האם אנו מצווים לפעול למניעת הכחדתם של בעלי חיים

 

בס"ד

לפני מספר שבועות ביקרתי עם בתי בספארי ברמת גן. בין בעלי החיים שראינו, פגשנו גם נמר הנמצא בסכנת הכחדה חמורה. רק כ־400 פרטים ממינו נותרו בעולם, ומאמצים רבים מושקעים בניסיון למנוע את היעלמותו מן הטבע. המפגש הזה עורר בי שאלה: מה יש ליהדות לומר על הניסיון להציל מיני בעלי חיים מהכחדה? האם זו רק יוזמה סביבתית מבורכת, או שמא יש כאן ערך מוסרי, ואולי אפילו חובה דתית?

הכחדת מינים היא תופעה המלווה את עולם החי לאורך ההיסטוריה. מינים נעלמים מסיבות שונות, ובהן שינויים סביבתיים, ציד, הרעלות והרס בתי גידול. אלא שבתקופה המודרנית, פעילות האדם מאיצה את התהליך ומעמידה מינים רבים בסכנת היעלמות.

גם בארץ ישראל אפשר לראות את ממדי התופעה. ישנם בעלי חיים שנעלמו מנופי הארץ, אך עדיין קיימים במקומות אחרים בעולם, כמו ההיפופוטם ותנין היאור. אחרים נכחדו לחלוטין, ובהם יען הנגב, שנעלם מן האזור לפני כמאה שנה, ומיני דגים מסוימים. גם שור הבר, שהתקיים בעבר בארץ ישראל, נכחד לבסוף מן העולם כולו, כשהפרט האחרון הידוע מת בשנת 1627.

וכאן מתחדדת השאלה: האם התורה וחז״ל מתייחסים לאחריותו של האדם למנוע את הכחדתם של בעלי חיים? האם יש לנו חובה לפעול כדי לשמר מינים בסכנת הכחדה, או שמא מדובר בערך מוסרי חשוב שאינו בגדר חיוב הלכתי? כדי לברר זאת, ננסה לבחון מה אפשר ללמוד ממקורות היהדות על היחס לעולם החי ועל אחריות האדם כלפי הבריאה.התייחסות לנושא אנו מוצאים בדברי הרמב"ן על הפסוק שעוסק במצוות שילוח הקן[1]: "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרחים או ביצים והאם רבצת על האפרחים או על הביצים לא תקח האם על הבנים." וכך כותב: "גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אף על פי שהתיר השחיטה במין ההוא. והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא" – הרמב"ן מביא שני טעמים למצוות שילוח הקן, הראשון אומר שלקיחת הבנים מהאם היא מעשה אכזרי ואנו צריכים להתרחק ממעשים כאלה. אך הטעם השני נוגע ישירות לענייננו: התורה אינה מתירה לאדם להשחית ולעקור מין שלם, גם כאשר היא מתירה לו להשתמש בבעלי חיים מאותו מין לצרכיו. כאשר אדם לוקח את האם ואת גוזליה יחד, הוא פוגע לא רק בפרטים שלפניו, אלא גם באפשרות להמשך קיומו של אותו מין. הוא הורג את הדור הנוכחי, ובו בזמן מונע את קיומם של הדורות הבאים. הרמב״ן מתאר מעשה כזה כאילו האדם כורת את המין כולו.

לפי פירוש זה, אפשר למצוא במצוות שילוח הקן לא רק מסר הנוגע ליחסו של האדם לבעלי חיים בודדים, אלא גם התייחסות לשימורו של מין שלם. הרמב״ן מצביע על גבול שיש להציב בפני השימוש שהאדם עושה בעולם החי: גם כאשר מותר לו לפגוע בבעלי חיים לצרכיו, אין פירוש הדבר שמותר לו להשחית ולעקור מין מן העולם.

אך כאן מתעוררת שאלה נוספת האם מדברי הרמב״ן אפשר ללמוד רק שהכחדת מינים היא תוצאה שלילית שיש להימנע ממנה, או שמא הם מהווים בסיס לחובה רחבה יותר - לפעול באופן אקטיבי כדי למנוע הכחדה של מיני בעלי חיים? האם האחריות שלנו מסתכמת בכך שלא נגרום להכחדה במעשינו, או שעלינו גם להתאמץ כדי להציל מינים שכבר נמצאים בסכנה?

הרב מלמד בפניני הלכה[2] מתייחס לשאלה זו ואף לשאלה בסיסית יותר: האם אנו מחוייבים לדאוג למזונן של חיות הפקר? ברור שאין אנו צריכים לדאוג למזון חיות הבר הנמצאות בטבע וגם אם נראה חיה רעבה, אין עלינו חובה לספק לה אוכל. עם זאת, כותב הרב מלמד, מי שמרחם על החיות ונותן להן אוכל, מקיים מצווה של הליכה בדרכי ה'. לאחר שעוסק בכך, מוסיף: "עוד ראוי לדעת בקשר לחיות הבר, שיש להשתדל שלא לגרום להכחדתו של אף מין ממיני החיות, הציפורים, או הדגים. בתקופה האחרונה, בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית של בני האדם, התרבתה מאוד אוכלוסיית בני האדם, יערות רבים נכרתו, שדות בוראו, וכמעט כל מקום בעולם מנוצל עבור צורכי האדם, מה שדוחק מינים רבים ממקום חיותם הטבעי, עד כדי סכנת הכחדה למינים רבים. וכדי שלא יתבטל שום מין מהעולם מוטלת עלינו חובה מוסרית לטכס עצה כיצד למעט את הפגיעה בבעלי החיים. שכן כל מין שבראו הקב"ה יש לו ערך מיוחד ותפקיד מיוחד. וכן מובא בתלמוד (שבת עז, ב): "אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא דבר אחד לבטלה"."

עם זאת, לדעתי, הראיה שמביא הרב מלמד מדברי הגמרא אינה מכריעה. הגמרא מלמדת אותנו שלכל דבר שברא הקב"ה בעולם יש תפקיד, אך אין בה אמירה מפורשת על חובתנו לפעול באופן אקטיבי כדי למנוע הכחדה של מיני בעלי חיים. לכן, לא ניתן להסיק מדברי הגמרא כשלעצמם שקיימת חובה מוסרית לשמור על מינים מפני הכחדה.

אכן, בהלכה הקלאסית אין איסור כללי ומפורש האוסר על הכחדת מיני בעלי חיים. עם זאת, ניתן למצוא בתורה, בדברי חז"ל ובפרשנות ההלכתית מקורות שעשויים לבסס את אחריותנו לשמירה על עולם החי ולמניעת השחתה מיותרת. השאלה אם אחריות זו מחייבת אותנו גם לפעול באופן אקטיבי למניעת הכחדת מינים נותרת פתוחה ודורשת בירור. מכל מקום, היעדר איסור מפורש אינו מעיד בהכרח שהכחדת מינים מותרת או שאין לה משמעות מוסרית.

עם זאת, הרב דוד רוזן[3] מארה"ב במאמרו העוסק בשימור המגוון הביולוגי מנקודת מבט יהודית, מציג תפיסה רחבה של אחריות האדם כלפי הטבע והיצורים החיים. לדבריו, השמירה על הטבע אינה רק צורך סביבתי, אלא גם אחריות מוסרית ורוחנית, הנובעת מההבנה שהאדם הוא חלק מהבריאה ואינו בעליה הבלעדי. בין הנימוקים שהוא מביא לכך נמצא גם איסור "בל תשחית".

אחת הנקודות המעניינות במאמר היא שפגיעה במגוון הביולוגי אינה רק מסכנת את עתיד האנושות, אלא גם פוגעת במשהו מהותי באנושיות שלנו. כשם שאדם יכול לחיות גם ללא יד, אך חייו יהיו חסרים במובן מסוים, כך גם היעלמותו של מין בעל חיים מן העולם מותירה את הבריאה, ואותנו כחלק ממנה, חסרים. החסר הזה בא לידי ביטוי הן במישור המעשי, שכן גם אם איננו מודעים לכך, לבעלי החיים השונים עשויה להיות תרומה לחיינו, והן במישור הרוחני: לכל יצור בבריאה יש מקום ותפקיד ייחודיים, והכחדתו פירושה שאותו תפקיד לא יוכל להתמלא עוד באותו האופן.

לסיכום, נראה שאין בידינו מקור הלכתי חד־משמעי המטיל עלינו חובה עצמאית לפעול למניעת הכחדתם של מיני בעלי חיים. חשוב להבחין כאן בין חובה הלכתית לבין מעלה מוסרית: חובה הלכתית מחייבת אותנו לפעול, ואילו מעלה מוסרית מבטאת דרך ראויה ורצויה להתנהגות, גם כאשר אין חיוב הלכתי מפורש לעשות זאת. דברי הרמב"ן מציבים גבול בפני השחתת עולם החי, והרב מלמד מדגיש את האחריות המוסרית שלנו למנוע את היעלמותם של מינים מן העולם. עם זאת, אין בכך בהכרח הוכחה שקיימת חובה הלכתית כללית לפעול להצלת כל מין הנמצא בסכנת הכחדה.

ייתכן אפוא שהשמירה על המגוון הביולוגי אינה בגדר חובה הלכתית עצמאית, אך היא בהחלט יכולה להיות מעלה מוסרית ורוחנית, הנובעת מההכרה בערכה של הבריאה ובאחריותנו כלפיה. גם אם ההלכה אינה מחייבת אותנו בכל מקרה לפעול למניעת הכחדה, אין פירוש הדבר שעלינו להישאר אדישים. השאלה אינה רק מה התורה מחייבת אותנו לעשות, אלא גם איזה אדם אנחנו רוצים להיות, וכיצד ראוי שננהג בעולם המלא ביצורים אחרים, שלכל אחד מהם מקום ותפקיד משלו.

---

[1] דברים כ"ב ו'

[2] ליקוטים ג' הלכות צומח ובעלי חיים

[3]  https://www.myjewishlearning.com/article/protecting-biodiversity-a-covenant-with-every-living-thing/