הנר שבערפל
בס"ד
הגמרא במסכת שבת[1] עוסקת בשאלה מהו הזמן של בין
השמשות, אותה נקודה שהערב מגיע ואין זה יום, אך גם זה אינו לילה. תוך כדי הדיון
היא מספרת על דו שיח בין רבא לשמש שלו: "אמר ליה רבא לשמעיה(לשמש שלו)
אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדשימשא אריש דיקלי אתלו שרגא ביום המעונן מאי
במתא חזי תרנגולא בדברא עורבי אי נמי אדאני" - אתם, אומר רבא, שלא יודעים
לחשב את הזמן המדוייק של בין השמשות, תשתמשו בסימן הבא: כאשר את החמה נמצאת בראשי
הדקלים הדליקו את נרות השבת (מזכיר את זמן תפילה נעילה). אבל מה עושים ביום מעונן,
כשהשמש אינה נראית? אם אתם בעיר, הביטו בתרנגול; ואם אתם בשדה, הביטו בעורב. כאשר
התרנגול או העורב עומדים על הקרקע, זהו סימן שהגיע הזמן להדליק את נרות השבת. אפשרות
נוספת למקרה שאתם בשדה: חפשו עשב שנקרא אדאני. מה שמיוחד בעשב הזה הוא שבמהלך היום
הוא פונה בתנועה סיבובית כלפי החמה ובערב הוא מתכופף כלפי מערב. אם אתם רואים אותו
מתכופף כך, סימן שהגיע הזמן להדליק נרות שבת.
רש"י מציין
שמדובר על צמח שנקרא מלוו"א - כלומר חלמית או בשמו המוכר יותר
"חוביזה". ד"ר משה רענן מסביר[2] שהפעולה של מעקב אחרי השמש
נקראה הליוטרופיזם וקיימת במספר צמחים (כמו החמניה).
כאשר לומדים גמרא זו
ברמת הפשט ניתן לשער שהתרנגול, העורב והחוביזה היו מצויים ולכן הם ניתנו כסימנים.
אך ניתן גם ללמוד מהגמרא הזו אמירה מוסרית מעניינת.
הסבר הרב קוק
הרב קוק[3] לומד מהגמרא רעיון הנוגע לאופן
שבו האדם יכול למצוא את דרכו כשהמציאות נעשית מבלבלת. לפעמים, גם דברים שנראים
ברורים מאליהם, כמו ההבחנה בין יום ללילה, מתכסים בערפל. כך גם בחיים המוסריים: לא
תמיד ברור לנו מה נכון לעשות, איזו דרך ראויה לבחור, או כיצד להבחין בין טוב לרע.
מה יכול לעזור לנו במצב כזה כשהשכל אינו מצליח להכריע?
ועונה שהאדם יכול
להיעזר בטבע הישר שבו - בנטייה הפנימית שלו אל היושר ואל הדרך הראויה. לא תמיד
האדם יודע להסביר באופן שכלי ומסודר מדוע דרך מסוימת נכונה, אבל לפעמים יש בו
תחושה מוסרית בסיסית שמכוונת אותו, גם כשהוא מתקשה לנמק אותה.
הרב קוק מוצא לכך רמז
בשני בעלי החיים שמזכירה הגמרא: התרנגול והעורב. התרנגול מייצג את הטבע הכשר,
החיובי, ואילו העורב מתואר בדברי חז"ל כבעל חיים שאינו מיטיב עם צאצאיו - "עורב
שונא את בניו", הוא מייצג את הטבעיות הטמאה, הצד השלילי בטבע. למרות ששניהם
ממוקמים בשני קצוות שונות על הסקאלה, שניהם מסוגלים לזהות את המעבר שבין יום ללילה.
הנקודה החשובה היא שגם
במקום שבו אין אנו מזהים בהכרח טבע מוסרי או אידיאלי, עדיין קיימת בטבע יכולת בסיסית
להבחין בין אור לחושך. אם אפילו העורב, שמשמש לנו דוגמה להתנהגות שלילית, מסוגל להבחין
במעבר שבין היום ללילה, קל וחומר שהאדם, שטבועה בו נטייה ליושר, יכול להיעזר בנטייה
הזאת כדי למצוא את דרכו גם במצבים מבלבלים.
אין פירוש הדבר שעל האדם
לסמוך תמיד על תחושותיו, או שכל מה שמרגיש לו נכון הוא אכן נכון. הרעיון הוא שהאדם
אינו מתחיל את בירורו המוסרי מאפס: יש בו נטייה פנימית אל הטוב, והיא יכולה לסייע לו
דווקא ברגעים שבהם המחשבה אינה מספקת לו תשובה ברורה.
אנשים ישרים, אומר
הרב קוק, אינם מנסים לפתור כל מצב באמצעות תחכום בלתי פוסק. הם נשענים גם על ההכרה
הטבעית שלהם - על תחושת היושר הבסיסית, על היכולת להרגיש מתי דבר מה אינו ראוי,
ועל ההרגל לבחור בדרך הגונה. אם גם לצד השלילי שבטבע, המיוצג באמצעות העורב, יש
יכולת להבחין בין אור לחושך, גם לאדם יש את היכולת הטבעית הזו.
אבל ישנה גם האפשרות
השלישית, החלמית, החוביזה. במקום להתמקד בעיקר ביכולת ההבחנה הטבועה בתרנגול ובעורב,
אפשר להתמקד בנטייה הטבעית להימשך אל האור. כשם שיש בטבע כוח המכוון את בעל החיים
אל האור, כך יש באדם נטייה פנימית אל הטוב, אל היושר ואל החיים הראויים. קיים באדם
שורש פנימי של השתוקקות לקדושה ולחיים מוסריים.
ולכן, כשאדם נמצא
בסיטואציה שאינו יכול להכריע בין שתי אפשרויות באופן שכלי, הוא יכול לשאול את
עצמו: איזו אפשרות עולה בקנה אחד עם היושר שלי? עם מה אני מרגיש יותר שלם?
עם זאת יש לומר שהנטייה
הפנימית חשובה, אבל היא אינה מספיקה לבדה. אדם יכול לרצות בטוב ובכל זאת לטעות בשאלה
מהו הטוב וכיצד לממש אותו.
כאן מגיעה התורה, מכוונת את האדם ומעניקה לו דרך פעולה.
כלומר, הטבע הישר נותן לאדם את הכיוון הכללי והתורה מסייעת לו להבחין
כיצד ללכת בכיוון הזה בפועל. בבחינת "אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך
ארץ אין תורה"[4].
כאשר המציאות מבלבלת
והשכל אינו מצליח להכריע, האדם הישר יכול להיעזר בנטייתו הפנימית אל הטוב, אולם
כדי שהנטייה הזאת תוביל אותו בדרך הנכונה, עליה להיות מטוהרת ומכוונת באמצעות
התורה, המידות והמעשים הטובים.
הרב קוק פותר לנו את
שאלת המצפן הפנימי. אבל הבן יהוידע קורא את אותה גמרא בדיוק, והוא בכלל לא מדבר על
פסיכולוגיה. הוא שואל שאלה מציאותית, שנוגעת לכל אחד מאיתנו בבית או בקהילה: שאלת
השלום.
הסבר הבן יהוידע
"נראה לי
בזה מובן דברי הקדמוני "תוצא שלום מן השונאין" עד כאן. וכוונתו כי הנר
הוא שלום וכמו שכתבו רבותינו זכרונם לברכה על פי "ותזנח משלום נפשי"
ואמרו רבותינו זכרונם לברכה שלשה שונאין זה את זה: תרנגולין וחברים(כנראה
האומה שנקראת חברים, או כוהנים פרסיים מאותה התקופה) וכן אמרו רבותינו זכרונם
לברכה עורב שונא את בניו" – הגמרא באה ללמד אותנו כיצד ניתן לקחת כוחות
של שנאה הקיימים בטבע (התרנגולים והעורבים) וליצור באמצעותם שלום.
כיצד? - הסימנים
המובאים בגמרא באים ללמד מתי מדליקים את נר השבת. מכיוון שנר השבת מהווה את סמל
השלום אנו יכולים לומר שהשלום אינו חייב להיווצר רק במקום שבו כבר שוררים יחסי
אהבה, אפשר להביא אותו גם לתוך מציאות של ניגוד ושנאה. הנר מאיר את הבית ומאפשר
לבני הבית לשהות יחד בנוחות. במובן הרעיוני, הוא מייצג את הכוח שמאפשר לחיים
משותפים להתקיים גם כאשר יש מתחים והפכים.
לעיתים אנו מצפים שהשלום
יגיע רק לאחר שהמחלוקת תיפתר, שהשנאה תיעלם ושכל הצדדים יסכימו זה עם זה.
אבל הנר מלמד שאפשר להתחיל דווקא מן הצד המעשי: ליצור תנאים של חיים
משותפים, להאיר את המרחב, לדאוג לנוחותו של האחר ולכונן בית שיש בו מקום לכולם. אולי
השלום אינו תמיד תוצאה של היעדר שנאה, לפעמים הוא מתחיל במעשה קטן שמאפשר לאנשים
לחיות יחד למרות השנאה.
[1] דף לה עמוד ב
[2] https://www.daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=19590
[3] עין איה שבת א', פרק ב' סעיף רצ"ט
[4] אבות פרק ג' משנה י"ז
תגובות
הוסף רשומת תגובה