טלטול כרטיס אשראי בשבת
בס"ד
נכנסה
שבת, באנו לסדר את שולחן הסעודה לקראת הארוחה ופתאום גילינו שעל השולחן מונח כרטיס
אשראי, האם מותר לקחת ולשים אותו במקום אחר על מנת שנוכל לאכול על שולחן ערוך
ומסודר?
כידוע,
כרטיס אשראי הוא מוקצה - על כך אין חולק. אבל למה בעצם? הרי מדובר בסך הכול בחתיכת
פלסטיק. מתברר ששאלה פשוטה לכאורה, על חפץ שכולנו מחזיקים בארנק, פותחת דיון מעניין
על ההגדרות ההלכתיות של מוקצה, על הדרך שבה אנחנו מסווגים חפצים ועל השאלה עד כמה ההבחנות
הללו משפיעות על ההלכה למעשה.
כדי
לענות על השאלה, נצטרך קודם להכיר את סוגי המוקצה השונים ואת ההבדלים ביניהם.
נקדים ונאמר שישנם ארבעה סוגי מוקצה עיקריים:
א)
כלי שמלאכתו לאיסור - כלי שמשמש לעשיית מלאכות האסורות בשבת, למשל פטיש, מיקסר
וכד'.
ב)
מוקצה מחמת גופו - זהו עצם, שאינו כלי ואינו נחשב לא כמאכל אדם ולא כמאכל בהמה
כגון חול, אבנים וכד'
ג)
מוקצה מחמת חסרון כיס - זהו כלי שהאדם מקפיד עליו שלא ייפגם ולא יתקלקל. למשל
תמונה, פמוטים יקרים וכד'.
ד)
בסיס לדבר האסור - מדובר על חפץ שמצד עצמו הוא אינו מוקצה, כמו מגש, אבל בערב שבת
בין השמשות היה מונח עליו דבר מוקצה, למשל: מגש שהונחו עליו שטרות כסף.
ראוי
לציין שישנם עוד שני סוגי מוקצה: דבר שהיה מחובר לקרקע בין השמשות ומוקצה מחמת
מצווה - כמו הקישוטים של הסוכה, אך בהקשר בו אנו עוסקים הם לא קשורים.
מה
ההבדל בין סוגי המוקצה הללו? מה זה משנה אם משהו מוקצה מחמת חסרון כיס או מחמת
גופו? - החשיבות היא בכך שלכל אחד מהסוגים אנו מתייחסים מעט שונה. חפץ שהוא מוקצה
מחמת זה שהוא מהווה כלי שמלאכתו לאיסור יהיה מותר לטלטל לצורך גופו (כדי להשתמש
בגוף החפץ כדי לבצע מלאכה המותרת בשבת כגון פטיש לפצח אגוזים) או לצורך מקומו (אם
החפץ מונח על שולחן האוכל והוא מפריע לי לפרוס מפה על השולחן בשביל הסעודה, מותר
לי להזיז אותו למקום אחר).
מוקצה
מחמת גופו - אסור לטלטל אפילו לצורך גופו או מקומו, אבל יכול לייחדו לפני שבת
למלאכה המותרת בשבת ואז יהיה מותר בטלטול כגון לייחד אבן על מנת להוות מעצור לדלת
כדי שלא תיסגר (השאלות כיצד מייחדים את האבן או האם צריך לייחד אותה לעולם לא
ידונו במסגרת שיעור זה). יש להעיר שיש תנאים כיצד מייחדים חפץ, אך אין כאן מקום
להאריך בעניין.
מוקצה
מחמת חסרון כיס הוא מוקצה שאסור לטלטלו לגמרי, לא לצורך גופו ולא לצורך מקומו ולא
לשום צורך.
בסיס
לדבר האסור הולך אחרי איסורי המוקצה שנמצאים עליו.
לפי
זה, אם נחליט שכרטיס אשראי שייך לקטגוריה של כלי שמלאכתו לאיסור יהיה מותר לנו
לקחת אותו ולשים אותו בצד אבל אם הוא שייך לקטגוריה של מוקצה מחמת חסרון כיס, או
שהוא מוקצה מחמת גופו לא נוכל לטלטלו. אם כך, לאיזו קטגוריה שייך?
בספר
שמירת שבת כהלכתה[1]
כתוב: "חשבונות ומכתבים מסחריים, שקים, שטרות כסף, כרטיסי אשראי
וניירות ערך...או כל מסמך אחר ששימושו אסור בשבת ושאדם מקפיד לשמרו...כל אלה בכלל
מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור לטלטם כלל" - כלומר, כיוון שלכרטיס אשראי יש
ערך כספי ואנשים מקפידים שלא יהרס על מנת שיהיה ניתן להשתמש בו, לכן הוא מוקצה
מחמת חסרון כיס ואין לטלטלו בכלל, אפילו שלא לצורך גופו או מקומו. גם בספר ארחות
שבת[2] נאסר כרטיס האשראי משום מוקצה
מחמת חסרון כיס.
עם
זאת יש לציין שבמהדורה ב' של ספר שמירת שבת כהלכתה הרב נויבירט לא מזכיר כרטיס
אשראי, וכך כותב[3]:
"חשבונות ומכתבים מסחריים, שקים, שטרות כסף וניירות ערך או כל מסמך אחר
שאדם מקפיד לשומרו...כל אלה בכלל מוקצה מחמת חסרון כיס הם ואסור לטלטלם כלל".
עם
זאת, כאשר מדובר על מוקצה מחמת חסרון כיס קצת קשה לומר שעל כרטיס אשראי מקפידים כל
כך. הרי לו עצמו אין ערך גבוה ואם הוא נהרס ניתן להשיג אחד חדש בקלות. עיקר ערכו
נובע מכך שמשמש כמו מפתח לדלת, באמצעותו ניתן לשלם. מה גם ששמים אותו בארנק או
במקום בו יכול להישרט או להיפגם. זאת בניגוד לצ'ק בנקאי למשל, שאם הוא נפגם יש כאן
נזק כספי אמיתי. כלומר, בניגוד לאותו כלי יקר לו יש ערך עצמי ולכן אני לא רוצה שיהרס,
לכרטיס אשראי אין ערך כזה ולכן ניתן להחשיבו ככלי שמלאכתו לאיסור בלבד ויהיה מותר
לטלטלו לצורך גופו או מקומו.
וכן
מצאתי שכותב בשו"ת "חבל נחלתו"[4]: "כרטיס אשראי (וכן כרטיסים
אחרים), אם יעשה בהם שימוש שלא ע"י בעליהם (גניבה, אבידה, שוד) יכולים להסב נזק
ממוני גדול לבעל הכרטיס. אבל מחירו של כרטיס אשראי הוא כמה עשרות שקלים לכל היותר.
ולהיפך, הם מאד זמינים להחליפם או להזמין חדש ולפסול את הקודם...חסרון הכיס שיכול להיווצר,
אינו ע"י השימוש של בעליהם לדבר אחר אלא ע"י גניבה או שוד (של הכרטיס או
של פרטי הזיהוי שבו). כמו כן הם ניתנים לביטול בקלות, כדי שמי שאינו בעל הכרטיס בידיו
הכרטיס או פרטיו - לא יוכל להשתמש בהם לרעה. עולה שאין חשש חסרון הכיס בשימוש בכלי
עצמו (ע"י שימוש שלא ליעודו), אלא חשש של גניבה וכד'. והכלי הזה יכול לגרום לחסרון
כיס אם יפול לידים שאינן ראויות, אבל אף השמירה עליו היא כדי שלא יפול לידים זרות ולא
מחמת ערך הכלי גופו."
עוד
ראיה לחיזוק העניין. נניח שאדם רוצה להחמיר על עצמו והחשיב את כרטיס האשראי כמוקצה
מחמת חסרון כיס, מה יכול לעשות כשימצא אותו על שולחן הסעודה? הוא יכול לסלק אותו
מהשולחן בגופו או מן הצד, כלומר לדחוף אותו באמצעות המרפק או בכל דרך אחרת שלא
רגילים וכמו שכותב השולחן ערוך[5]: "טלטול מן הצד לצורך
דבר המותר מותר...וטלטול בגופו אפילו לצורך דבר האסור מותר". מה בדרך כלל
הגיוני שיעשו אנשים? ידחפו את הכרטיס עם המרפק מהשולחן וידחפו אותו עם הרגל לצד.
אבל ההגדרה של מוקצה מחמת חסרון כיס היא "מוקצה מחמת חסרון כיס דהיינו כלי
שאדם מקפיד עליו שלא יפגום ולא יתקלקל"[6] – עצם זה שנראה לנו בסדר להפיל
את הכרטיס ואנו לא חוששים שיהרס, מוציאה אותו מגדר מוקצה מחמת חסרון כיס.
יש
לציין שהגדרת מוקצה מחמת חסרון כיס אינה תלויה בערכו הכספי של החפץ בלבד אלא גם,
ובעיקר, ביחס שהאדם נותן לו. אם אדם מקפיד מאוד שכרטיס האשראי שלו לא יפגם, ושם
אותו במקום מיוחד ובטוח ונזהר עליו מאוד, ביחס לאותו אדם יהיה לו גדר של מוקצה
מחמת חסרון כיס.
אם
אינו מוקצה מחמת חסרון כיס, אולי נאמר שכרטיס האשראי נחשב כמוקצה מחמת גופו: הוא
אינו כלי וברור שאינו ראוי למאכל בהמה, בדיוק כמו מטבעות שנחשבות כמוקצות מחמת
גופן. אם אנו מבינים כך הרי שנצטרך להחמיר ולהוריד מהשולחן את כרטיס האשראי עם
המרפק.
אלא
שיש לנו שתי זוויות כדי לבחון את העניין: מצד אחד כרטיס אשראי באמת לא יכול לשמש
לכלום, הוא חתיכת פלסטיק עם פס מגנטי ויש הגיון רב לומר שהוא נכנס לגדר של מוקצה
מחמת גופו. מצד שני כרטיס האשראי משמש כמו מפתח. ביום יום משתמשים בו כדי לבצע פעולה
פיננסית. כמו שמפתח פותח דלת פיסית, כרטיס האשראי פותח את הגישה לכסף.
על
מנת לשבר את האוזן נביא דוגמא נוספת, כיום בבתי המלון משתמשים בכרטיסים על מנת
לפתוח את הדלת - כרטיסים אלה מהווים כלים לכל דבר ועניין, הם מפתח בצורה שונה, וכך
גם כרטיס האשראי. לא החומר ממנו עשוי החפץ או הצורה שלו קובעים אם הוא כלי, אלא
התפקיד שהוא ממלא.
המטבעות
הם הכסף עצמו אך כרטיס האשראי הוא המפתח אל הכסף. ומעין זה כותב גם בשו"ת חבל
נחלתו[7]: " כלי הוא דבר המשמש לעשות פעולה
כלשהיא. מוקצה מחמת גופו אינו כלי אלא
מושא הפעולה בו או עליו פועל הכלי..." - המטבעות שמשלמים מהווים את
מושא הפעולה: מעבירים מטבעות, משלמים במטבעות. אבל לא מוסרים את הכרטיס עצמו
כתמורה לתשלום, ולא משלמים בכרטיס אשראי, אלא משלמים באמצעות כרטיס אשראי.
לסיכום,
שאלה פשוטה לכאורה על כרטיס אשראי המונח על שולחן השבת מלמדת אותנו כמה חשוב להבין
לא רק מהו החפץ, אלא גם מהו תפקידו ומה היחס שלנו אליו. ראינו כי ההבחנה בין סוגי המוקצה
אינה סמנטית בלבד, אלא יש לה משמעות מעשית של ממש.
ההכרעה
המעשית העולה מהדיון היא שכרטיס אשראי נחשב כלי שמלאכתו לאיסור, ולא מוקצה מחמת חסרון
כיס או מחמת גופו. לכן, אם מצאנו כרטיס אשראי על שולחן השבת והוא מפריע לעריכת הסעודה,
מותר לקחת אותו ביד ולהניחו במקום אחר, מדין טלטול לצורך מקומו. עם זאת, מי שחושש לדעות
המחמירות ורוצה להתייחס אליו כמוקצה מחמת גופו, יכול להזיזו באמצעות המרפק או בדרך
אחרת של טלטול בגופו.
נמצאנו
למדים שלא החומר שממנו עשוי החפץ או צורתו החיצונית הם שקובעים בהכרח את מעמדו ההלכתי,
אלא גם התפקיד שהוא ממלא. כרטיס אשראי הוא הרבה יותר מחתיכת פלסטיק: הוא כלי שבאמצעותו
אנו מבצעים פעולה, מעין מפתח הפותח לנו את הגישה לכסף. ודווקא מתוך התבוננות בתפקידו
של החפץ, הצלחנו לברר את מעמדו ההלכתי ואת הנפקא מינה המעשית שלו בשבת.
תגובות
הוסף רשומת תגובה