חריפותי? הרי זו ממש
גאווה!
ג. מדוע רמי בר תמרי
לא נכנס וביקש אוכל מקהילת סורא?
ד. ומה הסיפור עם אותו
אדם שלא קיים מצוות כיבוד הורים? מה הקשר שלו לכאן?
כשחז"ל מספרים
סיפור הם לא סתם מפגישים בין שני אנשים. הם משתמשים בארכיטיפים, כלומר דמויות שכל
אחת מסמלת גישה הפוכה. מצד אחד יש לנו את רב חסדא, ראש ישיבת סורא ומצד שני יש את
רמי בר תמרי, תלמיד בישיבת פומבדיתא.
מצד אחד עומד רב חסדא,
המייצג את גישת סורא: גישה של ריכוזיות, פורמליות ומשמעת קהילתית. בסורא, ההכנה ליום
הדין עוברת דרך הגדרות והתרחקות מוחלטת מן הספק: כל בני הקהילה זורקים את הכחל כדי
שלא להסתכן, ובית הדין הוא שמפקח, חוקר ומטפל בחורגים מן השורה. זוהי "תשובה של
סורא" - תשובה של הכלל, הנשענת על נורמה חברתית, יצירת מוגנות והרחקה מן הכיעור.
היא חיונית לבניית סדר חברתי וקהילתי איתן.
מנגד עומד רמי בר תמרי,
תלמידו של רב יהודה מפומבדיתא. סימן ההיכר של ישיבת פומבדיתא הוא ה"חריפות":
העמקה למדנית המעניקה לאדם אוטונומיה, עצמאות ואחריות אישית. רמי בר תמרי אינו נכנס
לתחום העיר ואינו נבלע בתוך הקהילה, הוא נשאר אינדיווידואל שדרכו סלולה וברורה לו מפני
שחקר ולמד כל נושא עד תום. זו הסיבה שיש לו מענה הלכתי מנומק לכל תהייה של רב חסדא.
הוא אוכל את הכחל מפני שהוא יורד לעומק הדין, מכיר את הגבולות הדקים ומבין בדיוק מה
מותר ומה אסור. זוהי "תשובה של פומבדיתא" - תשובה של הפרט, הנובעת ממודעות
פנימית, העמקה ויושרה אישית. אדם כזה אינו נשען רק על המוסדות הקהילתיים, אלא בוחן
את חייו מתוך משנה מסודרת ואחריות אישית מלאה.
במפגש הזה בערב יום הכיפורים
נפגשות שתי תפיסות היסוד: מנגנון הלכתי-קהילתי מרוכז מול ביזור והעצמת האוטונומיה של
הפרט (אוטונומיה שעדיין נשענת על מסורת פסיקה, שהרי גם רמי בר תמרי פועל בתוך שיטת
רבו, רב יהודה).
רב חסדא שואל את רמי
בר תמרי שאלות על פשר מעשיו, אבל מדוע חוקר אותו כל כך? נראה שזה קשור מאוד לעניין
הכחל, עטין הפרה. הכחל הוא דבר שמסמל את השטח האפור, יש בו גם בשר וגם חלב ועדיין
יכול להיות כשר[3]:
"אמרה ליה ילתא (ילתא היא אישתו של רב נחמן) לרב נחמן מכדי
כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה (כל מה שאסרה לנו התורה, התירה לנו במקום אחר
משהו שדומה לו) אסר לן דמא (דם) שרא לן כבדא (כבד)...בעינן למיכל
בשרא בחלבא (אני רוצה לאכול בשר בחלב) אמר להו רב נחמן לטבחי זויקו לה כחלי
(צלו לה עטינים)".
אבל זהו שטח מסוכן,
אם לא מכשירים את הכחל נכון, עלולים לעבור על איסור מדאורייתא! וכאן נכנס רב חסדא
לתמונה: בתור מנהיג הקהילה, בתור הוראה לרבים, הוא לא יכול לקחת סיכון כזה ולכן על
כל בני הקהילה לזרוק את הכחל, לא "ללכת על הקצה". איך הציבור יכול להיות
מוכן ליום הדין? רק אם יתרחק מאזורי הסיכון.
אבל אז מגיע מולו רמי
בר תמרי ואוכל את הכחל, ללא חשש! רב חסדא רוצה לברר מהיכן הבטחון הגדול שלו בעצמו,
אדם שהולך בשטח האפור חייב להיות מאוד בטוח בעצמו ובעל משנה מסודרת! יותר מכך,
הדבר לא בא לידי ביטוי רק באכילת הכחל אלא בכל מעשיו. ולכן הוא חוקר אותו עד כמה
שידו מגעת.
ואז, נכנס לבית המדרש
אותו אדם שנתפס על כך שלא כיבד את הוריו, ואומר רמי בר תמרי: למה אתם דנים אותו
בכלל, אין בית הדין מוזהרים לטפל בכאלה מקרים! נכנסתם לאוטונומיה של האדם, זה בינו
לבין המקום! התשובה אינה מנגנון של ענישה חברתית, ישנם אזורים שלמים, דווקא אלו
העמוקים ביותר, כמו המשפחה, שבהם האדם עומד באופן בלתי אמצעי מול קונו. אמירה זו
היא מה שתופס את רב חסדא. ברגע שהיא באה הוא מבין מה מניע את רמי בר תמרי, ולכן
אומר לו: עכשיו אני מבין למה אתה מתנהג ככה, אתה חריף! אתה חד על הדברים! אתה מבין
מה אתה עושה! אתה לא מיקל על עצמך סתם, הכל נובע מתוך שיטה מסודרת.
יש לציין שאמירה זו
של רב חסדא לא מגיעה בחלל ריק כי אחד הדברים שמאפיינים אותו, כפי שרואים בתלמוד,
היא החריפות שלו. רב חסדא אמנם חי ולומד בסורא, שמה שמאפיין אותה הוא הבקיאות
המופלגת של חכמיה, אבל הוא עצמו חריף, ולא בכדי, הוא זה שמתווה את הדרך לחכמי
ואנשי סורא.
וכעת ניתן להבין את
תשובתו של רמי בר דיקולא: חכה שתראה כמה אני חריף במקום הטבעי שלי. פה, לא באמת
ניתן לראות את כל השיטה המסודרת לפיה אני חי. אני לא נמצא בבית, אין לי מה ללבוש,
אין לי מה לאכול ואני סובל מחולי מעיים (כפי שלומדים בגמרא ששינוי וסת תחילת חולי
מעיים[4], כלומר כאשר ההרגלי האכילה
משתנים עלול להתחיל חולי מעיים). אם הייתי במקום הטבעי שלי היה מצבי יותר טוב.
היית יכול לראות איך כל אורחות חיי מתחברים לשיטה אחת שלימה. זו החריפות, שיוך כל
הפרטים למשנה אחת.
המפגש ביניהם, מגיע
בערב יום הכיפורים כי הגמרא באה ללמד אותנו על שתי שיטות בעבודת ה' שכל אחת עומדת
במבחן היום הקדוש. האחת מדגישה את ההליכה הבטוחה, שיטה שמתאימה להנהגה ברמה
הציבורית. והשניה השייכת לאדם המעמיק שאינו
צריך לחשוש ממצבי קצה כיוון שיודע כיצד ללכת בהם.
החיים שלנו עצמם
מלאים במצבי קצה, כך נראה היום יום שלנו, אנו יכולים לקחת את אחת משתי השיטות הללו:
מצד אחד יש לנו את הבטחון של ההוראה הניתנת לציבור והולכת על בטוח, ומהעבר השני יש
את היכולת להעמיק וליצור שיטה שלימה, שגם היא מבוססת על מסורת הפסיקה הקודמת, אך
מאפשרת לאדם ההולך בה למצוא נתיב גם במצבים שאינם מוכרים לו ואף מעט מסוכנים.
בעשרת ימי תשובה אנחנו
עומדים בדיוק בתווך שבין סורא לפומבדיתא.
תהליך התשובה של כולנו
נע בין שתי התנועות הללו: מצד
אחד, אנחנו זקוקים ל'תשובה של סורא', לגדרות, לקהילה, לכללים הברורים שמגנים עלינו
מליפול בשטח האפור. זו תשובה שמבקשת סדר, יציבות והליכה בטוחה בתלם.
אבל נתבע מאיתנו לא לעצור
שם, אלא לעבור ל'תשובה של פומבדיתא' - תשובה של חריפות ומודעות פנימית. רמי בר תמרי
מזכיר לנו שהתשובה העמוקה ביותר אינה נובעת רק מפחד מהציבור או מציות לנורמה, אלא מיכולתו
של האדם להתבונן בכנות על אורחות חייו, להבין את מניעיו, ולקחת אחריות מלאה על מעשיו,
גם כשאין שם בית דין שפותח בחקירה.
המפגש בין רב חסדא לרמי
בר תמרי מלמד אותנו שעיקר בדק-הבית של יום הכיפורים אינו רק בשאלה 'האם עמדנו בכללים?',
אלא בשאלה 'האם פיתחנו שיטה מסודרת ועמוקה של עבודת ה' פנימית?'. שנזכה לבוא ליום הדין
מתוך חיבור עמוק, מודע ואמיתי לדרכנו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה